ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נדב איל
    המוסף לשבת • 04.02.2021
    נתניהו, הסגר ושברו
    הכישלון: בכירי משרד הבריאות נחרדו מהנתונים - הציבור סיים את ההגבלות חד–צדדית | "מכל העולם מתקשרים": באוסטריה הסגר הצליח, אולי כדאי שנתניהו יצלצל לחברו הקנצלר ויבקש עצות | ועכשיו: המומחים מזהירים מגל רביעי, החיסון הוא התקווה האחרונה
    נדב איל

    מי שהחליט שהסגר נגמר איננה הממשלה הנוכחית, כנראה השנואה ביותר שהייתה פה בעשורים האחרונים. גם לא פקידי משרד הבריאות, ובטח שלא שני הבנימינים, נתניהו וגנץ. הישראלים החליטו שהסגר נגמר, וזו איננה אבחנה פרשנית אלא עובדה. מדדי התנועה לפי טלפונים סלולריים הוצגו השבוע בפני בכירי מערכת הבריאות, והם די נחרדו. הנתונים המחישו שלפני שבועיים בערך עם ישראל החליט שנמאס לו. החל מ־21 בינואר החלו המדדים לעלות: תושבים שעברו בין עיר לעיר, חריגה מטווחי האלף מטרים לא בשעות העבודה, יציאה כללית מהבית. נכון לתחילת השבוע הנוכחי מדדי התנועה הצביעו על חזרה כמעט מלאה לשגרה שלפני הסגר. בממשלה התווכחו אם למשוך עד שישי או ראשון, אבל הישראלים פקקו את הכבישים והלכו לבקר משפחה וחברים. קרה עוד דבר, במקביל: התפרסמו תמונות הפרת החוק ההמוניות בלוויות החרדים בירושלים.

     

    הסגר נכשל בהורדת התחלואה. זו עוד עובדה. ייתכן שהוא הביא להתייצבות מסוימת ומנע עוד אלפי מתים, מעבר למאות שמתו פה בהמוניהם. אבל המטרה – להוריד את התחלואה ואת מספר המאושפזים דרמטית – לא הושגה. אפילו לא קרוב. ביום הפעלת הסגר ב־8 בינואר היו 6.3 אחוזים מאומתים. השבוע ביום רביעי היו למעלה מתשעה אחוזים. ביום הפעלת הסגר היו 5,047 נדבקים, השבוע דווח על 7,919. היו 1,029 חולים קשים, והמספר רק עלה. העיקר: היו 3,651 מתים מקורונה ביום היציאה לסגר. ביום רביעי בלילה המספר התקרב ל־5,000. יתרה מזו: גילי הנדבקים צנחו, נשים הרות רבות יותר החלו מגיעות לבתי החולים, וילדים ובני נוער נדבקו בקצב גבוה יותר מאי פעם.

     

    אפידמיולוגיה למתחילים

     

    השרלטנים וממעיטי המגפה יצהלו; הנה הוכח שהסגר אינו מוריד תחלואה. זה כמובן איננו המצב, כמו רוב מה שהאחרונים מפיצים בחדווה ברשתות החברתיות. יש מחקר מדעי ענף מהשנה האחרונה שמראה שריחוק חברתי, הגבלות וסגרים מורידים תחלואה ותמותה – אם הם מופעלים במהירות ונשמרים בקפדנות. השאלה לגבי סגרים היא כמובן המחיר החברתי, הכלכלי והנפשי – עבור ילדים ומבוגרים. לכן הם מובאים ככלי של הרגע האחרון מתוך ניסיון למנוע את קריסת מערכת הבריאות. ואז, בדרך כלל במערב, הם עובדים. למה? לא צריך דוקטורט באפידמיולוגיה כדי להבין שאם אנשים אינם נפגשים בחללים סגורים עם אחרים שאינם ממשפחתם, הם נדבקים פחות (ואכן זה מה שרוב האפידמיולוגים מסבירים). יתרה מזו: הסגרים הנוכחיים בבריטניה, באירלנד וכמובן פה בישראל, בפעמים הקודמות, הצליחו לרסק את התחלואה. מי שמאשים את הזן הבריטי בהתפשטות הבלתי נשלטת – כך עושים במשרד הבריאות הישראלי – שוכח שבאירלנד ובבריטניה יש לא פחות ממנו. ומצד שני, מה שאין להם, ויש לישראל, הוא חיסון של אחוזים גבוהים ביותר מאוכלוסיות הסיכון.

     

    בדיקה לפני המספרה

     

    אז מה קרה? ראשית, ישראל הטילה את הסגר מאוחר כאשר התחלואה מתפשטת ועם זן מידבק ואולי חמור יותר. היא הטילה "סגר" במירכאות, ורק אחרי למעלה משבוע החילה סגר אמיתי. הסוסים כבר ברחו מהאורווה והמשיכו לדהור אל הערבות הממיתות של הקורונה לפני שהממשלה התעוררה. במקביל, ישראל כמובן המשיכה לייבא קורונה מחו"ל עד לאחרונה דרך נתב"ג. בנוסף, מדדי התנועה ונתוני פיקוד העורף הראו שמקומות העבודה (לבד מקניונים, חנויות מסוימות וכיו"ב) המשיכו לפעול כרגיל לגמרי. אנשים נדבקו שם, במשרד, בארוחות צהריים משותפות – ואז הדביקו את כל המשפחה. בציבור הערבי והחרדי, ובעיקר בחרדי, היו הפרות המוניות וממוסדות – מבתי ספר ועד טישים חגיגיים. האמון של הציבור בסגר נסדק, ותחושת העייפות ממה שנתניהו מכנה שיטת האקורדיון גרמה לכך שההיענות תקרוס. הרבה מתאוננים על משטרת ישראל והאכיפה החלושה שלה, אבל כפי שהראה נחום ברנע בעמודים אלה לפני שבועיים, המשטרה בישראל אוכפת יותר מאשר בשאר העולם. הבעיה נעוצה יותר בהיענות הציבור. ומבצע החיסונים? הוא הצליח ושיגשג במקומות שבהם התחלואה הייתה מצומצמת ממילא – האזורים העשירים והחזקים בישראל. ואילו בפריפריות החברתיות, שהן אלה שנפגעות בצורה החריפה יותר, הרבה פחות.

     

    ראש הממשלה נוהג להתגאות שהוא מקבל שיחות טלפון מקנצלר אוסטריה סבסטיאן קורץ. אולי כדאי שיתקשר אליו. אוסטריה מדינה מבוגרת בהרבה, ולכן מתו בה אלפי אזרחים יותר מאשר בישראל. אבל הנה הדרך שבה היא יוצאת, בהצלחה ובזהירות, מהסגר: בתי מלון ומסעדות וכו' יישארו סגורים. יהיה עוצר לילה בין שמונה בערב לשש בבוקר. שני בתי אב רשאים להיפגש. חנויות בגדים קטנות יורשו להיפתח, אבל עם מסכות FFP2 בלבד. קפסולות בכל בתי הספר, המורים והתלמידים ייבדקו כל שבוע. מספרות ומכוני גוף למיניהם ייפתחו, עם מסכות מתוחכמות, רישום אלקטרוני של הנוכחים ובדיקה שלילית (!) לכל מי שנכנס למקומות האלה מ־48 שעות לפני התור. מוזיאונים, ספריות וגני חיות ייפתחו עם מגבלת אנשים, ושוב, מסכות מתוחכמות יותר. אתם לבטח רואים פה דפוס: יש הבנה גוברת במערב שהזן הבריטי מידבק יותר ודרושות מסכות טובות יותר בחללים סגורים. אצלנו? מצופפים קשישים במרכזי חיסון (במקום שימתינו עם כיסאות ואוהל מסודר בחוץ), לא נותנים להם מסכות N95 בכניסה ומקווים שיהיה בסדר.

     

    בישראל צועדים בעיניים פקוחות להסרת ההגבלות ולא מציעים דבר חדש. המומחים לחוצים מאוד מהמספרים, וגם אנשי קבינט הקורונה. "זה על סף פקודה לא חוקית, לשחרר במצב כזה נפיץ", אמר אחד מהם לקראת סוף השבוע, מיואש לגמרי. ממילא, גם ההקלות הן פנטזיה בלבד; הרי בערים רבות מוסדות החינוך לא ייפתחו בשל תחלואה גבוהה. מפעל הנקניקיות המכונה ממשלת ישראל לא חי יותר בעולם העובדות, הוא מתקיים בעולם הבחירות. אפשר לקוות שההתחממות העונתית, או תוצאות ההתחסנות ההמונית (וההדבקה ההמונית גם כן), יתחילו להשפיע באורח דרמטי וחיובי על התחלואה. הנתונים שמנתחים את יעילות החיסון מרשימים מאוד; ייתכן שנראה השפעה מהירה, אף על פי שלמעשה החלה לפני שבועות. נחזיק אצבעות. חזק.

     

    |
    |

     

    שובו של המשפט

    מפת הרשימות המסתמנת אידיאלית לנתניהו | קמפיין הפיוס של הליכוד גוסס | הימים האחרונים של כחול לבן

     

    אז זה עובד ככה, אמר הליכודניק. ביבי רצה פה קמפיין נשיאותי, מאחד, פונה למרכז. כזה שידפוק גם את יאיר, גם את גדעון וגם את בנט. ישראל מתחסנת וחוזרת לחיים, ביבי האבא של האומה שהוציא אותנו מהקורונה לפני כולם. 40 מנדטים עם יד קשורה מאחורי הגב.

     

    נו, ומה קרה, שאלתי.

     

    די נדפק, אמר הליכודניק. ביבי אמנם מקבל בדיוק מה שהוא רוצה ברשימות, עם האיחוד בין בן גביר לסמוטריץ' והפיצול של הרשימה המשותפת. זה מצב מעולה. אבל בגזרת הקמפיין משבר. דבר ראשון נתוני התחלואה לא טובים, ומי יודע, בקצב הזה עוד יהיה סגר רביעי לפני הבחירות ואז בכלל אכלנו אותה. ביבי עכשיו חזק על החיסון כי בעצם לא נשאר שום כלי אחר. חוץ מזה, הוא מגלה עכשיו משהו חשוב לגבי קמפיינים חיוביים – הם מקבלים פחות תקשורת. הוא השתולל על הסיפור של מסיבת העיתונאים השבוע, זו על החיסונים.

     

    הליכודניק צודק. נתניהו קיים ביום שלישי מסיבת עיתונאים עם שר הבריאות יולי אדלשטיין וכנראה ציפה שהערוצים המסחריים יקפצו לדום מתוח. זה לא קרה. התגובה לא איחרה לבוא. הפוסט הראשון פשט עם רדת החשיכה בשעה שש וחצי בערב, ובו נתניהו הזהיר שלא הולכים לשדר אותו למרות "מסרים מצילי חיים". המסרים, אגב, היו ללכת להתחסן. אכן חשוב מאוד, אבל עניין שישראלים מודעים אליו – כולל בני 50 פלוס. לאחר מכן, הגיע האירוע. לכל אורכו, הבעתו של נתניהו הייתה מכורכמת למדי והצטרפו אליה הערות בסגנון פולין פאסיב־אגרסיב (הוא שיבח את כתבי ערוץ 11 וערוץ 20 שהם מעבירים "בניגוד לאחרים"). זה לא היה הסוף. בתשע וחצי בערב, שעות לאחר מכן, רושם הטראומה של אי־השידור עדיין ניכר בלשכת רה"מ, נתניהו שיגר פוסט נוסף ובו התאונן שבבריטניה "ערוצי החדשות" מעבירים את דבריו של בוריס ג'ונסון (ג'ונסון מעולם לא ניצל מסיבת עיתונאים בענייני קורונה לצרכים פוליטיים; נתניהו עושה זאת בעקביות 11 חודשים בערך). כך חזר נתניהו של סתימת הפיות והעימות עם התקשורת. כמובן שזה עבד. הפוסט הזה היה הפופולרי מכל מה שכתב במהלך אותו יום, או יום לפני כן.

     

    באותה מסיבת עיתונאים נשאל נתניהו לגבי דחיית משפטו בשל הסגר, והאם הוא מוכן להודיע שלא תהיה שום דחייה. "המשפט יתנהל כסדרו", השיב ראש הממשלה, "גם בימי הסגר ההדוק ביותר". האמירה הקצרה הזו מכילה יותר ממה שנקלט בשמיעה ראשונה. בשבוע הבא ילך נתניהו לבית המשפט לדיון שאחריו אמור להיקבע תאריך תחילת שלב ההוכחות – חלק הארי של המשפט הפלילי. בדיוני ההוכחות נתניהו יידרש להגיע לבית המשפט, לעיתים שלוש פעמים בשבוע. לכאורה, שופטי ההרכב אמורים לקבוע תאריך כזה במהירות רבה – בסוף פברואר או בתחילת מארס. וכאן נעוץ רגע פוליטי קריטי עבור נתניהו. המשמעות היא שהבחירות יתקיימו כאשר נתניהו מופיע באורח שבועי בבית המשפט, עם עדותו של מנכ"ל וואלה לשעבר אילן ישועה כמנת פתיחה. הדבר ההגיוני ביותר הוא שנתניהו ינסה לדחוף לדחייה. השילוב בין סגר כושל והערת הזיכרון הציבורי שהוא נאשם במרמה, שוחד והפרת אמונים הוא לא מכרה מנדטים. ההפך. זה יכול להיות חלום עבור גדעון סער, יאיר לפיד ואולי בנט. מצד שני, אומר גורם בליכוד, אולי זה בדיוק מה שנתניהו צריך. כמו שהוכיח הפוסט המתאונן ההוא בפייסבוק בתחילת השבוע, הבייס בשל לתבערה. ככה ישכח את הקורונה קצת. הנה ביבי מתמודד בבחירות ונאבק בקורונה, אבל הדיפ־סטייט המרושעת מתעקשת לסחוב אותו לבית המשפט. רמז לכיוון החדש־ישן של הקמפיין הוא השריון של גלית דיסטל־אטבריאן בידי נתניהו השבוע. הוא לא הביא את מי שכתבה נאומים למירי רגב כדי לשגר מסר מאחד; ההפך. במיוחד התמקדה הפובליציסטית בהגנה על נתניהו בתחום הפלילי, עם אמירות על כך שהוא "לא יזכה למשפט צדק". יאיר נתניהו, כך אומרים, הוא מעריץ גדול.

     

    ההחלטה לאן לדחוף – לדחייה או לשלב הוכחות תוך כדי הבחירות – גורלית עבור קמפיין הליכוד, ולפחות נכון להשבוע נתניהו נוטה לא לנסות לעכב את המשפט. אנשיו מאמינים שאולי השופטים עצמם ירצו להימנע מהתמונות של עדות בבית משפט בבוקר ונאום בחירות אחר הצהריים, ויקבלו החלטה בעצמם על דחייה. אם זה יקרה, כמובן, לא יישמעו מחאות מצד הנאשם.

     

    בחירתו של חילי

     

    "אנחנו מתחייבים, אני מתחייב, שלא נשב עם בנימין נתניהו", אומר לי שר התרבות חילי טרופר. אתה בוודאי צוחק עליי, אני אומר לו. זה קצת מאוחר לזה, לא?

     

    הוא מהסס. "אנחנו נכווינו ראשונים, נכון. אבל אנחנו מתחייבים בכל דרך. למדנו את הלקח. הבנו שעשינו טעות שהאמנו לנתניהו. נקודת המשבר הייתה התקציב. כשאני הבנתי שהוא לא יעביר תקציב מדינה כדי שתהיה לו תחנת יציאה מהרוטציה, זה היה השבר. משרדי ממשלה משותקים".

     

    טרופר הוא האיש של כחול לבן שבמערכת הפוליטית אוהבים לאהוב. הוא ערכי, בגובה העיניים, פרגמטי. יש לו יחסים טובים עם ישראל כץ, אבל גם עם יאיר לפיד. הוא מגלם את ההבטחה של כחול לבן; להקים מפלגת שלטון אמיתית של המרכז־שמאל בישראל. ההבטחה, ושברה. ההתרסקות של כחול לבן לא רק הרסה את הנרטיב של מחנה שלם שהלך אחרי בני גנץ וההבטחה לא לשבת עם נאשם בפלילים; היא גם מחקה דור של אנשי ציבור שנכנסו באמצעותה לכנסת ונאלצו לברוח מהבית הפוליטי המוכה בגידה ומגפה. טרופר, חבר אישי של גנץ כהגדרתו, לא שקל הצעות אחרות – והיו כאלה. "אני מאמין שערכים זה עניין רציף, זה קוד, ואתה מתנהל לפיו. אחד מהם זה חברות. זה לא פיתה אותי". רוב אנשי כחול לבן לא ראו את זה ככה, כמובן.

     

    דיברנו ביום שבו הגישה כחול לבן את רשימתה לכנסת. הסקרים נתנו לה ארבעה מנדטים בקושי והוא נשמע רחוק ממאושר. "אנחנו רוצים להחליף את השלטון. יש לנו רשימה מצוינת, אנשים שטוב שיהיו בכנסת".

     

    איך אתם רוצים להחליף את השלטון, שאלתי. אתם הרי השלטון.

     

    "לעזוב את הממשלה זה מעשה מופקר כרגע". הוא מספר שהיה דיון בקמפיין אם זה דבר נכון לעשות, אבל הוא "הסתיים אחרי עשר שניות, כי זה דבר לא נכון למדינה". טרופר סופר בפניי את הישגי כחול לבן – ההגנה על מערכת המשפט, הגיבוי למנדלבליט, תקשורת חופשית, עולם התרבות. מוסדות התרבות הנתמכים בידי המדינה, כמו מוזיאונים ותיאטראות, לא נסגרו, בזכות הסיוע שסידר משרדו; "יהיה לאן לחזור, אחרי הקורונה והסגר".

     

    אתם נתתם לנתניהו את השלטון, אני אומר לו. "אנחנו לקחנו ממנו חצי שלטון", הוא משיב. הוא אומר שלכחול לבן יש "תדר ייחודי, ממלכתי, שמייצג את הציבור ולא נרתע מחיבורים. לא מפלגה תל־אביבית".

     

    אתם תפרשו, אני אומר לו. זה חוסר אחריות מבחינתכם להמשיך.

     

    "להחליט להתמודד כאשר יש ארבעה מנדטים בסקרים, 50 יום, זה אחראי. ננהג באחריות לאורך כל הדרך".

     

    במילים אחרות: שניים־שלושה סקרים מתחת לאחוז חסימה, והסיפור של כחול לבן ייקבר. אבל על טרופר עוד נשמע.

     

    כמה וכמה אירועים דרמטיים גלובליים אירעו השבוע (לבד, כמובן, מהכרעתו של בני גנץ לרוץ בכל זאת בבחירות). ארצות־הברית ואיראן החלו במחול חרבות ומשא ומתן. במיאנמר התחולל פוטש צבאי, במיטב המסורת המקומית, ששיגר את אונג סן סו־צ'י היישר למעצר בית – מצב שאותו כלת פרס הנובל מכירה היטב. ברשתות החברתיות נפוץ קטע מפעים שבו נראתה מאמנת כושר ידועה מהבירה יאנגון כאשר היא מבצעת את הקטע הטלוויזיוני הקבוע שלה מול הפרלמנט. מוזיקת הפופ־מעליות בשעה שהיא קיפצה על בימה קטנה המשיכה לטרטר בעוד מאחורי גבה לפתע הפציעו משאיות ומכוניות כהות שנשלחו בידי החונטה הצבאית לתפוס את הפרלמנט, מתקדמות לפירוק המחסום מאחוריה. בכל הזמן הזה היא הייתה עם מסכה, קופצת, מין דימוי לא מלוטש לעולם שבו בעיות הקורונה והרעש המתמיד מסתירים את הפוטשים הקבועים בחיינו.

     

    ברוסיה, כמובן, התרחשו האירועים המשמעותיים ביותר. בדיחה עייפה מהמלחמה הקרה מספרת על חופש הביטוי בברית־המועצות. יוסף סטלין והנשיא רוזוולט נפגשים, ורוזוולט אומר לרודן הסובייטי שבארה"ב חופש הביטוי הוא כזה, שאדם יכול לעמוד מול הבית הלבן ולומר שהנשיא רוזוולט הוא חתיכת חרא ולא יאונה לו כל רע. אהה, צוחק סטלין, גם אצלנו יש חופש כזה! אדם יכול לעמוד מול הקרמלין ולומר בדיוק את אותו הדבר.

     

     

    אלכסיי קובאליוב, אתר התקשורת מדוזה: "אנשים מפחדים, אבל הם מוכנים לסכן את חירותם. עכשיו כבר התור של הילדים והנכדים של מקורבי פוטין לקבל תפקידים, וזה לא מותיר מקום לאלה שאין להם קשרים"

     

    |
    |
     

    רוסיה מתקוממת

     

    המחאה ברוסיה התרחבה לממדים יוצאי דופן  | השבוע עם אלפי עצורים מתנגדי פוטין: נערכים לחורף ארוך ולשקיעה איטית של המשטר 

     

     

    רוסיה של פוטין איננה ברית־המועצות. לא בעוצמתה, ולא בעוצמת הדיכוי שלה. פוטין לבטח הצטער על כך כאשר חזה בשרשרת האירועים המדהימים ויוצאי הדופן, שהחלו מתחוללים ברוסיה עם הרעלתו של מנהיג האופוזיציה אלכסיי נבלני, פינויו לגרמניה, הראיות שמצאו הגרמנים (ופירסמו) שהמנהיג הכריזמטי הורעל בידי גז העצבים נוביצ'וק, טקטיקת פעולה החביבה על ולדימיר "המרעיל" פוטין. ולאחר מכן – החלמתו הבלתי סבירה למדי של נבלני, והחלטתו המופרכת בתעוזתה לחזור לאמא רוסיה, רק כדי שייעצר מיד ויספוג גזר דין על עבירת שקר כלשהו לשנים בכלא. ואם כל ההתפתחויות האלה לא נראו פנטסטיות מספיק, הרי שיומיים אחרי שנבלני נעצר, פורסם נשק יום הדין: סרטון יוטיוב מושקע במיוחד ובו הוא חושף פרטים על סוד גלוי – ארמון מיליארד הדולר של ולדימיר פוטין, זה שהושקעו בבנייתו מאמצים יוצאי דופן. עם 108 מיליון צפיות, ספק כמה רוסים לא ראו את הפרטים העסיסיים שנבלני סיפק בפרוטרוט בסרטון שהוקלט מראש (בעוד הוא עצמו כלוא בידי המשטר הרוסי). אלה כללו את היקב של הארמון, מגרש ההוקי התת־קרקעי של פוטין, הקזינו, כנסייה, נמל פרטי, וכמובן מברשות לניקוי אסלות ב־850 דולר לחתיכה.

     

    הפרטים האלה היו יכולים להישאר חלק ממלודרמת הטראש האופיינית למשטר פוטין, אלמלא מעצרו של נבלני שיחרר איזה שסתום של זעם ותסכול אמיץ שלא נראה ברוסיה שנים רבות. ההפגנות של האופוזיציה פרצו בלמעלה מ־100 ערים על פני יותר מעשרה אזורי זמן שונים, בשתי יבשות שהן חלק מהמדינה הגדולה ביותר בעולם.

     

    אלכסיי קובאליוב (40) הוא עורך וכותב עבור אתר האינטרנט מדוזה, כלי תקשורת בולט וביקורתי נגד ולדימיר פוטין, והוא מדבר איתי ממוסקבה. הכתבים של מדוזה הגיעו לארמון של פוטין, והביאו משם עדויות מקומיות שקשרו בין המבנה העצום (למעלה מ־17 אלף מטר רבועים) ובין המנהיג הרוסי. קובאליוב לא מפחד לשוחח, לציטוט. "רוסיה היא לא קוריאה הצפונית", הוא מבהיר, "זה משטר היברידי. עם מאפיינים אוטוקרטיים ודמוקרטיים. יש פה חופש לכלי תקשורת. מה שכן, הם יכולים לסגור אותנו בלחיצת כפתור".

     

    אז למה הם לא עושים את זה, אני שואל.

     

    "קשה לי להיכנס לראשם", הוא אומר. "אולי הם רוצים לטעון תמיד שיש ביקורת חופשית נגדם".

     

    קובאליוב מסקר את המחאה נגד פוטין כבר כ־20 שנה. "זו ההתנגדות הכי חזקה שראיתי. אנשים מוכנים להתעמת פיזית עם המדינה. לא ראיתי אלימות כזו, ולא ראיתי שנאה ממש כזו בין השוטרים למפגינים". הוא מציע לא לחשוב שזו מהפכה. "אנחנו לא קרובים למצב של בלארוס, שבו בעיר של מיליון בני אדם היו מאה אלף ברחובות. אנחנו רחוקים מאוד מזה. אין מיליונים ברחובות וגם לא קרוב".

     

    אני שואל אותו אם המעצרים הנרחבים יצננו את המחאה. אני לא חושב, משיב קובאליוב. "יש ייאוש ברשתות החברתיות. אנשים מפחדים, אבל חשים יותר חוסר צדק. הם מוכנים לסכן את חירותם כרגע".

     

    כעס רוסי הוא דבר מסוכן; רגע אחד האומה רדומה, רגע אחר מסתערים על ארמון החורף. בוולדיווסטוק, במזרח הרחוק הרוסי, התחנה הסופית של הרכבת הטרנס־סיבירית, נראו מפגינים נמלטים על הים הקפוא בעוד המשטרה הרוסית רודפת אחריהם, מחליקה על הקרח. לקובאליוב יש עוד אבחנה: התרחבות הנפוטיזם אל מול תסכול דרגי הביניים. "עכשיו זה כבר התור של הילדים והנכדים במעגלים של מקורבי פוטין לקבל תפקידים, פוזיציות ממשלתיות ופרטיות, וזה לא מותיר מקום לאלה שאין להם קשרים. לאנשים בגילי ברור שאי־אפשר להתקדם". הוא מספר שהם כועסים. "אם ההפגנות פה יגדלו, גם במדינת המשטרה שהיא רוסיה לא יוכלו להשתלט על זה", אומר קובאליוב. הוא מעריך שזה לא יקרה. "יותר ויותר משווים פה את משטר פוטין לדעיכה של ברית־המועצות, לעידן הפוליטביורו", הוא אומר. התחושה שקובאליוב מבטא איננה מיוחדת לרוסים שחיים תחת שלטון אוטוריטרי – לפי הנתונים המובאים כאן בעמוד הקודם גם במדינות דמוקרטיות יש רושם גובר שהממשלה משרתת מיעוט בלבד. הרושם הזה גורם לשחיקה בלגיטימיות של השלטון ולתסכול מתפרץ. אחרי השיחה קובאליוב שולח לי קריקטורה שמשווה בין פוטין ומדבדב ומנהיגי המשטר הסובייטי. הוא צופה שקיעה ארוכה והידרדרות איטית. לא דרמה, אלא טרגדיה.