מאין באות הדמעות

גלי מנור הייתה בת שלוש כשהשיר שנושא את שמה זכה במקום השני בפסטיבל שירי הילדים. עברו כמעט חמישה עשורים עד שהבינה ש'גלי' - שהתברג בין 'אן דן דינו' ל'דודה סמנתה' - הוא לא בדיוק השיר המתוק והמנחם שחוגג שמחת חיים ותום של ילדות. שהוא ספוג באווירת אבל ואובדן וכולל כמה מהשורות הכואבות ביותר שאבא שלה, אהוד מנור, כתב מימיו.

"השיר הזה נכתב קצת אחרי המוות של יהודה'לה, אחיו הצעיר של אבא שלי, שהיה פצע חי וטרי לאורך כל השנים. כשאבא שלי כותב בו 'גם אני עוד רוצה לצחוק' או 'גם אני עוד רוצה לזכור', זה מתוך הקושי הנורא הזה של המוות של אחיו, ניסיון לשקם את עצמו מהטראומה דרך חוויית האבהות והיחסים עם הבת שלו. אלה אמירות של אדם פוסט־טראומטי. סימפטומים של דיכאון. והגילוי מחדש של 'גלי' היה אחת המתנות הגדולות שקיבלתי במהלך כתיבת הספר".

יש ילדים שמורדים בהורים. יש כאלה שסוגרים איתם חשבון דרך הספרות. גלי מנור העדיפה לבלות כמה שנים טובות במחקר אקדמי על גוף היצירה של אבא שלה, מהפזמונאים הישראלים הגדולים אי פעם. התוצאה היא 'רק מילה בעברית: שירי אהוד מנור בין ה'אני' ל'אנחנו'' (הוצאת מכון מופת), ספר שבו היא משרטטת דיוקן אישי של אבא שלה, תוך ניסיון לקשור בין השירים שכתב לתחנות חייו.

מנור, ד"ר לספרות, ניתחה מאות שירים, נברה בארכיונים, קראה ראיונות, מצאה קטעים שפירסם אביה בילדותו ב'דבר לילדים' וב'הארץ שלנו' ודיברה עם עשרות אנשים שהכירו אותו – מוזיקאים, חברים ובני משפחה. גם מי שלא מתעניין בסוגיות של חריזה ומשקל, משלבי לשון והשפעות מהשירה האנגלית, ימצא עניין בסיפורים שמאחורי הלהיטים הנצחיים של מנור: מאובססיית הנמשים של 'ימי בנימינה' ועד לייסורי 'אחי הצעיר יהודה'.

צילום: טל שחר

"במשך תקופה ארוכה התרחקתי מהעולם של אבא שלי. כל הילדות ברחתי מזה, כי בכל מקום שהגעתי אליו הייתי הבת של אהוד מנור, ורציתי להתפתח בנפרד ממנו. לקח לי כמה שנים אחרי המוות של אבא לחשוב על ספר כזה. המניע הראשון הוא געגוע מאוד גדול, רצון לחזור לאבא, להיות איתו, להמשיך את הקשר איתו בצורה מסוימת. ובנוסף לכך הרגשתי גם תחושת אחריות".

אחריות למה?

"מצד אחד אבא עדיין מאוד נוכח בתרבות, השירים שלו מושמעים ואנשים מדברים עליו באהבה בכל מיני הקשרים. אבל אני רציתי שיכירו את העומק שלו כיוצר. רציתי להביא עיסוק יותר אקדמי בשירים שלו, מתוך תפיסה שצריך להסתכל על תרבות פופולרית ברצינות שראויה לה. ובעיקר רציתי שיכירו את הכאב שלו".

הכאב הזה מרחף מעל 'אחרת לא הייתי שר' (שמוכר בביצוע חנן יובל), אחד הטקסטים הכי אישיים של מנור שבו הוא עונה למקטרגיו שמאשימים אותו בנוסטלגיה נאיבית, בגישה אופטימית מדי שלא הולמת את מציאות החיים. "והם אומרים תפסיק לחרוז/ את אור הכוכבים/ שיר רק מה שבנפשנו/ את הכאבים/ והם אומרים תפסיק לחרוז/ את אש האהבות/ שיר רק מה שבנפשנו/ את האכזבות". במבט עכשווי, הטקסט הזה הוא מין דין וחשבון שמנור נותן לעצמו. התמימות האופטימית שמרגיזה את מבקריו - שמי אביב פתוחים, אור הכוכבים, צחוק של ילד – היא עבורו הכרח הישרדותי. כמו שמסבירה בתו, מנור נצמד בעקשנות לפרטים המשמחים שהחיים יכולים להציע, גם כשהם נגועים בבנאליות - דווקא בגלל תודעת המוות שהייתה טבועה בו.

"עבור אבא, זו הייתה הדרך להתמודד עם האבל והקושי. אם הוא לא היה מוצא בעצמו את האופטימיות והאהבה ליצירה ולאנשים הוא היה שוקע. זאת הייתה התרפיה שלו. במקום לשקוע במרירות ובחוסר תפקוד, הוא לקח את זה למקום של אהבה".

כשיהודה'לה ויינר נהרג בגיל 19, ליד תעלת סואץ, בספטמבר 1968, גלי הייתה בת חודשיים. "יהודה'לה עוד הספיק לראות אותי", היא מספרת. "הוא הגיע מהצבא עם מדים לבית החולים וראה אותי דרך חלון הזכוכית. זו הייתה הפעם האחרונה שאבא ואמא שלי פגשו אותו. כעבור חודשיים הם קיבלו טלפון באמצע הלילה שהודיע על מותו. הם לקחו אותי בערסל ונסעו לבנימינה להיות עם סבתא רחל".

עד כמה המוות שלו היה נוכח בחיים שלך כילדה?

"אבא ואמא עשו כמיטב יכולתם להגן עלינו מפני הפצע הזה. אבא שלי כתב על המוות בשירים ודיבר על זה בראיונות, אבל בבית זה היה נושא כואב שאי־אפשר לדבר עליו. ידעתי שאני לא יכולה להעלות את השם שלו, כי אבא ואמא פשוט מתחילים לבכות. אני זוכרת שראיתי אותם פעם יושבים על השטיח ובוכים נורא - הם מצאו באחד הארונות את המפתח של יהודה'לה לבית בבנימינה, מפתח על חוט, וזה הציף את כל האובדן מחדש.

"אבל המוות של יהודה'לה בא לידי ביטוי בעיקר בחרדתיות יתר מצד אבא שלי. כשהייתי נערה ויצאתי בערבים – לא שהייתי בליינית גדולה – הוא היה מחכה לי בחלון לראות שאני חוזרת הביתה. אחר כך, בצבא, הוא היה מחזיר אותי באוטו יום־יום מהבסיס בגלילות לבית בתל־אביב. כשנולדו לי ילדים, הוא בא כל יום לעזור. אני חושבת שבתור נער הוא הרגיש קצת כמו אבא של יהודה'לה, כי סבא שלי נפטר כשיהודה'לה היה ילד קטן, ואבא שלי שמר עליו והרגיש אחריות. במהלך העבודה על הספר מצאתי טקסטים שלא הכרתי, שבהם הוא אומר, 'אני אשם במוות שלו'".

השיר 'גשם אחרון' ("לילה בוא/ רד עליי/ בוא עטוף אותי עכשיו/ עצום את שתי עיניי") נולד אמנם לטובת הסרט הקומי 'לופו בניו יורק' עם יהודה ברקן, אבל גם הוא, מסבירה גלי בספר, "שיר של משאלת מוות". כפי שהעיד מנור עצמו, זה שיר על "התחושה שחשתי, הרצון למות, שנים רבות אחרי שאחי נפל".

מנור ספג לאורך השנים ביקורת על הימנעותו מאמירה פוליטית מפורשת, על היצמדות לקונצנזוס - הוויכוח על 'אין לי ארץ אחרת' ו'הביתה' יימשך כנראה לנצח - אבל השכול האישי, אומרת בתו, עיצב אצלו תפיסת עולם הומניסטית, אנטי־מיליטריסטית. "נקודת המבט של אבא שלי נולדה מתוך דאגה לנערים שנשלחים לצבא. יש אצלו סלידה עקבית מכל סוג של אלימות. בשיר 'הלוואי' (בועז שרעבי) מופיע המשפט 'הלוואי והאדם יהיה רחום עד ערב'. במלחמת לבנון הראשונה, אבא היה במצוקה קשה בכל פעם שהיו מקריאים בסוף החדשות את שמות הנופלים. אני זוכרת אותו הולך לחלון, לא מסוגל להכיל את זה. הייתה לי ילדות הכי מוגנת ופריבילגית ונהדרת, אבל היו גם רגעים עצובים. אבא ניסה לגונן עלינו, הילדים, אבל אתה לא באמת יכול להסתיר את מה שאתה מרגיש".

ההגנה ההרמטית שהעניק לבתו הגיעה עד חדר הלידה. "הוא אפילו לא שאל אותי אם אני רוצה. היה ברור שהוא שם, בשלוש הלידות. בעלי עמד בצד, נתן לו את הכבוד, ואבא שלי ישב איתי ליד המיטה. הוא נורא התרגש. שני הבנים הגדולים שלי, עידו ונמרוד, הם שני הנכדים הראשונים של אבא ואמא. השלישי, אורי, הגיע כבר אחרי שאחותי ליבי ילדה, אבל גם אז הוא ישב לצידי כל הלידה".

ובכל זאת, גם השמחה על הולדת הנכדים התערבבה בזיכרונות. "יש תמונות מהבריתות שבהן הוא מחזיק את התינוק ובוכה. בכלל, בבריתות היה משהו שהחזיר אותו ליהודה'לה - כמו בשיר 'בן יפה נולד', שמתחיל עם 'מברכים הגיעו מכל עבר' ונגמר בשאלה 'אך למה לא מלאו עשרים לנער?'. הבריתות העלו בו מחדש את הקושי להיוולד במקום הזה, כשבגיל 18 מגיע התור שלך להצטרף למעגל הנופלים. אני חושבת שהרגישות הזאת של אבא, היכולת לבכות, להביע מבוכה וחשש, האנטי־מאצ'ואיזם שלו, זה משהו שחסר מאוד בתרבות היום".

באני, הכלבה הזקנה שמסתובבת עכשיו בדירה של גלי מנור ברמת־גן, היא "דור שני של באני", מסבירה מנור. את באני הראשונה, גיבורת הלהיט 'מי ראה את באני' מ־1974, קנו לה הוריה כשהייתה בת שנתיים וחצי. מאז גידלו עוד שורה ארוכה של כלבים – אחת האהבות הגדולות של מנור האב עוד כילד. בשיחות עם חברים שגדלו איתו, גלי מוצאת סימנים ראשונים לסלידה מאלימות שאפיינה אותו כל חייו: "מדי כמה ימים היה מגיע למושבה משמיד של בעלי חיים מטעם המועצה. זאת הייתה אחת הטראומות של הילדות של אבא, והוא היה יוצא להחביא את החתולים והכלבים של השכונה כדי להציל אותם מהמשמיד".

את סיפור המסגרת נדמה שכולם כבר מכירים. יליד בנימינה, 1941, בנם השני של רחל וישראל ויינר. ילד ג'ינג'י רגיש וכישרוני עם תחומי עניין שלא ממש אפיינו את מי שהלכו בשדות בשנים הראשונות של המדינה. "אהוד היה שונה מהישראלי המצוי", כמו שמעיד בספר בן דודו המנוח. גם הוריו הבינו שהוא לא ממש מתאים לבית ספר חקלאי ושלחו אותו ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה, במגמת ספרות – "לא בדיוק בחירה שגרתית לבנים בתקופה ההיא", אומרת מנור.

כשהיה בן 15 מת אביו, שלזכרו כתב לימים את השיר 'מישהו' ("אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות"). "תמיד ידעתי שסבא שלי נפטר מדום לב, אבל רק במהלך העבודה על הספר גיליתי שקדמה לזה תאונת עבודה עם טרקטור", מספרת גלי. "הוא נדרס, ומכאן החלה הידרדרות במצבו שהובילה לאשפוז ארוך, עד שהוא נפטר מדום לב".

מנור רצה להתקבל ללהקה צבאית, אבל נשלח להנדסה קרבית. בהמשך, אחרי שהחל לעבוד בקול ישראל ואפילו התארס, החליט לעזוב הכל ונסע ללמוד תקשורת בניו־יורק. "חברה שהכירה את אבא שלי מלהקת ריקודי העם באוניברסיטה שמעה שאין לו איפה לגור בניו־יורק ואמרה לו שיש לה חברה בשם עפרה", מספרת מנור. "אמא שלי אמרה, 'שיבוא לישון לילה'. הוא הגיע ולא יצא. אחותה של אמא שלי, עדנה, שגרה איתה, מספרת שאחרי כמה ימים העבירו אותה לישון במסדרון. היה ברור שיש שם סיפור אהבה, ואחרי שבועיים הוא כבר הציע נישואים. למעשה, בגלל אמא שלי הוא הפך לפזמונאי. השירים הראשונים שכתב היו מיועדים להופעות שלה שם במועדון סברה".

ההתאהבות הזאת מונצחת באחד השירים הכי ידועים של מנור, 'ברית עולם', שמתאר – כפי שהעיד בעצמו – את "ההתרגשות של הלילה הראשון". "בשיר הזה אבא שלי מציב מודל חדש של גבריות שלא הכירו עד אז בשירי אהבה בעברית", אומרת בתו. "שורות כמו 'את לי עד/ שאני פוחד/ ולכן רועד/ כל גופי הלילה'. מי היה חושב אז לכתוב על גבר שרועד בלילה הראשון?

"דודה שלי סיפרה שאחרי שאבא הציע נישואים, אמא שלי קצת התלבטה והוא בא אליה וביקש ממנה שתעזור לו לשכנע אותה. הוא עמד ורקע ברגליים ואמר בהתרגשות, 'את לא מבינה, צריך להסביר לה, זה נס שמתאהבים ככה!' אם לא הספר לא הייתי יודעת על זה. והאהבה הזאת לא נגמרה מעולם. הם היו בלתי נפרדים, כמעט סימביוטיים. עד היום היא נשואה לו. אני עצמי גרושה, אגב. והיום, ממרום גיל 53, אני מבינה כמה מזל היה לי, לגדול בבית כל כך מוגן ויציב. כשאבא כל הזמן בבית, יושב ליד שולחן המטבח עם ערימות ניירות, והכל עובר דרך אמא, שמסתכלת ומאשרת, והוא שואל גם אותנו לדעתנו. זה לא המקרה של אבא שיושב בחדר סגור וצריך לשמור על השקט. כל הזמן שיחות על תרבות, על מוזיקה, על תיאטרון, ונסיעות ללונדון לראות הצגות וסרטים. והבית מלא אנשים".

בתור "ילדה חנונית, ביישנית", כמו שהיא מעידה על עצמה, גלי שמרה מרחק מהחברים המפורסמים של ההורים. ובכל זאת, אין כמעט זמר או מוזיקאי ישראלי שלא חלף לאורך השנים בבית. קרה שחזרה מבית הספר ומצאה את עפרה חזה עושה חזרות לאירוויזיון על השטיח האדום בסלון, או גילתה שמתי כספי מצטרף לארוחת צהריים. "ואני זוכרת את שיחות הטלפון שהגיעו באמצע הלילה מבעז שרעבי. הוא ממש היה מעיר אותו מהשינה, מצלצל ואומר, 'תקשיב אהוד למנגינה שכתבתי'. הצלצול הזה היה נורא מפחיד, כי הטלפון על המוות של יהודה'לה הגיע בלילה, ואחר כך גם הטלפון שבישר על ההתאבדות של זאביק, אחיו הבכור של אבא שלי. אבל לבעז שרעבי אבא סלח".

המוות של זאב ניר היה אובדן נוסף שנפל עליו לקראת סוף חייו. "אמרת שאינך רוצה לחיות/ ואני לך עניתי, עזוב שטויות,/ תראה את הילדים, את הנכדים,/ תלמד להזדקן,/ אין צורך להקדים, זאב זאב", כתב עליו בשיר 'זאב זאב'. "כל המשפחה ידעה שזאביק לא במצב טוב", אומרת גלי. "למרות מה שאנשים חושבים לא היו לו חובות. זאב דיבר על ייאוש מהחיים, על הרצון להתאבד, וסירב ללכת לטיפול. כמו המוות של יהודה'לה, גם המוות של זאביק לא דובר בבית, ואני מתארת לעצמי שגם כאן הייתה אצל אבא תחושת אשמה. הוא אמר, 'אני תמיד נחשבתי במשפחה לפגיע, לרגיש, לזה שצריך להגן עליו, ובסוף כולם מתו ואני נשארתי לבד".

שנתיים אחר כך, ב־2005, מנור הלך לעולמו. הוא היה בן 63. "ההורים הזמינו אותנו, שלושת הילדים, בני הזוג והנכדים, לסוף שבוע באילת. ראיתי שאבא חלש, אבל לא דאגתי. ידעתי שהוא מטופל ושבאותו שבוע הוא אמור ללכת לבדיקת לב. חזרנו בשבת. למחרת הייתה מסיבה בבית של יפה ירקוני. באותו ערב הוא עוד הספיק לכתוב שני שירים. ואז הוא הלך לישון ובאמצע הלילה קם ואמר שהוא לא מרגיש טוב. כמה שניות לפני שהאמבולנס הגיע הוא איבד את ההכרה".

עפרה התקשרה לשלושת הילדים שמיהרו לדירה בשיכון ל' בצפון תל־אביב. "כשהגעתי עדיין ניסו להחיות אותו, עבדו עליו הרבה זמן, ובסוף הם ויתרו. היינו שם כל הזמן הזה. זה היה נורא. הרגשתי את האובדן שלו ממש באופן פיזי. תקופה ארוכה היה לי מאוד קשה. לילות של חוסר שינה ובכי, ודאגה לאמא שלי שנשארה לבד. ואני זוכרת שבאותו יום, יום ראשון, אבא השאיר לי הודעה ולא הספקתי לחזור אליו, אז גם פיספסתי את השיחה האחרונה איתו. אבל דווקא עכשיו, אחרי מותו, דווקא באמצעות העין האקדמית, ההתרחקות הזאת, נדמה לי שאני מכירה את אבא שלי טוב יותר מאי פעם". •