תקלה מבצעית

"קשת" ממשיכה להעשיר את הספרייה שלה ביצירות דוקו־דרמה, ז'אנר שסיפק עד כה קלאסיקות לפנתיאון כמו הפאה של חן אמסלם בסרט על אתי אלון. הפעם בערוץ 12 שלפו את "סוכנת בלב ביירות", שבו הצוות מאחורי "טהרן" (התסריטאי משה זונדר והבמאי דני סירקין) מגוללים את הסיפור של מבצע "אביב נעורים" תוך התמקדות ב"יעל": סוכנת המוסד המהוללת שהצליחה בתושייה ובאומץ לב לאסוף מידע על בכירי אש"ף, לקראת ההתנקשות הנועזת על אדמת לבנון.

אלא שהכותרת "סוכנת בלב ביירות" מתגלה כהסחת דעת (במקרה הטוב). הסרט אכן נשען בחלקו על עדות ישנה של "יעל" (שלא התראיינה ומוצגת כאילוסטרציה) וממחיז את עבודתה הרגישה באמצעות לירון וייסמן, אבל אפילו במונחים של זמן מסך קשה להכריז עליה כגיבורת הסרט. בין אם בגלל היעדר חומרים או שמא כי עבודת הריגול היא "מונוטונית, אפורה, משעממת" כפי שמזהיר אותה הסוכן האגדי מייק הררי (גיל פרנק), חלקה של "יעל" מוגבל, וכך גם נפח המשחק של וייסמן לא מתפתח מעבר למבטים מודאגים ומבטא אמריקאי לא משכנע.

במילים אחרות, מי שציפה לדיוקן של אישיות חד־פעמית קיבל מוצר יותר שטוח מדף נייר, שמכיל את כל הפגמים המוכרים והלעוסים לעייפה של הפורמט, בתוספת בעיה חריפה של חוסר נגישות. כך, לדוגמה, "יעל" (כלומר האילוסטרציה שלה) מספרת שלא ידעה בוודאות שהמידע שהיא אוספת על שכניה אמור לסייע בחיסולם. או אז מושתל קול של "מראיין", ששואל האם זה היה משנה משהו. כמובן שהקושייה נשארת ללא מענה, מה שרק מדגיש את המלאכותיות המביכה של הסצנה.

מה שממלא את החלל, איך לא, הוא עוד מור"ק מבסוט מעצמו סביב אחד האירועים שביססו את המיתולוגיה של סיירת מטכ"ל, לרבות טקס ההתענגות התקופתי על הרגע שבו אהוד ברק חילק פקודות ושלף את העוזי כשהוא מחופש לאישה. אולם גם בהקשר הזה, כמיטב המסורת, "סוכנת בלב ביירות" מהווה מסמך דוקומנטרי דל ועתיר טלאים מחד, ומאידך הוא בטח שלא מגשים אפילו עשירית מהפוטנציאל הטמון במה שהתחולל באותו לילה מסעיר באפריל 1973.

למעשה, הן את הקריירה המפוארת של "יעל" והן את "אביב נעורים" אפשר לתרגם לחוויה טלוויזיונית בלתי נשכחת. אולם לשם כך דרוש תחקיר הרבה יותר מעמיק, הפקה עם חזון קצת יותר שאפתני ולא לשכוח כסף, וממש לא מעט ממנו. אבל מי צריך את כאב הראש הזה? יש דוקו־דרמה, הפיתה מהמקפיא ש"קשת" משווקת בתור מנת גורמה, ומי שאוכלים אותה הם הצופים.