מילה של מרגול
באמצע הופעה שלי, התעלפה מישהי מהקהל. ואז מרגלית צנעני זרקה לי משפט שתמיד אזכור
אחד הטסטים שעשיתי היה ביום חורפי בירושלים. חורפי בהגזמה. אני מדבר איתכם על גשם זלעפות. מוזר שלא ביטלו את הטסט, כי היה ערפל וגשם מעורבב עם ברד, וזה היה פסיכי. פסיכי. מובן שנכשלתי בטסט, הרי גם ביום קיץ במגרש חניה הייתי נכשל, אז בהוריקן ההוא לא היה לי שום סיכוי. אבל מה שאני זוכר מהטסט, מלבד הסופה, זה שברדיו התנגן 'חומות חימר' של מרגול. עד היום כשאני שומע את השיר הזה, אני נזרק לאותו בוקר ירושלמי, כשגשם מאיים לשבור את שמשת הרכב, ומרגול מנחמת אותי בקולה המדהים. "אחות קטנה", היא שרה בשעה שנהגתי מיואש, כי הבנתי שנכשלתי בטסט (תודה באמת אדון טסטר על הברקס ששמת לי, מי ישמע הגברת במעבר החציה שכמעט דרסתי היא אמא שלך), "נפשך הצילי חומות חימר את לא תפילי".
עברו שנים, חצי יובל ככה פלוס־מינוס, והנה מרגול הגיעה לזאפה להופעה שלי. היא באה עם חברות, ביניהן גם ציפי רפאלי, וישבה ממש על הבמה, בשולחן הכי קרוב שיש. אלה היו ימים אחרים, בטרם נגיפים זיינו את חיינו, ועמדתי על הבמה וסיפרתי לקהל שמרגול יושבת ממש פה לידי והקהל מחא כפיים. ואז שאלתי את מרגול מה הקטע עם הבחור מהשיר, זה שקנה לה עץ ירוק מפלסטיק, כלומר מה הביג פאקינג דיל בלקנות למישהי עץ ריח לאוטו. מרגול צחקה והקהל נהנה ואמרתי לעצמי, מה כבר יכול להשתבש עכשיו בהופעה? אלא שכעבור כמה דקות מישהי התעלפה מאחור והזמנו אמבולנס וכל ההופעה נעצרה לאיזה חצי שעה. זה היה עניין גדול, אפילו קצת מלחיץ בהתחלה. הייתי צריך לתווך לקהל מה קורה, ומתברר שזה לא ממש כיף לחשוב שמישהו מת מצחוק, ליטרלי, בהופעה שלך.
נחזור תכף להופעה ההיא ולמרגול, אבל לפני כן, כמה עניינים אקטואליים.
בשבוע שעבר התפרסמה במוסף זה כתבה עם פסיכולוגית מצליחה שאמרה ש"אנשים שהולכים לכיוון שמאלני מכילים מורכבויות אנושיות", בעוד הימנים, אני אתמצת את דבריה המדהימים בשפתי, הם סוג של חדי־אונה. עכשיו תראו, יש לי המון ביקורת גם על אחיי מימין; ובכלל, אני והבן שלי החלטנו שאנחנו מצביעים רק פעם בארבע שנים, אז אני באמת לא צד פה במשחק כרגע. אבל אני חייב לומר לזכות הליכודניקים, שהם לא מביטים על השמאל בהתנשאות. הם רחוקים מלהיות חפים מבעיות, כמובן, אבל התנשאות על המחנה השני, זו לא תכונה ליכודניקית. הלוואי ויכולתי לומר גם הפוך.
ומה קורה עם הקורונה? כלומר, מה יהיה עם הסיקור של הקורונה? לא מפריעה לכם ההפכפכות של התקשורת? המהירות שבה היא עוברת מלזעוק על זה שנתב"ג פתוח לזעקות על אלה שתקועים בחו"ל? זה הרי דבר קיצוני כל כך: כשיש סגר, התקשורת זועקת על בעלי העסקים שקורסים. וכשהמשק נפתח היא זועקת על התחלואה שעולה. ואם תגידו: זה תפקיד התקשורת, לומר תמיד מה הבעיה, אומר את זאת: זה לא התפקיד היחיד שלה. היא יכולה לעיתים גם להציג את הקונפליקט. את המצב המורכב. התקשורת לא חייבת בכל פעם לעשות קמפיין חד־צדדי אחר, שימצא חן בעיני הציבור הזועם. מותר לה לפעמים להודות שהמציאות מורכבת.
בסיקור החיסונים, לתקשורת היה אתגר לא פשוט. הסיבה: העסק עבד. עבד ממש יפה. יפה באופן קיצוני. מסיבה זו ניכר כי התקשורת לא כל כך הבינה מה לעשות, מאיפה לתקוף את האירוע. בהתחלה היא אמרה שלא יהיו חיסונים לפני 2040 ואנחנו אחרונים בתור ולמה לא הימרנו על פייזר. אחר כך התברר שהחיסונים מגיעים, אז התקשורת המציאה איזה נראטיב לפיו יש אנשים מכחישי קורונה, שלא רוצים להתחסן. לא קצת, אלא ממש תופעה כזו שתסכן את כולנו. מעין מרד כללי בציבור. היא חיפשה אותם, את מתנגדי החיסונים, סימנה אותם כרעים, התחילה להניע קמפיין נגדי של סלב שמתחסנים, אבל מהר מאוד היה ברור שזה לא רלוונטי. שיש מספר זניח של אנשים שממש אקטיבית יוצאים נגד החיסון, והציבור בסך הכל מתחסן בהמוניו. בשלב הזה, כשהתברר שלא רק שהחיסונים הגיעו, גם האנשים נוהרים להתחסן, התקשורת עברה לדאגה מכך שהמבצע ייעצר. הנה עוד רגע החיסונים יפסיקו להגיע כמו בהתחלה, היא הזהירה. הנה המדינות האחרות יתעוררו וישראל כבר לא תקבל מנות והחגיגה נגמרת. אלא שאז התברר שפייזר ממשיכה לשפוך עלינו גלונים, אז בתקשורת עברו לחפש תופעות לוואי. מיליון איש התחסנו אבל אישה אחת שנרדם לה הסנטר למשך שעתיים התראיינה בכל מקום עם כותרות ענק, כאילו העולם קרס. כשהבינו בתקשורת שגם זה לא יתפוס, כי בסוף התופעות לוואי לא נוראיות, עברו למוטציות. זה האישיו החדש. זו התבהלה העדכנית. עכשיו שואלים מה יהיה עם המוטציה והאם החיסון בכלל עוזר. אז הנה ספוילר: יהיה בסדר, בעזרת ה'. גם הספין הזה לא יחזיק מעמד, כי החיסון יעזור ואם יצטרכו יוסיפו עוד זריקה שלישית או שיעדכנו את החיסונים אחת לשנה, והתקשורת תמשיך הלאה לתבהלה הבאה.
וזה לא שאין בעיות שצריך לסקר. יש בהחלט. המון. אבל יש גם מורכבות והתקשורת, את הבעיות היא יודעת לסקר, אבל את המורכבות ממש לא.
אבל בואו נחזור למרגול. יותר כיף תכלס. כי בסוף, כשהיה אפשר להמשיך בהופעה, אחרי שפינו את האישה שהתעלפה וסידרו שם את מה שנשבר וכיבו שוב את האור, אחרי כל זה, רגע לפני שעליתי שוב לבמה, שאלתי את מרגול מה אני אעשה עכשיו, כלומר איך אפשר להחזיר את כולם לשיא שהיינו בו. זו הרי הופעה שנקטעה באמצע, נשחטה כמו עגל רך בבית מטבחיים. מה כדאי, לצחוק על מה שקרה? להתעלם מזה לגמרי ולחזור לחומרים הרגילים? לא יודע מה נכון, תני לי טיפ, מרגול, משהו מהניסיון שלך.
מרגול רכנה לעברי, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי משהו שלא אשכח: "דאום, תעלה כבר לפני שאני מחלעת אותך".
שבת שלום.

