שדות תות לנצח
במשק התותים של ניסים וזולי טל בלב הוד־השרון לא רק מגדלים תותים, אלא גם חוקרים אותם בשיתוף עם מכון וולקני • הקטיף לקהל הרחב מונגש לנכים, וגם הנערים מהמרכז לבריאות הנפש שלוותה, הנמצא בסמוך, באים לקטוף כשאין יציאות הביתה בגלל הסגר • שדה שיש בו הרבה יותר מתותים
בלב הוד־השרון, בין כבישים רחבים, רחובות מפותלים ובניינים רבי־קומות, שוכן לו שדה תותים ענק על פני 34 דונם - בועה ירוקה בלב העיר שמהווה מקום מפלט מכל הרעש הסואן מסביב. בעלי השדה הם ניסים וזולי טל, בני 55, שעסקו פעם במקצועות אחרים ועזבו הכל לטובת גידול תותים במקום, שנקרא "תותי משק טל". הם גם היו זוג נשוי ונפרדו כי בחרו באהבה לתותים במקום באהבה זה לזו.
"אני הייתי יועץ מס, ולאט־לאט נשאבתי לחקלאות", מספר ניסים כשאנחנו נפגשים בשדה באמצע יום עבודה. "ההורים של זולי גידלו כל חייהם תותים כאן בפאתי הוד־השרון. עניין אותי מאוד למה יש הבדל בטעמים של התותים, למה פעם אדמה מניבה יותר תותים ופעם פחות, אז לפני שהתחתנו ביקשתי מאבא שלה ללמד אותי את העסק". זולי: "אני בכלל רציתי לעזוב את הוד־השרון ולעבור לתל־אביב. למדתי כלכלה ולא הייתי בעניין. מיציתי את הדברים האלה עם ההורים שלי, שהם חקלאים עד היום, והם כבר בני 77. בסוף כמובן השתכנעתי ואבא שלי ישר קפץ על זה ואמר לו לקחת חלק בשדה שלו".
ניסים: "בעשר השנים הראשונות עבדתי בתותים בבוקר וכיועץ מס בלילה. בשישי־שבת זולי, שעבדה ככלכלנית, עזרה לי במשק. כשהבת הקטנה שלנו נולדה, זולי לקחה שנה חופש ועבדה רק בתותים. פתאום הבנו שיש בינינו סינרגיה מטורפת". זולי ממשיכה לספר: "משלושה עובדים הפכנו ל־15, והמשק גדל וגדל. שנינו עזבנו את העבודות הגדולות שלנו והתפנינו רק לזה. הבאנו שלושה ילדים בהבדל של חמש שנים זה מזה, כדי שנוכל להמשיך לעבוד יחד. אבל בסוף התגרשנו".
השניים פורצים בצחוק. "אי־אפשר לעבוד עם מישהו מהבוקר עד הערב ולשמור על הזוגיות. לא הצלחנו לעשות סוויץ' במוח. זה נכנס לנו לתוך החיים. יועצת זוגיות אמרה לנו שמישהו צריך לעזוב את העסק, אבל העדפנו להתגרש, כי העסק זה מפעל החיים והאהבה הכי גדולה שלנו", מספרת זולי. וניסים מוסיף: "התאהבתי בתותים, ואני מתעורר לתוך חלום בכל בוקר. אני אפילו מתחיל עכשיו מחקר, תזה, על תות שדה. חקלאות זו גאווה, הדבר הכי יפה בעולם".
התזה של ניסים נכתבת במסגרת מחקר של מכון וולקני. בגיל 44, אחרי שנים של עבודה בתותים, הוא החל ללמוד לתואר שני במדעי הצמח באוניברסיטה הפתוחה, ובשש השנים האחרונות הוא עובד עם המכון על מחקר של זנים חדשים של תותים. "המשק שלנו מארח תוכנית של המכון לטיפוח זנים", הוא אומר. "אנחנו מכליאים זנים שונים, שותלים בשדה מניב ומודדים כל מיני דברים שאנחנו צריכים בשביל המחקר. מתחילים עם 6,000 צמחים שונים. מתוכם בוחרים 150 זנים. בשנה השלישית זה הופך ל־50, ואחרי חמש־שש שנים יוצא זן אחד טוב מכל זה".
מה זה אומר טוב?
"טעים, גדול, קשה, יפה, מניב לחקלאי כמות מספקת, עם כמה שפחות ריסוס".
כמה זנים ראויים לאכילה יש פה עכשיו?
"שמונה: אורלי, רוקי, מאור, אילן, 472 ו־415 שאין להם שמות, MC388 שהוא בכלל זן תות בטעם של ענבים, ו־270 שהוא זן חדש ומאוד מוצלח. בשוק בישראל יש בערך 15 זנים".
למה צריך עוד ועוד זנים?
"כי אנחנו רוצים כל הזמן להשתפר. גידלנו בעבר זנים שרגישים למחלות מסוימות, כמו קימחון, אז אנחנו רוצים תותים עם פחות רגישות, כדי שלא נצטרך לרסס, שנתערב כמה שפחות, ושהתות ייראה כמה שיותר קלאסי ולא עם כל מיני שיניים מחודדות, מניפות וכאלה".
חוץ מלשמש שדה מחקר, ניסים וזולי מוכרים את התותים שלהם בשלושה קיוסקים שבבעלותם - שניים במשק ואחד בתחנת הרכבת הוד־השרון, ובהם הם מוכרים גם סנדוויצ’ים וקפה. הם גם משווקים ישירות לצרכנים הסופיים באמצעות קבוצות הרכישה שנפתחו בקורונה, וכשאין סגר יש גם קטיף עצמי לקהל הרחב בסופי שבוע, המושך משפחות מכל הארץ שבאות לטעום מהזנים השונים, לקטוף ולקחת שלל הביתה (בתשלום).
ומלבד תותים יש גם ירקות. ניסים: "יש לנו פה חלקת גזר שאפשר למשוך ולקטוף, ילדים מתים על זה. יש עגבניות שרי, חסה, קייל, פטל, סלק, קולרבי, שומר וגם פרחים".
אורגיה של אבקנים ושחלות
אז איך מגדלים תות שדה? אנחנו יוצאים לסיור ב־34 הדונמים של ניסים וזולי, שמרגישים כמו עיר בפני עצמה. שדות ירוקים חרושים פרוסים למרחק, מסודרים כמו שורות חיילים, וככל שמתקרבים צצים מתוכם הפלאים הקטנים שלשמם התכנסנו — התותים האדומים המושלמים.
למגדלי תותים יש לוח שנה משלהם. "לוקח חודש וחצי לגדל תות ממצב שהוא פרח עד שהוא מוכן לאכילה", מסביר ניסים בהתלהבות, וקוטף תות לטעימה. "העונה מתחילה ביולי־אוגוסט, אז אנחנו מתחילים להכין את השטח: הופכים את האדמה, מחטאים אותה סולרית, מזינים אותה. בכל בוקר אנחנו פה במשך שעות. בספטמבר מתחילה העבודה הקשה של השתילה, שהיא הכי מלחיצה שיש. אני הופך להיות אישה מיניקה - משקה בעצמי כמעט כל צמח, לפעמים כל חצי שעה במהלך השעות החמות, כי הצמח לא יודע לקחת מים מהקרקע, רק מהעלים, אז אנחנו כל היום רצים אחרי העלים שיהיו רטובים. ב־1 בדצמבר אנחנו נרגעים ומתחילים לישון בשקט, נותנים לשדה לעבוד לבד ללא מגע אדם".
ניסים נותן לי לטעום מזן 472. הוא אומר שזה זן מושלם בצורתו. הוא טעים - טעם של תות רגיל - אבל מה אני מבינה. ועכשיו עוברים ללמוד איך באים תותים לעולם. ניסים מראה לנו מספר פרחים לבנים בין עלי התות, ומסביר: "תות שדה זה פרי מדומה. מה שאנחנו אוכלים זה בעצם המצעית של הפרח לאחר שהתפתחה מתוכו, ולא השחלות כמו בפירות אחרים. השחלות של התות הן בעצם הנקודות שרואים אחר כך על התות, שנקראות אגוזיות. כל אחת מהן הופרתה ונוצר בה זרע של תות. תיאורטית, אם תיקחי תות אחד, תייבשי אותו, תיקחי את האגוזיות האלה ותשתלי באדמה, ייצאו לך שתילים חדשים של תות שדה שכל אחד מהם יהיה מזן אחר".
אנחנו לוקחים זכוכית מגדלת, מתקרבים לפרח הלבן, ורואים בתוכו מלא גלעינים ואגוזיות. כדי שתהיה הפריה צריך שהאבקה שבגלעינים תגיע אל השחלות. וכאן נכנסות לפעולה הדבורים. ניסים: "דבורה באה לשלוש שניות, נצמדת לפרח, האבקנים שבגלעינים נדבקים לה לרגליים, ומפרים את השחלות. מספר ההפריות שמתרחשות הוא כמספר הגלעינים. לא אנחנו המצאנו את האורגיות ההמוניות, הפרחים המציאו. ומכולן מתפתח תות אחד, שעליו רואים את כל השחלות שהופרו (האגוזיות). כמה עבודה הטבע עושה על תות, זה מטורף".
ניסים מספר שמכון וולקני בחר לקרוא לחלק מהזנים החדשים כשמותיהם שם הנער והנערות שנהרגו באסון נחל צפית. "זה על שם אילן בר שלום זכרה לברכה", הוא מספר ומראה לנו תות מזן "אילן". אנחנו ממשיכים בסיור ומגיעים לתות המיוחד, זה שבטעם ענבים. "הזן נקרא בי פור יו, וזה מדהים לטעום אותו. הוא לא כלכלי כל כך, אז אי־אפשר לגדל ממנו הרבה".
למה?
"הוא מניב מעט מאוד, אבל באותה רמה של מאמץ".
יש לו טעם של טרופית ענבים.
"נכון מאוד, בדיוק אותו טעם".
ממשיכים בסיור וניסים מסביר: "התותים הראשונים שיוצאים בעונה הם ענקיים. צמח אחד מייצר שלושה תותים, כל אחד על גבעול שונה. הגודל והטעם של התות נקבעים לפי עובי הגבעול".
איך כדאי לשמור תות בבית?
"ההמלצה היא לשמור במקרר עם נייר סופג מעל, כדי שיספוג את הלחות, ולהחליף מדי פעם את הנייר".
מה קורה בסוף עונת התותים, לאן אתה וזולי מתפצלים?
"אנחנו לא. ביוני אנחנו נפרדים מהתותים וממשיכים לטפל בפטל ובפירות היער".
אז אין חופשות?
"ברור שיש. זה מה שטוב בגירושים. שאפשר לקחת חופשות יחד".
גם נכים יכולים
ולפני שיוצאים לחופשה חשוב לספר גם שהשדה של ניסים וזולי נגיש לאנשים עם מוגבלויות, לא עניין מובן מאליו. מי שאחראית לכך היא עינת שפירא, בת הזוג של ניסים, שכבר שלוש שנים עובדת איתו בשדה ומנהלת את הקיוסק החקלאי במקום (ראו מסגרת). "הכל התחיל מזה שיום אחד בא לפה צעיר נכה צה"ל על כיסא גלגלים", היא מספרת. "הילדים שלו נכנסו לקטיף, נהנו, שיחקו, והוא עמד בצד, רחוק. מהרגע שראיתי את זה שיגעתי את ניסים, עד שהוא הפך את הקטיף לנגיש. מאז אפשר להיכנס עם הכיסא פנימה בין ערוגות מסוימות, שהן רחבות מספיק. ויש גם ערוגות שתלויות בגובה, אז לא צריך להתכופף כדי לקטוף. בפעם הראשונה שהגיע לפה נכה ונכנס פנימה, הוא נשכב על הרצפה והתחכך בתותים ובאדמה. זה היה כל כך מרגש. ויש לנו גם שירותים נגישים לנכים".
השכנים באים לקטוף
שנה וחצי אחרי שזולי וניסים נפרדו, הוא הכיר את עינת שפירא (50) והתאהב. עינת עוד עבדה בשטראוס בניהול קשרי קהילה, ולא חשבה להצטרף לעסק. אבל צ'יק־צ'ק גם היא נשאבה.
"בשטח הייתה באר מים, והבעלים שממנו נקנה השטח אמר שאם נרצה נוכל לעשות ממנה קיוסק, כי יש רישיון לזה", היא מספרת. "בנינו את הקיוסק, והיום אני מנהלת אותו, והוא הפך למקום מפגש חברתי למטופלים ולאנשי הצוות הרפואי של המרכז לבריאות הנפש שלוותה, שנמצא כאן ממול. זאת מחלקת הנוער של שלוותה. בכל בוקר אני שומעת אותם מהחלון צועקים לי: ‘האישה עם התותים’. זו ממש עיר מקלט בשבילם ובשביל הצוות. מקום של רוגע, שאליו אפשר לצאת, לשתות קפה, לאכול סנדוויץ', לקבל חיבוק. יש פה משהו באוויר שגורם מיד להירגע. לפעמים אני באה לפה בבוקר ורואה מטופלים יושבים ומחכים לי בכניסה. אני באה, מדברת איתם, מחבקת. אני יודעת את כל השמות של כולם ושל בני המשפחה שלהם".
ובתקופות של סגר?
"בסגר אין יוצא ואין בא, והמטופלים לא יוצאים הביתה. הצוות הרפואי שלהם בנה להם מודל של כלכלת אסימונים: על כל דבר טוב שהם עושים - לפעמים זה לצחצח שיניים, לעזור לחבר, לקום מהמיטה - הם מקבלים אסימון. ככל שהם צוברים אסימונים, הם יכולים לקבל דברים שהם הכי רוצים, והשיא הוא יציאה הביתה. אבל בזמן הסגר אסור להם לעזוב, אז אמרתי להם לבוא לקטיף תותים כצ’ופר. מאז, בכל יום חמישי הפרס הגדול שלהם זה לבוא לקטוף. אנחנו גם מוכרים פה סנדוויצ'ים שאני מכינה בכל בוקר מתוך מחשבה מה יהיה להם טעים ומה הם יאהבו, וזולי מכינה ריבות מיוחדות לסנדוויצ'ים".
לפנייה לכתב/ת 
