רחוב אל־קודס בטמרה מביא אותך לכיכר עם שעון לא מכוון, למה שנראה כמו מרכז העיר. פנייה ימינה בכיכר, אל רחוב אל־מנטקה א־סנאעיה, מובילה אל אזור התעשייה המלא במוסכים וישר באל־קודס, אתה עולה אל השכונות. אתה עומד כאן עם הגב לחנות הירקות אל־סולטאן, מסתכל על האנשים שמחכים מחוץ לשווארמה תנורין שמעבר לכביש, ומגלגל את המספרים בראש. כ־35 אלף איש חיים פה, רובם הגונים ושומרי חוק. ועדיין, רק בחודש ינואר נספרו כאן 29 תקריות ירי, 18 הצתות רכוש, שני מקרי שוד ובמבצע חיפושים ומעצרים נרחב מצאה המשטרה חמישה כלי נשק לא חוקיים. והיה גם אירוע שנתפס כאיום ממש לא מרומז: מישהו הניח פצצת מרגמה בכניסה לאגף הגבייה של העירייה. כל זה קרה בחודש אחד בעיר קטנה שיושבת על כביש 70, 20 ק"מ דרומית מזרחית לעכו.
הגליל יפהפה בעונה הזו של השנה, אבל מה שווה כל היופי הזה כשהפסקול ברקע הוא של מטחי ירי בלתי פוסקים. בליל שני השבוע, קצת לפני חצות, בשכונה העליונה בעיר, נפגעו הסטודנט אחמד חיג'אזי וד"ר מוחמד ערמוש מחילופי אש בין שוטרים לעבריינים. מארב שהציבה המשטרה מחוץ לבית בשכונה, חשף שלושה חמושים שהתקרבו למקום ופתחו בירי לעבר הבית. השוטרים הורו להם לעצור ובתגובה חטפו אש חזקה. בדו־קרב נורה למוות אחד היורים, אחר נפצע והשלישי ברח. הרופא, ד"ר מוחמד ערמוש, שנקלע בתמימות למקום, נפצע בינוני. גם חיג'אזי שעבר ולא עשה כלום, נורה בטעות. בן 20 היה במותו.
האנשים פה מיואשים. אין מילה אחרת. בערב לאחר מותו של חיג'אזי התקיימה תהלוכה שבה צעדו אלפים מתושבי העיר. הציר המרכזי בגליל המערבי, כביש 70, נחסם למשך שעות. מוחמד חיג'אזי, 54, קרוב משפחה רחוק של המנוח, אומר שהמצב בלתי נסבל. "אנשים חיים פה בפחד גדול. אין פה יום אחד של שקט. כמעט כל לילה אתה שומע יריות ומנסה להבין מאיזה כיוון יורים ולאן". עמדנו מחוץ למוסך של הבן שלו, דמעות הציפו את עיניו. "אין מנוחה כאן. הבן שלי בן 31, כבר גבר גדול, אבל אני דואג לו כשהוא יוצא מהבית. יש פה אולי חמישה אחוזים שעושים צרות והמשטרה יודעת עליהם, יודעת מי אלה בדיוק, ולא עושה כלום. הסבל הזה שלנו זה על הראש של המשטרה".
ניצב שמעון לביא, מפקד מחוז הצפון, נמצא בהערכת מצב בתחנת המשטרה של טמרה. בכניסה תלוי שלט גדול: "בניין זה הוקם על ידי חיג'אזי תייסיר ובניו". זו אחת המשפחות הגדולות בעיר ומותו של אחמד, שהיה אמור להתחיל התמחות בסיעוד, עורר זעם רב. "המשטרה יש לה שני מצבים", אמר לנו בחור צעיר שעובד בחנות ברחוב הראשי, "או שהם לא עושים כלום או שהם יורים בלי הבחנה, מרססים כמו משוגעים. ירי כזה של המשטרה בתוך שכונה לא היה קורה בתל־אביב. חיג'אזי לא היה צריך למות".
השוטרים שהיו מעורבים בתקרית הירי עדיין לא חזרו לעבודה. האירוע נחקר במח"ש ועוד לא ברור מי פגע בחיג'אזי. כך או כך, התחושה היא ששוטרי הצפון מתמודדים עם רמת פשיעה חסרת תקדים. זה מחוז שבתחומו חיים מיליון ו־300 אלף איש, כ־600 אלף מתוכם ערבים. 80 אחוז מתשומת הלב והפעילות של המשטרה כאן מופנות אל המגזר הערבי, שמייצר את מרבית הפשיעה במחוז. בתגובה לפעילות האינטנסיבית, עבריינים מציתים ניידות משטרה ופורצים לתחנות משטרה.
לביא אומר שהמצב הוא תוצר של הזנחה ארוכת שנים. "יש פה פער מאוד משמעותי בכל התחומים. זו תוצאה של מדיניות מסוימת, של הזנחה, אני לא יודע, אבל בסוף, כשאתה מסתכל על המגזר בצפון, אתה רואה שאחוז האבטלה אצלו גבוה ב־20 אחוז מהממוצע הארצי, אתה רואה ש־48 סניפי בנקים נסגרו בשלוש השנים האחרונות ואתה יודע שרק ל־25 אחוז מהאזרחים הערבים בצפון יש נגישות להון ואשראי דרך חשבונות בנק. אתה מבין מה זה? זה אומר שרוב ההתנהלות פה היא בכסף שחור, לאנשים אין חשבונות בנק. והפערים הם בתשתיות, בחינוך, בבריאות, אין פה כמעט פעילות קהילתית, יש נשירה מבתי הספר למעגל הפשע וזה באמת רק על קצה קצהו של המזלג, קצרה היריעה מלמנות את כל הפערים, החוסרים והמצוקות. בסופו של דבר כל אלו מייצרים בעיות שמתנקזות אלינו למשטרה. נשירה מבית ספר ואבטלה מביאות לעיסוק בסמים, תשתית של פשיעה מובילה לסחר באמל"ח, לאירועי ירי, לסחיטת דמי חסות, לפעילות עבריינית. כל אלה צמחו על קרקע שהוזנחה עשרות שנים".
איפה הייתם כל השנים?
"גם משטרה לא הייתה פה, היה ניהול עצמאי. כבשנו את הגליל ב־48' אבל לא הטלנו עליו את הריבונות שלנו באופן מלא. הייתה פה משטרה, אבל אזורית, מאוד־מאוד קטנה וחלשה. מפקד המחוז הצפוני לפני 25 שנה היה אחראי גם על הטריטוריה שנקראת היום מחוז חוף וחלש על כל השטח הזה עם חצי מסדר הכוח שיש לי היום במחוז. אין מצב שהוא הסתדר ככה, אלא אם המשטרה לא באמת פעלה בתוך המגזר הערבי. ולא רק שאנחנו לא היינו שם, גם התקשורת הישראלית לא הייתה שם כדי לדווח מה קורה. באיזשהו מקום, המגזר הודחק.
"אז כשאנחנו באים עכשיו להטיל את המשילות אנחנו מפירים את האיזון. וכשאתה הופך את החרא, הריח עולה וזה מחניק. וכשמתחיל להחניק מגיעים זבובים ואז זה בלגן שלם. אנחנו הופכים את החרא בכל מקום. נלחמים בארגוני פשיעה, בסוחרי אמל"ח, בתופעות סחיטה, בהכל. תוקפים בכל הכוח. תקשיב, אנחנו פה במלחמה. מחוז צפון נמצא במלחמה. כל יום פה זה יום קרב. האנשים שלי כל יום תופסים חמושים, היו לנו שלוש תקריות ירי עם עבריינים בחודשים האחרונים ובשלושת המקרים ידנו הייתה על העליונה. אנחנו חותרים למגע ולא ממצמצים".
טוענים נגדכם שבמגזר, היד של השוטרים הרבה יותר קלה על ההדק, שחילופי אש כאלו בין שוטרים לעבריינים לא היו קורים בתל־אביב.
"ערבי או יהודי, לא משנה, מי שירה על שוטרים ‑ יחטוף בחזרה. לעבריינים אני אומר אל תעזו. לשוטרים אני אומר 'יש לכם את מלוא הגיבוי. מי שמעז לפגוע בכם אתם רשאים להרוג אותו'".
אומרים בלחש: "כל הכבוד"
2021 החלה בבליץ על ארגוני הפשיעה. לתוך טובא־זנגריה שליד ראש פינה הוטלו כל יחידות העילית של המשטרה שפשטו על מתחמים של משפחות פשע. לביא אפילו העביר אל הכפר את לשכתו מהמחוז בנצרת, "כדי שהתושבים יראו שלא באנו לעשות סיבוב של יום־יומיים וללכת. אנחנו שם כדי לעשות טיפול שורש". יחידות המחוז פעלו בכל מקום, זה הרושם לפחות שאתה מקבל משטף הדיווחים שמוציאה המשטרה.
ישנם גם מספרים: בינואר בלבד נתפסו 52 רובים ואקדחים, 29 רימונים ו־13 מטענים. ועדיין, לאן שלא תלך, לחקלאים היהודים בעמק יזרעאל או לבעלי עסקים ערבים בכפרים, כולם יגידו שהפשע שולט. שמי שרוצה לסחוט אותך יסחט. ואם תתלונן במשטרה אז חבל לך על הזמן. שום דבר לא ייצא מזה. זו התחושה והיא מתסכלת עד כאב.
לביא אומר ששינויים יסודיים מתרחשים לאט. "קח למשל עבירות סחיטה באיומים. זו עבירה לא מדווחת, מעטים במגזר באים למשטרה להתלונן עליה. זה מייצר מצב שהמציאות הזו של הסחיטות נשארת מתחת לפני השטח, שלא מדברים עליה. אולי איתך הם מדברים על זה, אבל איתנו לא. אז אני מקדיש לזה יכולות מודיעיניות ואנשי מודיעין והולך לקורבנות ומעודד אותם להתלונן. בשנה האחרונה הכפלתי פי חמישה את פרשיות הסחיטה באיומים. היו יותר תיקים, יותר כתבי אישום, יותר אנשים נכלאו בגין העבירה הזו. היו לנו פה פרשיות סחיטה מטורפות. וזה הפר את האיזון כי האזרחים שומרי החוק היו רגילים פה לשלם חוואה, לשלם פרוטקשן מהפחד. חוואה זה מנהג, זה כמו סולחה, כמו הודנא, כמו נקמת דם. זו המסורת, אריה אוכל צבי ואנשים יושבים ביציע ומוחאים כפיים.
"זו עבירה עם המון רוע. באים לבעל עסק, מבקשים כסף ואם הוא לא משלם, מאיימים עליו. באים שוב ואם הוא בשלו, יורים לו על התריס. באים אליו עוד פעם ואם הוא ממשיך לסרב שורפים לו את העסק או את האוטו. זה מתגלגל בצורה כזו שזה רק הולך ומתעצם. מה שהתחיל את האירוע הטרגי פה בטמרה זה סחיטה. עבריינים באו לאיש עסקים מקומי וביקשו 300 אלף שקל. הוא סירב וביום שישי האחרון באו וירו לו על הבית".
הוא התלונן במשטרה?
"איזה התלונן. זה הגיע אלינו מהמודיעין. ככה למדנו גם שהוא מסרב לשלם. היה ברור שאם ירו על הבית שלו פעם אחת והוא עדיין לא משלם, יבואו לירות עוד פעם. זו הייתה ההערכה שלנו, בגלל זה היינו על זה בשני בערב. אני אמרתי שאני לא יכול לתת לסחיטות האלו להימשך בלי שנגיב. השקענו המון אנרגיה בפרשיות סחיטה בשנה האחרונה כי הבנו שמאחורי הסיפור הזה עומדים ארגונים ומשפחות שמחוללים המון פשיעה בהרבה מעגלים. עבריין, סתם עבריין, לא יכול להיכנס לבית עסק, ללכת למוסך, למפעל, לאיש עסקים ולבקש חוואה אם אין לו גב של ארגון פשיעה. זה מנגנון שלם שעובד בזה.
"היו לנו פה ניסיונות לסחיטה של רשויות מקומיות, לסחוט את הרשות עצמה במטרה לזכות במכרזים. יש מכרזים של פינוי אשפה, מכרזי תשתיות, מכרזי בנייה, של הרחבה, של הקמת מרכזים קהילתיים, של גיוס עובדים. זה קרה בכסרא־סמיע וביאנוח־ג'ת, בשתי המועצות האלו יצאו מכרזים לעבודות תשתית בשווי עשרות מיליוני שקלים. ארגוני פשיעה דאגו לעדכן את מי שצריך שהם רוצים את המכרזים האלו. הם שלחו אנשים לסיורי הקבלנים שהבהירו מאיפה הם, את מי הם מייצגים. 90 אחוז מהקבלנים התקפלו. אחת מקבוצות הקבלנים היו שוטרים סמויים של ימ"ר צפון. זו הסיבה שהצלחנו להפליל אותם. הגשנו כתבי אישום לפני שמונה חודשים. אנחנו היחידים שמונעים מהעבריינים להשתלט על תשתיות ומכרזי מדינה בצפון. ואני אגיד לך משהו, אף אחד לא מזמין אותנו, אנחנו מגיעים לבד".
מה זאת אומרת "אף אחד לא מזמין אותנו". גם הרשויות המקומיות לא מתלוננות?
"אף רשות לא מתלוננת, שום גורם רשמי, בעל תפקיד, אף אחד. אנחנו נכנסים לחקירה על בסיס מודיעין בלבד".
ניסית להבין למה הם לא מתלוננים?
"אין להם את זה בדי־פולט, כי עשרות שנים לא הייתה להם פה משטרה. זה עניין של אמון והאמון הזה נבנה לאט־לאט. אבל יש גם דו־פרצופיות בגישה של חלקים מהמגזר. הם יכולים להגיד לנו, השוטרים, דבר אחד בלחש ואז בחוץ, הם אומרים משהו אחר. בלחש הם מבקשים תשאירו פה כוחות גדולים, תשמרו עלינו, תילחמו בעבריינים, ובתקשורת מטילים עלינו את כל האשמה. אני מדבר על המנהיגות. אני הייתי בזירת הירי בטמרה בלילה שבין שני לשלישי ובצד תושבים חילקו לנו קפה ואמרו לנו בשקט: 'כל הכבוד על העבודה שעשיתם'. אחר כך בתקשורת לא הפסיקו להשמיץ אותנו ולהאשים את המשטרה. הייתי מצפה שהמנהיגות הערבית תהיה אחראית ותעסוק בהסברה במגזר פנימה".
אתה בדיאלוג עם חברי כנסת וראשי רשויות?
"אני מבקש שתכתוב שלצערי, אין מנהיגות במגזר הערבי. ניסיתי הכל, דיברתי, נפגשתי ואני לא מזהה מנהיגות ערבית ברמה הארצית, מישהו שיישב ויחפש פתרונות אמיתיים, יסודיים. יש לי תחושה לפעמים שלנו, המשטרה, אכפת מהם יותר מאשר להם אכפת מעצמם".
אנטיביוטיקה לחולה סרטן
לא רק משפחות פשע ועבריינים יורים זה על זה. לפני שלושה שבועות נחתם הסכם סולחה בין משפחות ריאן ועכרייה מהכפר כאבול הסמוך לטמרה, הסכם שמסיים סכסוך של למעלה משנה שבמסגרתו נרצחו שני תושבים ונפצעו אחרים. היו לילות בקיץ האחרון שכאבול נראתה כמו כפר באפגניסטן. חמושים נסעו בכפר וירו על בתי תושבים מהחמולה היריבה. כל משפחה והמיליציה שלה.
לביא אומר שהמשטרה לא יודעת להעריך כמה אמל"ח יש במגזר "אבל מדובר בכמות אדירה. לא רק עבריינים מחזיקים בנשק, גם אזרחים נורמטיביים לכאורה, בעלי מקצועות חופשיים כמו רואי חשבון ועורכי דין, שומרים בסליק נסתר נשק ליום פקודה. "אלו אנשים שלא יורים, אין להם מאפיינים עבריינים. הם פשוט לא סומכים על אף אחד, לא עלינו המשטרה ולא על חברים או שכנים. הם רוצים לדעת שבמאני־טיים, ביום שבו החמולה שלהם תותקף הם יוכלו להוציא את הקרלו או הקלאץ' ולהגן על עצמם. אני מדבר איתך על אנשי עסקים מכובדים, מורים, הכל. עליהם אנחנו מנסים לשמור ולעזור לעשות סולחות. סולחות בין חמולות זה בסדר, אנחנו בהחלט רוצים שיהיה שלום בכפר.
"קח למשל את טורעאן. מועצה מקומית של 16 אלף תושבים, 9,000 איש ממשפחת עדווי ו־6,000 ממשפחת דחלה. בעקבות תוצאות הבחירות נהיה סכסוך בין שתי המשפחות ומאז, מפגשים במכולת בין שני הצדדים או היתקלויות מקריות בכביש מתפתחים לעימותים קשים. אינספור קטטות, אינספור אירועי אלימות. בסוף מדובר באנשים נורמטיביים והייתה ציפייה שהם יישבו כמו אנשים בוגרים ויסגרו בינהם את הסיפור, אבל לא הייתה שם מנהיגות שתיקח אחריות. אנחנו המשטרה נאלצנו להיכנס לתוך הוואקום הזה, להיות המבוגר האחראי ולקדם סולחה. אף אחד אחר לא היה מסוגל לעשות את זה.
"אבל אני בחיים לא אסכים להיות מעורב בסולחה בין עבריינים, אוי ואבוי אם אני אהיה מעורב. סולחה בין עבריינים זה לתת אנטיביוטיקה לחולה סרטן. אתה אולי פותר בעיה רגעית, אבל אם דיברנו על משילות, אז זו בדיוק הבעיה. בעבר, משטרת ישראל בכל מקום בארץ הייתה מעורבת בסולחות בין עבריינים במגזר. אני, מהיום הראשון שלי פה בתפקיד הודעתי 'רבותיי, אין מצב'. ברגע שאתה מעורב בסולחה של עבריינים אתה בעצם מוותר להם על הפשיעה שהיו מעורבים בה. אם חקרת ואספת ראיות ‑ הכל יורד לטמיון כי בוא'נה, מארגנים פה סולחה. אז זה לא עובד ככה יותר, לפחות מבחינתנו. ביניהם, שיעשו מה שהם רוצים, זה לא מעניין אותי, אבל המשטרה לא תהיה שם, אני לא אהיה שותף לדבר הארור הזה".
הלילה כבר ירד ושוטרים נערכו על כביש 70 לקראת עוד ערב של הפגנות בעקבות מותו של חיג'אזי. מה שמדהים הוא שבאותו הערב שבו התרחשה תקרית הירי בטמרה נרצח גבר בן 30 בנצרת, אירוע שתפס שתי שורות בדיווחי החדשות. כפרי הגליל לא שקטים וגם בערים הגדולות, סכנין, שפרעם, נצרת, אין לתושבים ביטחון אישי.
"אני יכול עכשיו לייצר פה שקט", אומר לביא, "אתה יודע איך? פשוט לא לעשות כלום. אמרו לי אנשים, 'מה קורה אצלך בצפון, יש כל הזמן יריות, בלגן', ואני אומר: 'חבר'ה, אני מטלטל את הסירה, אני מנער לעבריינים את השטיח מתחת לרגליים, נכנס להם למקומות הרגישים ויושב להם על הווריד'. אם הייתי יושב בשקט, לא היו שורפים פה ניידות. מתי ארגוני פשיעה מנסים לפגוע בשוטרים? זה קורה כשהם נמצאים עם הגב לקיר.
"לפני כחודשיים התחילו לירות פה בצפון על בנקים. אתה יודע על כמה סניפים ירו? על 20 סניפים! הבנו שזו תגובה של ארגון פשיעה על פעילות שלנו נגדו. פעלנו נגד הארגון הזה בתיק סחיטה גדול מאוד, נפלנו עליהם חזק מאוד והם, כדי להוריד אותנו מעליהם, ירו על הבנקים. זה קרה בסאג'ור, בשפרעם, בעכו, בדיר אל־אסד. וכשהם באו לירות לפני חודש וחצי על בנק במע'אר, חיכו להם שם בלשים של הימ"ר שלנו. הגיעו שני רעולי פנים עם קלאצ'ים שפתחו באש והתפתח קרב. אחד היורים נהרג והחבר שלו נפצע, נעצר והוגש נגדו כתב אישום. אז אם אני לא מטפל בסחיטות לא יורים על בנקים ואם אני לא מטפל בטובא ‑ לא שורפים ניידות. במקרה הזה אנשים היו ממשיכים להגיד שהצפון שקט, פסטורלי".
מה אתה אומר לאזרח שיושב מפוחד בבית ושומע כמעט בכל ערב מטחי ירי?
"שאנחנו רודפים אחרי סוחרי האמל"ח הגדולים, רודפים אותם לאורך כל הדרך. את מי שקונה ומוכר נשקים בכפרים, את הבלדרים שמעבירים את הנשקים ואת הסוחרים מהשטחים. שוק הסחר באמל"ח בצפון הוא שוק מפותח שמגלגל המון כסף. הופתעתי מההיקף שלו. המון משפחות וחמולות מתפרנסות מסחר בנשקים. ואנחנו תוקפים את כולן, בלי לעשות חשבון. שיניתי פה בצפון דיסקט. ברמת פשיעה כזו גבוהה כשיש שקט, זה שקט שקרי. אף אחד לא שמע על הירי ביום שישי על הבית של איש העסקים מטמרה. אם לא היינו מציבים שם מארב ביום שני בלילה והם היו יורים שוב, סביר להניח שגם על זה לא היית שומע כמו שאף אחד לא שומע על אירועי ירי אחרים.
"אתה צריך להיפגש עם חקלאים בצפון, עם בעלי עסקים, ערבים ויהודים, כדי להבין איך הפשע שולט כאן בכל דבר. כשאתה מדבר עם נסחטים, אתה מבין שהמשטרה לא הגיעה בדיוק למקומות הקשים. זו מציאות שאנחנו משנים עכשיו. אתה מבין שיש פה אנשים שסובלים, שיש פה עבריינים שעושים מה שהם רוצים. אנחנו באמת עלולים לאבד את הצפון אם לא נהיה הצד שיוזם ותוקף. ותשמע לי טוב, אנחנו נכנסים בהם, מעקלים להם חשבונות בנק, עושים עליהם פשיטות. אני חונק אותם בכל מקום, כותש אותם, גורם להם להבין שכמו שהם יודעים לסחוט אנשים שלא עשו רע לאיש ‑ אני יודע לשבת להם על הראש ולהוציא אותם מאיזון. זה העניין, אני מעביר להם מסר שיצאנו למלחמה נגדם ושאנחנו ננצח. אין פה בכלל סימן שאלה".
לא נראה שהתושבים במגזר שסובלים מהאלימות מרגישים שאתם מנצחים במלחמה הזאת.
"לי אין ספק שכולם מבינים שקורה פה משהו. התנענו פעילות שמייצרת מומנט לשינוי. אין לי רצפט להצלחה מהירה, מדובר במאבק עיקש שייקח זמן. חשוב לי שהם יבינו שאני משרת בעצם את החברה הערבית".
