שיטת השקשוקה

צירוף מחשבות נפתל הזכיר לי השבוע את הרומן "קורות טום ג'ונס" של הסופר האנגלי הנרי פילדינג. בראש כל פרק שלו תמצת המחבר בשורה או שתיים את הצפוי בו. אחד מהם תואר כ"קרב־איתנים מושר בפי המוזה בסגנון ההומרי, ולא יתענג עליו אלא קורא המצוי אצל הקלאסיקונים". (תרגום - אסתר כספי).

אנצל אפוא את ההזדמנות לדמות במשהו להנרי פילדינג, ואכתיר את רשימתי זו באזהרה דומה לשלו: "מתכון־איתנים להכנת ביצים, ולא יתענג עליו אלא סועד המצוי אצל השקשוקה".

לא אעסוק כאן בענייני הרוטב של השקשוקה, שמא אפגע בכבודה של הסבתא של מישהו. אתרכז, ברשותכם, בביצים עצמן, וליתר דיוק בסוגיה הרת הגורל: האם ברצוננו לאכול שקשוקה שחלמוניה קשים או רכים.

בכל מה שנוגע לביצים - שלוקות, עלומות, מטוגנות (ביצות־עין בפי המכורים) - האנושות נחלקת לשלושה שבטים: מביני העניין, שאוהבים את החלמון רך ואת החלבון קשה. עצלנים שאוהבים את שניהם קשים. ושבט מיותר של סרי טעם, שלא לומר רפי מוחין, שמוכנים לאכול גם את החלבון רך, כלומר, במצב צבירה של מרקקה. בקהלם של אלה לא תֵּחַד כבודי ובסודם אל תבוא נפשי, ובלשון ימינו: קומו! קחו את הביצים שלכם ועופו מפה!

בשליקת ביצים רכות ובטיגון הביצייה המושלמת אעסוק בהזדמנות אחרת. אשר לשקשוקה, מי שחפץ, כמוני, בצהובים רכים ובלבנים מוצקים, יגלה שמה שקל בביצת העין, נעשה קשה - תרתי משמע - כשמגיעים אליה. על כן החלטתי להתמודד עם הבעיה באופן מדעי: אני מפריד את החלמונים מהחלבונים, וכשהרוטב של השקשוקה מוכן ומבעבע בנחת על האש, אני יוצר בו את הגומות שמוכרות לכל שקשוקאי ויוצק בהן את החלבונים בלבד, מכסה וממתין כמה דקות עד שהם מתקשים. אזי אני מצרף לשקשוקה גם את החלמונים, שב ומכסה, ואחרי דקה וחצי אני מגיש שקשוקה מדויקת שאין דומה לה, בלוויית חלה טרייה מהמכולת.

מדוע נזכרתי בכל זה? כי לפני שנה בערך, כמה שבועות לפני המגפה, הוזמנתי לארוחה של בוקר שבת אצל חברים שהגישו גם שקשוקה. חבריי אלה ניחנו בכל מיני מעלות טובות אבל את השקשוקה שלהם הם מעדיפים עם חלמונים קשים. לא התאפקתי ותיארתי בנימוס את שיטת השקשוקה שלי, ואת הפרדת חלמוניה מחלבוניה. הנוכחים התבוננו בי במבטים תמהים עד חומלים, אבל היה שם גם רופא אחד, איש רב־פעלים, פרופסור חיים דננברג שמו, שחייך בחביבות ואמר: "בוודאי, מדובר בקרישה דיפרנציאלית של חלבונים!"

אושר גדול אפף אותי. לתומי חשבתי שאני מכין מאכל עממי ופשוט, ופתאום התברר לי שאני חוקר של קרישת חלבונים דיפרנציאלית ושהמטבח הקטן שלי הוא מעבדה מדעית משוכללת - וכל ההכרה המדעית הזאת לא מאיזה דוקטור שקשוקה, אלא מרופא אמיתי ופרופסור!

וכל זה עלה בדעתי כי הטיפול הדיפרנציאלי בקרישת חלבוני השקשוקה מציג ומבהיר את כל מה שחסר במלחמת נתניהו בקורונה. במקום לעסוק בכל מרכיב ומקום ומגזר שכרוכים בה על פי מצבם ועל פי התנהלותם, אנחנו רואים טיפול גורף ורפה, שעיקרו אינטרסים אישיים, פחדים, נכלולים, חישובים, ושאר מיני פיגול, מזימות ושקר. ובמקום טיפול ספציפי בכל גורם וגורם, אנחנו רואים התעללות במי שקל להתעמר בו וכניעה למי שיראים ממנו וזקוקים לו. כך פועלת גם המשטרה - ברוח השר אוחנה.

ולמרות זאת - תודה

ואף על פי כן, ולמרות האמור לעיל, מזג אוויר יפה הנעים לנו ברוב ימות השבוע, גשמי ברכה ירדו עלינו בסופו, מפלס הכנרת עלה - תודה, נתניהו.

לכל אשר נביט - מרבדים של רקפות, שטיחי כלניות, תורמוסים מכחילים, השקדיות משמחות, מנהיגים מכל העולם התקשרו לשאול איך אנחנו עושים זאת. ובכן, מנהיגים יקרים, זה לא הטבע, זה נתניהו.

ומודים אנו לפניך, רופא חולים, מחסן חיסונים, זוקף כפופים, מייבא וירוסים, סוגר מלוניות ופותח נתב"גים, מרים מעפר דל ומאשפות אביונים, זן מובטלים, מפרנס שותפים קואליציוניים - תודה, נתניהו.

ועל אחת כמה וכמה, שהענקת לנו גם נסיעות לדובאי, ושיבה משם הביתה בלי בדיקות קורונה, ואכיפה מוגברת בגנים ובחופים, ואי־אכיפה בהלוויות, ומעל לכל הטובה הזאת שאתה משפיע עלינו, גם שריינת לאורלי לוי־אבקסיס מקום ריאלי. אתה במיטבך, נתניהו.

ולעניין אחר לגמרי

אין זו הפעם הראשונה שבה אני כותב כאן על הנושא השולי שתכף אעסוק בו - הניקוד העברי. אקדים ואבהיר: לעניות דעתי לא מוכרחים לנקד, אבל אם מנקדים, צריך לנקד נכון. והנה, ביום ששי שעבר נדפסו במוסף "תרבות וספרות" של עתון "הארץ" שני שירים (יפים ומיוחדים) של המשורר ישראל נטע, הראשון נקרא: "נולדתי בין שני הנהרות הגדולים", אותו ייחד לנחל גרר ולנחל הבשור, והשני - "אני מוקף אהבה". כדרכם של שירים, הם נדפסו מנוקדים, וכמו במקרים קודמים, נפלו בניקודם שגיאות: תריסר שגיאות בשני שירים! בהן שגיאות שאף משנות את משמעות המילה המנוקדת.

אבל זה לא הכל: באותו יום עצמו פרסם "הארץ" עוד טקסט מנוקד, במוסף סוף השבוע שלו. מדובר בכתבה מעניינת במיוחד, שאף הדיפה ניחוח לא צפוי של חיבה להתיישבות העובדת הוותיקה, לחיים בקיבוץ, ולשאר דברים שהיום מקובל לעקם עליהם את החוטם. הכותבת, מירב מורן, סיפרה בו על אודות יומן שכתב רמי ולטר־מורן, אביה המנוח, בין השנים 1938־1946, משנתו הששית ועד שנתו הארבע־עשרה. הוא היה אז ילד בקיבוץ יגור, וניקד חלק מהיומן שלו, בעיקר את מה שכתב בכיתות הנמוכות של בית הספר.

קטעים מצולמים של היומן התפרסמו בכתבה. כתב יד ילדותי, שובה לב, אוצר מילים מפתיע, ושגיאות בניקוד - אין! אולי ימצא "הארץ" עוד קיבוצניק בן שש, שינקד כראוי את השירים ב"תרבות וספרות" שלו.