"קשה לי בכל פעם שאני פותח את העיתון ורואה מודעת אבל חדשה. זה כמו פרח שאתה תולש לו עלה נוסף. אני מתגעגע לאשתי, לבתי, לחברים שאיתם נלחמנו. כל אלו נעלמו"

אין נקודה בהיסטוריה המודרנית של מדינת ישראל שלחבר הכנסת, השר ויו"ר הכנסת המיתולוגי שלמה הלל ז"ל אין בה נגיעה. הילד הקטן שעלה ארצה מעיראק והפך לאחד מעמודי התווך של מפעל העלייה מארצות האיסלאם, היה גם לפוליטיקאי שזכה להחיל את חוק השבות על קהילת ביתא ישראל האתיופית וזכה גם בפרס ישראל. שלשום הלך לעולמו אחרון הח"כים מהכנסת השנייה, והוא בן 97. שבע ימים, עם גיליון מלא במהלכים גדולים בתולדות בניין הארץ. בניגוד לאחרים במעמדו, הלל לא התערב בפוליטיקה, לא בחש. מדי פעם קיבל שיחת טלפון ממנהיג כזה או אחר, וגם הסכים להוסיף את שמו כאות כבוד לרשימת העבודה לכנסת. לפני ארבע שנים נתן ראיון, שהתברר כראיון אחרון, ל"ידיעות אחרונות". הראיון לא פורסם אז, והוא מודפס כאן לראשונה לזכרו ולזכר מורשתו.

* * *

את מה שנעשה בכנסת, אותה הוא מכיר היטב ("מהימים שנמשכה לפחות ארבע שנים, אם לא יותר"), שלמה הלל רואה בטלוויזיה, ולא תמיד, איך לומר, רווה נחת. "מידת האלימות בפוליטיקה", הוא אומר, "לא הייתה כמו היום".

אתה בקשר עם חברי כנסת, שרים? מתייעצים איתך לפעמים?

"אני לא בקשר עם התחום הפוליטי. בבחירות האחרונות (לכנסת העשרים, שהתקיימו ב־2015 — א"א) הייתי במקום 119 במחנה הציוני, אחד לפני יצחק נבון שהיה במקום ה־120. אני לא פעיל, לא הולך לאסיפות. בוז'י מרים טלפון מדי פעם".

מה דעתך על מה שהולך היום בכנסת, מבחינת חברי כנסת ושרים החשודים בפלילים?

"יש תקופות כאלו, וגם אנחנו עוברים תקופה כזו. אבל זה תלוי רק בנו. אם מישהו חושב שגורם חיצוני יעביר לנו את זה, הוא טועה. אם לא ניקח את עצמנו בידיים, זה לא יעבור".

הדבר שהכי בוער בעצמותיו הוא העלאתו ארצה של מטוס מדגם סי־46 ששימש להבאת יהודים מעיראק ואחר כך גם מתימן. "כשהתיישנו, מכרו אותם לאפריקה", הוא מספר. "אף אחד לא ייחס להם חשיבות היסטורית, לשמור לפחות אחד למוזיאון. את יודעת שאת אוניות המעפילים הכי חשובות הטביעו בלב ים, כי לא מצאו מה לעשות איתן?"

צילום : ידיעות אחרונות

כדי להשיג את המטוס הזה גייס הלל צוות מומחים מהתעשייה האווירית וכמובן ממוזיאון המעפילים בעתלית. לא סתם רודף הלל אחרי המטוס, שכן קורותיו שזורים באלו שלו. ב־1947 חזר משנה בעיראק, שבה ניסה כשליח המוסד לעלייה ב' להעלות ארצה יהודים. הוא היה די מתוסכל, לאחר שרק 40 מהם עלו. "כשחזרתי", הוא משחזר, "כעבור כמה ימים בא אחד ממפקדיי ואמר: 'אתה כל הזמן מתלונן שלא עושים די. אם יש מטוס שיכול לקחת חמישים איש, תוכל לארגן שיביאו אנשים מעיראק?'. ב־47' לא הרבה טסו בימי חייהם, ואני כבר טסתי פעמיים – לעיראק ובחזרה, אז נחשבתי למומחה של ממש. למחרת הזמינו אותי למשרדי המוסד לעלייה ב' ששכנו באלנבי פינת שדרות רוטשילד. חשבתי שנשתה תה ועוגיות, אבל המזכירה אמרה לי: 'אתה חייב לנסוע מהר לחיפה'. בחיפה חיכו כל מיני בכירים, ביניהם סגן מפקד הפלמ"ח: 'הנה מטוס, הנה טייסים, אתם צריכים לנחות בשדה ביבנאל מוקדם בבוקר כדי שהבריטים לא יתפסו אתכם'. ומה עם התשלום לטייסים? אני שואל. מאיר ספיר, אבא של נעמי שמר, הגיע עם מזוודה ובה 5,000 לירות שטרלינג במטבעות זהב".

הטייסים היו שני אמריקאים בוגרי מלחמת העולם השנייה, "האחד ליאו וסרברג, השני מייקל משהו", זוכר הלל, "ועל שמם נקרא המבצע: מייקלברג. אחרי שהמלחמה נגמרה הם עברו לעסקי הברחות, בעיקר חשיש וזהב. אבל אז מישהו אמר להם שבפלשתינה יש מי שמוכן לשלם כסף טוב על הברחת אנשים, במושגים של ימינו משהו כמו חצי מיליון דולר".

"בן־גוריון קרא לי"

כשנחת הלל וראה את שדה התעופה, הגה תוכנית לפיה המטוס ייבדק ריק, יגיע לקצה המסלול ויחכה לאישור המראה. שם, בחסות החשיכה, יעלו עליו היהודים. "זו הפעם הראשונה שהייתה עלייה בלתי לגאלית במטוסים", הוא מתרגש. "אחרי שהצלחנו בפעם הראשונה, היו עוד שתי טיסות, אחת מבגדד והשנייה מרומא. באחרונה הגיעה שושנה ארבלי־אלמוזלינו, לימים חברת כנסת". הטיסות הופסקו כי "פתאום בהגנה שמעו על השמנדריק הזה, שלמה הלל, שמביא אנשים בטיסה מבגדד, ובן־גוריון החליט שהכי חשוב זה נשק ולא אנשים. קיבלנו הוראה: 'תפסיקו להביא אנשים, תביאו נשק'".

בחיפושיו העכשוויים אחרי המטוסים ניסה הלל להתעדכן גם בגורלם של הצמד מייקלברג, שהטיסו את הכלים. "גילינו שלאחד מהם הייתה תאונה מאוחר יותר, אבל הוא נשאר בחיים. מעבר לכך אני לא יודע, אבל לא חושב שהם בחיים, כי הם היו מבוגרים ממני. לא יכולנו לאתר אותם, כי שום דבר לא נרשם בשום מקום, זו הייתה מחתרת. אפילו לא היה קיים המושג של 'נטוס'. שאלו אותנו: 'באיזה שעה תפליגו?'. היה איזה משבר עם הטייסים, כי הם הבינו שאנחנו נותנים להם את הכסף בבגדד. לילה לפני הטיסה אני פוגש אותם בקברט, והם שואלים: מה עם הכסף? אמרתי: בארץ. אמרו: אתה משוגע? ואם הבריטים בדיוק יבואו? ואני מתחיל לספר להם: אנחנו לא סתם, אנחנו ההגנה. והם אומרים שלא מעניין אותם, הם רוצים את הכסף מיד או שלא יטוסו. אנשי ההגנה אמרו לי: 'מה אתה מפחד, הם שניים ואתם חמישים. אם הם לא ינחיתו אתכם או יברחו עם המטוס, תתנפלו עליהם'. כמה תמימות, מה הם חושבים, שאני במרד על הבאונטי?".

הפעם הבאה בה נחת בבגדד הייתה באפריל 1950, אחרי קום המדינה. בדיוק אז התקבל אישור ממשלת עיראק להוציא יהודים מתחומה באופן חוקי. לוי אשכול, שהיה עוזרו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון וכיהן באופן לא רשמי כסגנו, קרא לו למשרדו. "הוא אמר לי: תיסע לעיראק, תגיד להם 'ברוכים הבאים, אבל לא עכשיו. אם הם יבואו, הם יעשו הפגנות ברחוב אלנבי כי אין לי בשבילם לא אוהלים ולא עבודה'. אמרתי לעצמי: 'מה, אני משוגע? אחרי כל השליחויות שלי להגיד להם תבואו, אבל לא עכשיו?'. עברו כמה ימים ובן־גוריון רוצה לראות אותי. 'שמעתי שהיית אצל אשכול', הוא אמר לי. 'מה שהוא אמר לך נכון. אם הם יבואו, אין לנו עבודה, אוכל ואוהלים. ובכל זאת, לך תביא אותם מהר, כי מי יודע מתי העיראקים יסגרו את השערים'".

כך נולד מבצע "עזרא ונחמיה". "חשבו שיגיעו 6,000 והגיעו 104 אלף", אומר הלל. "ובאמת, לא הייתה עבודה ולא אוכל, ואנשים התלוננו, אבל כשאני חושב היום על הדברים אני אומר איזה מזל שהייתה לבן־גוריון תעוזה, ומוטב שיקללו ויכעסו פה מאשר שיישארו שם. אם היהודים היו נשארים בכל המקומות האלה, הם היו מושמדים. היום כולם מתגעגעים למקורות שלהם, אבל עושים אידיאליזציה. האמת הייתה שהיהודים סבלו ופחדו".

ובכל זאת, יש עכשיו הרבה טענות על קיפוח, גזענות. מה דעתך? מירי רגב, שטוענת לקיפוח, צודקת?

"השאלה מה אתה רוצה להשיג. לאן מירי רגב רוצה להגיע, לפילוג והקצנה או למכנה המשותף? הנכדה שלי, מה היא? שתי הסבתות שלה – האחת ילידת וינה והשנייה אתיופית. אנחנו צריכים כיום לא לחזור אחורנית אלא למצוא את המכנה המאחד. ישנו תהליך של התבוללות, שצריך לעודד ולא לתקוע בו טריזים קיצוניים".

"עשינו נס גדול"

הלל הוא עד, מהאחרונים, לתהליכי קבלת ההחלטות שזוכים היום לביקורת קשה. "זה נכון שמערכת החינוך לא השכילה לעשות מאמצים לתת חינוך טוב לאנשים במעברות", הוא אומר. "אולי אפשר היה לעשות יותר, אבל יש פה הגזמה משני הצדדים. באו אנשים ממקומות שלא היו בהם רפואה ברמה גבוהה ומדע מפותח, אבל הם לא היו מטומטמים. ניסינו ליצור חברה אחת עם כל הקשיים".

אתה אישית הרגשת קיפוח?

"אני למדתי בגימנסיה הרצליה, והייתי היחידי מבגדד. אחר כך הייתי בתנועת הצופים, קיבוצניק. גרנו ברחוב בן־יהודה וכל הסביבה הייתה ייקית. היינו היחידים מיוצאי עיראק וכל הבניין היה שלנו, כולל דירות וחנויות. אבא שלי לא התפלל בבית כנסת עיראקי אלא אצל גזונטהייט, ששם דיברו בעברית אשכנזית".

מה דעתך על ההצעה לערוך סיורי מורשת לקזבלנקה, כדי לאזן את סיורי השואה?

"אני לא חושב שזה נכון. הרי לא נוסעים להתמוגג ממורשת פולין, נוסעים ללמוד על השואה. נכון שגם בעיראק היה פרהוד, אבל הוא לא דומה בשום אופן לשואה. היהודים בארצות המזרח סבלו, ואני הראשון שאומר זאת, אבל זה לא בר השוואה. לא כל פוגרום שנמשך יום וחצי זו שואה. אני מציע לא לחשוב אפילו ש'בגלל שלהם הייתה שואה, אז גם לנו מגיע'. אסור לאבד את הגבולות, ואני חש את השואה כיהודי, לא כמזרחי".

קברי צדיקים?

"קברי צדיקים זה לא מנהג ספרדי, הרי יש כאלו שנוסעים לאומן".

אתה, שישבת בכנסות הראשונות בהן נקבעה מדיניות שממשיכה עד היום, האם לדעתך המזרחים הודרו מספרי הלימוד?

"אני מצר על זה שבמערכת החינוך לא נתנו ביטוי לתרבות העיראקית. התלמוד הבבלי, כל אחד יודע שזה קיים, אבל על ההיסטוריה של הפעילות הציונית בעיראק, שהייתי חלק ממנה, לא למדו בבתי הספר. בכל פעם שהייתי מספר על זה בהרצאות, היו שואלים: למה לא מספרים?".

איך אתה מרגיש כשאתה רואה את המדינה כיום?

"כשאני מסתכל על המדינה שהקמתי, אני מאושר. אני זוכר את מאורעות 39-36. אז היינו 300 אלף תושבים בארץ, היום אנחנו 7 מיליון. עשינו את הנס הגדול ביותר, הצלת יהודים מכל העולם והקמת מדינה. מדברים על הכתמים. גם בירח ובשמש יש כתמים. אז צריך לטפל, אבל אני לא מצטער".

צילום : ידיעות אחרונות

אתה בן 93. אשתך נפטרה, גם בתך הגר, ד"ר להיסטוריה. בוודאי רבים מחבריך לדרך, לכנסת, למפלגה. איך אתה מרגיש עם זה שנשארת אחרון?

"קשה לי בכל פעם שאני פותח את העיתון ורואה מודעת אבל חדשה. זה כמו פרח שאתה תולש לו עלה נוסף. ראיתי אותם, חייתי איתם. אני מתגעגע לאשתי, לבתי, לחברים שאיתם נלחמנו. כל אלו נעלמו". •