הנורמליזציה של הטרלול

זה נראה כאילו אייל ברקוביץ' לא יירגע ולא ישחרר עד שישמע את יאיר לפיד אומר "תודה" לראש הממשלה על מבצע החיסונים. שוב ושוב המגיש של "אופירה וברקוביץ'" התעקש עם יו"ר יש עתיד דווקא על המילה הזאת, "תודה". לא "כל הכבוד" או "סחתיין". הקטע הביזארי הזה, הדרישה להודות לבנימין נתניהו על פעולה שנמצאת, ככל הידוע, בתחום האחריות שלו, התחיל כמובן הרבה קודם. ברשת התהודה הווירטואלית של נתניהו זה כבר הגיע לממדים פארודיים, אבל נראה שזה מחלחל. עובדה: אפילו על ברקוביץ', האיש ששמע מהשרה מירי רגב שהוא לא פחות מסטייק, זה עבד.

מנגד, אזרחי ישראל התרגלו בשנה האחרונה למצב בלתי נסבל: כל מה שמעצב את סדר היום של רבים מהם נתון בכאוס חסר תקדים. הסיבה הראשונה היא מן הסתם משבר רפואי אדיר, שפוגע בכל מדינה בעולם לפי חולשותיה (מריבוי נקודות כניסה ויציאה ועד משטרים מכחישי מדע). אבל מתחת לזה ישראל מתנהלת בצורה שרק מלבה את החרדה, מגבירה את הדיכאון ומולידה מגפה נפשית בהיקפים אחרים. שאלות יסוד כמו "האם מותר לצאת מהבית", "יש בית ספר לילדים מחר" ו"האם אוכל לפתוח את מקור הפרנסה שלי" מתכנסות לכדי טקס שבועי או רב־יומי (אבל העיקר שזה יהיה ברגע האחרון) שנקרא "קבינט הקורונה".

האירוע, שמתנהל בשקיפות מלאה – כלומר כתבים מוציאים ממנו ציטוטים כל שלוש דקות – לוכד את הנורמליזציה של הטרלול בכל הקשור להתחשבות כלשהי בצרכים הבסיסיים ביותר של הציבור. ומה שהתחולל לקראת סוף השבוע שעבר, בישיבה שהתקרבה בצעדי ענק לתוך סיום מועד הסגר ללא קבלת החלטות, חצה אפילו את הגבולות המגוחכים שממילא נדחקו שוב ושוב במסגרת "ממשלת החירום". זה לא היה מטריד וגם לא משעשע כדרכם של מחזות אבסורד. זה היה פשוט מפחיד.

ונדמה שיש קשר, בין ה"כבר אמרת תודה לנתניהו?" על החיסונים לבין האופן שבו ישיבות קריטיות נדחות בלי סיבה וסוגיות דרמטיות כמו החזרה לבית הספר כלל לא עוברות דיון מקיף בזמן סביר. נתניהו פועל, ובעוצמה, כדי לבסס אצל הישראלים תודעה אזרחית בינארית: או שצריך להודות לו או שצריך להניח לו. ולכן, מהצד שלו, אין בכלל מה להתלונן, לדוגמה, שדור שלם של ילדים נמחק בעוד הוא וחלק משרי הליכוד מוציאים את הקריזה על היועץ המשפטי לממשלה. ומנגד, על פעולה מבורכת כמו מבצע החיסונים נרקמת ציפייה למקהלה של "תודה" אישית, שתישמע מדן ועד אילת.

מבלי להידרש להכרעה הפרסונלית של כל מצביע, מי צריך להוביל את שנות ההתמודדות וכנראה שגם ההחלמה מטראומת הקורונה, יש משהו מאוד עצוב באופן שבו נמחקה לחלוטין הציפייה להתנהגות שהיא לכל הפחות הוגנת כלפי בני אדם. העובדה שכל כך הרבה אנשים פשוט לא נרדמים בלילות ומאבדים שנות חיים משום שאין להם מושג כמה־כמה יצא בדרבי הפריטטי, אמורה להוליד זעקות שבר ולזעזע את אמות הסיפים. וכרגע, הרושם הוא שזה לא קורה. אפשר להבין: ייתכן שהמחסור בשעות שינה הוא זה שמונע מהורים אומללים ומבעלי עסקים מעוּנים אפילו לא לחלום לדרוש שיגידו להם "תודה" ובעיקר "סליחה".