אפשר להבין למה נתניהו החליט לדחות, בפעם השלישית, את נסיעתו ההיסטורית לאמירויות ולבחריין: בשל סגירת נתב"ג הוא היה נאלץ להסתפק בקפיצה לשלוש שעות, ואז הביתה, לתלאות הקורונה. עדיף לו לחכות קצת, לקוות שהמוטציות יירגעו, ולנסוע לשלושה ימים של אלף לילה ולילה, סמוך יותר למועד הבחירות. כך יוכל גם לסמן וי על כל האטרקציות כמנהג תיירים ישראלים בדובאי, וגם לאסוף חומרים לתשדירי הבחירות של הליכוד.

למרות זאת, ייתכן שבמקרה הזה היה עדיף לו לספוג את הביקורת הציבורית ולהקדים לנסוע.

לפני הבחירות בארה"ב, וגם אחריהן, בכירי ממשל ביידן התחייבו לשמור על הסכמי אברהם. למעשה, זה אחד מהמהלכים הבודדים של ממשל טראמפ שאמור לשרוד את חילופי השלטון. אבל ההבטחות של אתמול התחלפו בטון קריר למדי. העסקה למכירת ה־F-35 עומדת לבחינה וישראל נקלעה למצב אבסורדי שבו היא לא רק צריכה להסכים למכירת נשק מתקדם למדינה ערבית, היא גם צריכה לעסוק בשתדלנות כדי שזה יקרה. ביידן, אגב, לקח מהאמירויות עוד סוכרייה שנתן טראמפ לכבוד השלום, והחזיר את המכסים על אלומיניום שהם קיבלו פטור מהם.

הטון באמירויות כלפי ישראל עדיין חם ונלהב, אבל המסרים עברו עדכון כדי להתאים לאופנה הפוליטית המשתנה. השגריר אל־עוטייבה, למשל, אמר השבוע שהוא שומע הרבה פרשנויות לגבי המוטיבציה מאחורי ההסכם עם ישראל, אולם מבחינתו המטרה הייתה בראש ובראשונה - לעצור את הסיפוח, לכן כתב את המאמר המפורסם ל"ידיעות אחרונות".

אבל לא מדובר רק ביחסי ישראל־אמירויות, אלא בהשלכות יותר רחבות היקף ולא פחות בוערות. כפי שוודאי שמתם לב, אנחנו חיים בעידן תזזיתי. אם בפרק זמן של כמה חודשים המזרח התיכון הצליח להכיל פיוס היסטורי בין ישראל למדינות ערביות ופיוס חצי־היסטורי בין סעודיה לקטאר, אחרי שלוש שנים וחצי של סכסוך, הוא יכול להכיל גם שינוי גישה מהיר לגבי איראן. הספינה עוגנת במפרץ אבל ההגה שלה נמצא במידה רבה בוושינגטון. בארבע השנים האחרונות היא נטתה לכיוון מסוים, וכעת היא נוטה לכיוון אחר.

נתניהו צריך לוודא שהערבים עדיין איתו ולא "בורחים" לזרועות ביידן ומתאימים את עצמם לאווירת הפיוס עם איראן. בתוך השיח הערבי יש כבר קולות שקוראים לשקול אפשרות של מעבר ממלחמה קרה לשלום קר עם האיראנים. מובילה את הגישה הזאת קטאר, ואיתה כוויית ועומאן. בצד השני הסעודים, שעדיין מייצגים קו אנטי־איראני ניצי מאוד, ואיתם כרגיל הבחריינים. באמצע, פתוחים לשכנוע, נמצאים האמירותים, שמקיימים יחסי מסחר ערים עם האיראנים, למרות היריבות הפוליטית ולמרות הסנקציות.

יש אפשרות ריאלית שגם את המאבק השני נגד הקו האמריקאי הפייסני מול איראן ננהל לבד, ושזו לא תהיה הקואליציה הישראלית־ערבית למלחמה באיום האיראני שדובר בה. כבר בשיחה של מזכיר המדינה בלינקן עם מוחמד בן זאיד עלה הצורך "להנמיך את המתח במפרץ ולחתור לסיום הקונפליקט". העובדה שבעיני האיראנים ישראל נמצאת עכשיו כמאה ק“מ מהם, בעקבות השלום עם האמירויות, מגבירה את המוטיבציה שלהם לנטרל את הקונפליקט הזה ולפורר את הברית הישראלית־מפרצית לפני שהיא מתקבעת.

הסכמי אברהם הם תוצאה של מגמות עומק בדעת הקהל, של צורך אסטרטגי, אבל גם של מוטיבציה גדולה מאוד של ממשל אמריקאי, שהשיב בפינוקים ביד רחבה לכל מי שגילה רצון טוב כלפי ישראל. הערבים חלשים מדי מכדי לעמוד מול וושינגטון, שמחזיקה מולם מקלות וגזרים, ולממשל הנוכחי אין אינטרס לחזק את הברית הישראלית־ערבית, רק כדי שתופנה נגדו.