הסרט, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע
"חדשות העולם הגדול" מנסה להיות מערבון בטעם של פעם, עם טום הנקס המרגש כתמיד כקפטן טוב לב שבוחר בדרך הנכונה. התוצאה קטנה מסכום חלקיה | בנימין טוביאס | 3 כוכבים
טום הנקס הוא קצת האקמול של אמריקה. הדמויות שהוא מגלם ב-30 השנים האחרונות תמיד שוחרות טוב, וגם כשהן קצת לוזריות או כאילו-מטומטמות ("פורסט גאמפ", "טרמינל"), הן תמיד יוצגו כדוגמה ומופת לאנושיות, לאומץ ולכל הג'אז הזה. אפילו בסרט הכמעט יחיד שבו גילם "דמות רעה" - סרט הגנגסטרים המוזר "הדרך לפרדישן" - הובהר שוב ושוב שהנקס אולי הורג אנשים, אך הוא ממש מתייסר מזה ובסוף הוא גם אבא טוב. כשהוא מגלם קפטן - כפי שקרה ב"להציל את טוראי ראיין", "קפטן פיליפס","סאלי: נס על ההדסון" ועכשיו ב"חדשות העולם הגדול" - תדעו שהוא המודל לסמכות אהבית מנחמת. האבחנה הזו נכונה גם לפרסונה שלו מחוץ למסך: הנה, בהשבעת ביידן הוא הגיש ספיישל נוטף דבש שבו הבהיר לאמריקאים את חשיבות הדמוקרטיה והאחדות. תודה, אבא.
במובנים רבים, "חדשות העולם הגדול" שעולה השבוע בנטפליקס הוא "גרסת הפי אלף" של סרטים עם הנקס: מערבון בטעם של פעם, עם טובים, רעים, בלי מכוערים - והטובים (כלומר הנקס) צבועים בחמישים גוונים של לבן, אור וצדק. הנקס מגלם בסרט קפטן בדימוס שעובר מעיירה לעיירה, מקריא לתושבים חדשות ממיטב העיתונים, ועושה זאת בחן ואמפטיה של מגיש חדשות מהדור הישן. דקה וחצי לתוך הסרט (בלי שקיבלנו שום העמקה לדמות שלו, וזו כבר בעיה שאיתה הסרט נפתח ברגל שמאל), הוא מוצא באמצע שום מקום ילדה לבנה שנחטפה על ידי אינדיאנים בילדותה, נחטפה שוב, ננטשה ביער והושארה למות. מה ייעשה טום שלנו? טוב, יכולתם לנחש לבד: מתחיל איתה במסע של אלפי ק"מ להחזיר אותה לביתה, בלי לבקש לרגע אחד כסף, או תודה.
עבור חובבי קולנוע, "חדשות העולם הגדול" קצת יותר מפתיע כשרואים מי הבמאי: פול גרינגראס הבריטי שכל הקולנוע שלו זה סרטים עכשוויים, אפורים, מצולמים במצלמות כתף תזזיתית עם הרבה רעש בפסקול ("טיסה 93", "קפטן פיליפס" עם הנקס ורוב סרטי ג'ייסון בורן). "חדשות העולם הגדול" נראה כמו תרגיל מכוון שלו - שבו הוא גם שותף לכתיבת התסריט - לצעוק "אני יכול לעשות גם את ההפך!", כאילו טרנטינו היה מביים קומדיה רומנטית תקופתית. לא רק הנקס בטעם של פעם, אלא כל הסרט: מערבון נאיבי, עם מוזיקה מלאת רגש בפסקול, שקיעות ונופים מרהיבים (אם כי חלק מהצילומים שופצו באופן דיגיטלי, ובדרך מכוערת, שקצת פוגם בתחושה "הקלאסיות" שביקשו להשיג כאן). תרגיל יפה, אבל קצת מחושב מדי. זה בולט גם בעובדה שכל סטודנט שנה א' לקולנוע ייזהה עוד מהטריילר שהעלילה היא טייק על "המחפשים" של ג'ון פורד, אולי המערבון הנטחן מכולם. וזה ממש לא הסרט הראשון שעושה זאת.
זהו סרט פחות טוב ממה שחובב מערבונים מהוליווד הקלאסית שכמותי קיווה לקבל. יש לי חיבה עצומה לסרטים שמנסים להיות ב"טעם של פעם", בלי להתנצל על הנאיביות שלהם. במובן הזה הניסוי של הנקס וגרינגראס מעורר הערכה, ולפעמים גם רגש. אך יש בסרט גם משהו מאוד פלגמטי, וראשוני, כמו טיוטה לסרט טוב ומפואר בהרבה. זה בולט במיוחד בכל התמה של "החדשות" שהסרט מנסה לדחוף, מין נוגדן לתרבות ה"פייק ניוז" העכשווית, שמוגשת באופן הכי שטחי שאפשר להעלות על הדעת. הנקס מוצג כאיש תקשורת אחראי בעולם מלא בבורות ובאגדות. פעם הוא מדבר מדם ליבו ומאחד את הקהל העוין אחרי מלחמת אזרחים, פעם אחרת הוא משלהב אנשים באומץ חסר פשר כדי להתקומם נגד בעל הון אכזר. ואני רק תהיתי מתי גם יגיע הקטע שבו יתרום כליה, יחבק מצורע, יכין לי קפה ויסיים בנאום על כך ש"עוד 150 שנה יגיע לאמריקה בחור רע בשם טראמפ, אז תדעו שאני נגדו".
ציניות בצד, אפשר להנות לא מעט מ"חדשות העולם הגדול" אם מה שאתם מחפשים הוא סרט רגוע וטוב לב לסופ"ש. לטובתו אפשר לציין - בנוסף להופעה של הנקס המרגש כתמיד ומולו הילדה הלנה זנגל בתפקיד לא רע - גם את המוזיקה היפה של ג'יימס ניוטון הווארד, ושתיים-שלוש סצינות אקדוחנים מותחות ומצויינות, שמראות שגרינגראס במאי אקשן מצויין בכל ז'אנר. אך כאמור, אלה חלקים טובים בסרט שקטן מסכום חלקיו.
"זיכרון סמוי", הנובלה ראשונה מ"סיד" של אסתי ג' חיים, היא נגיעה צורבת ומדויקת בגל העכור של מעשי הזוועה שמציף את החברה הישראלית בשנה האחרונה | רן בן-נון | 4 כוכבים
17 שנים אחרי, אליה עדיין רחוקה מלהשתחרר מטראומת התקיפה המינית שעברה, המעיבה כצל כבד על חייה. "זיכרון סמוי", הראשונה בקובץ הנובלות "סיד" של אסתי ג' חיים (בהוצאת אחוזת בית), היא נגיעה צורבת ומדויקת בנושא שמציף את החברה הישראלית בשנה האחרונה לצד משבר הקורונה - גל עכור של מעשי זוועה שאנו עומדים מולו המומים, מנסים לעכל את האימה ותוהים איך ממשיכים מכאן, איך עוצרים את זה.
חיים חוזרת אל הפרט, הקורבן, מתארת במינימליזם מאופק איך האירוע, כמו איזו נקודה סינגולרית במרחב ובזמן, קורע את עולמה של אליה, משמיד את נישואיה ומרסק את משפחתה הקטנה. הכל מסופר בטכניקה מעגלית מבריקה של התחלה, עצירה ונסיגה לאחור, כאילו התודעה לא מצליחה להכיל את המציאות המחרידה.
לרכישת הספר באתר עברית
"זיכרון סמוי" הוא שרטוט אנטומי כפייתי של כאב ואובדן – של עצמך ושל כל מה שאת. החורבן ניכר בכל פינה ואליה מרחפת מעל הזמנים והמקומות במשחק של נקודות מבט – כעבור יום, יומיים, כשבתה כבר בת 30 והיא עצמה אזרחית ותיקה. הזיכרון מתעתע, הפגיעה כתובה בעור ומחלחלת לנפש, כשהטריגרים מזנקים עליה מכל פינה, ואין לדעת מאין יופיעו ואיזו תגובה יפעילו. החיים מתחלקים ללפני ואחרי, נשברים לרסיסים שלא ניתן לאסוף – עד שמופיע ניצוץ קטן של תקווה.
בנובלה השנייה בקובץ, "וחג לה שמח", אישה חוגגת את יום הולדתה ה-69. בעצם, היא פחות חוגגת ויותר מציינת, במובן של חושבת על זה, על הכל – בגידת הבשר, הבעל שלקה באלצהיימר והתפוגג אל דמדומי הכרתו, הבן שעקר עם אשתו והנכדים לקנדה, החברות שנעלמו בזו אחר זו והבדידות האיומה, המוציאה מהדעת, עם הצימאון הנורא לקשר אנושי, לא חשוב מאיזה סוג. ואז, בנובלת הנושא החותמת את הטרילוגיה, קשיש ניצול שואה קובר את האחרונה בשרשרת המאהבות הארוכה שליוותה אותו לאורך כל חייו.
אומרים על "סיד" שהוא ההחמצה הגדולה של רשימות פרס ספיר השנה. אולי כי חיים לא חוששת לחפור בפצעים העמוקים ביותר של הגיל השלישי. זה לא סקסי, גם לא מגניב, אבל זה כל כך טוב, ואפילו חשוב.
אם תהיתם פעם למה התנצלויות פומביות כמעט אף פעם לא משכנעות: הסיבה היא שהן לא נוסחו כמו שצריך. הסבר מצוין וטיפים לחיים בפודקאסט The Allusionist | אסף יערי | 4.5 כוכבים
אחד הדברים שלא מלמדים אותנו בבית הספר זה להתנצל כמו שצריך. כמעט כל יום נתקלים, בחיינו האישיים או בזירה הציבורית, בניסיון התנצלות כושל, שבמקרה הטוב לא מצליח לשכנע בכוונות הדובר, ובמקרה הרע רק מגביר את העלבון.
לא משנה אם זה פרשן כדורגל שמעליב את כל תושבי באר-שבע, או פוליטיקאי שפולט מילה שכבר יצאה מזמן ממילון הפוליטיקלי קורקט – גם תחת מתקפת חיצי זעם קשה להם למצוא את ההתנצלות ההולמת. ואז במקום "אני מבקש סליחה על כך שפגעתי בכם. לא אחזור על כך יותר ואפעל לתיקון המעוות", אנחנו שומעים משהו כמו "אני מצטער אם דבריי הוצאו מהקשרם, לא הובנו כהלכה וגרמו צער למישהו".
הפודקאסט The Allusionist שמוקדש לענייני שפה ומילים הקדיש פרק מוצלח במיוחד לנושא. המגישה הלן זלצמן היא הצגה של גברת אחת, שבנתה מותג במו ידיה, הפכה לדוברת מבוקשת ברחבי העולם, ולאחרונה אף פרשה מרשת פודקאסטים מצליחה בגלל תלונות על אפליה גזענית מצד ההנהלה כלפי העובדים.
הפרקים של הפודקאסט נעים בין עיסוק במילים בוולשית עתיקה לניסיונות לתרגם את המושג BLACK LIVES MATTER ליידיש, אבל זלצמן נגעה הפעם בעצב חשוף באמת.
אז הנה כמה כללים חשובים למקרה שפגעתם במישהו ואתם באמת רוצים לפתור את המשבר.
1. כדי להתנצל כראוי אנחנו צריכים להפחית מכבודנו, להודות שאנחנו האיש הרע בסיפור. אם זה קל – זה לא התנצלות.
2. צריך להגיד במפורש על מה מתנצלים, למה זה גרם לאחרים להיפגע, להבהיר שלא נעשה את זה שוב – ולהיות מספיק משכנעים.
3. ברמה המילולית, יש להגיד "אני מתנצל" או "מבקש סליחה", ולא "אני מצטער". אנחנו לא אמורים לתאר את התחושות שלנו, אלא את העלבון של הצד השני.
4. אם יש דרך לתקן או לפצות – עלינו לעשות זאת.
והכי חשוב – מה לא עושים בהתנצלות:
1. לא מדברים על כמה רע לנו. "כל כך עצוב לי לראות שנפגעתם", "מגיע לי לסבול על מה שעשיתי". אנחנו לא הסיפור, אין סיבה להתבכיין.
2. לא שולפים תירוצים לא משכנעים שאף אחד לא רוצה לשמוע: "לא ידעתי שזה לא בסדר", "זה לא מאפיין את מעשיי ולא תואם את ערכיי".
3. לא מתחמקים עם ניסוחים סבילים כמו "האמירה לא הייתה במקומה" במקום "התבטאתי בצורה לא ראויה", או "מצטער שנגרם לכם צער" במקום "מצטער שגרמתי צער".
4. והכי הכי גרוע – בלי התניות. לא "מתנצל אם מישהו נעלב". אם לא היו נעלבים לא היינו טורחים להתנצל.
ולמה הפודקאסט מוצלח כל כך? כי הוא מספר סיפור מעניין, משלב קולות שונים, מתמצת את המסר, מתבל בהומור ולא מאריך. המבטא הבריטי של המגישה רק מוסיף.
לפודקאסט אפשר להאזין בכל האפליקציות, או באתר
https://www.theallusionist.org/
אלבום הקאברים החדש לשיריו של יענקל'ה רוטבליט הוא המחווה הכי ראויה ומקורית שהכותב הוותיק יכול לבקש לעצמו | אמיר שוורץ | 4 כוכבים
קשה לחשוב על מחווה יותר הולמת ליצירה של יענקל'ה רוטבליט מאשר אלבום הקאברים החדש משיריו -"הוצאו מהקשרם". רוטבליט, מהכותבים החשובים והפוריים בפופ והרוק הישראלי (לפי הרשומות הוא חתום על יותר מ-200 שירים), עבד במרבית הקריירה עם אלו שהגדירו את הקונצנזוס - מאריק איינשטיין ושמוליק קראוס ועד ליהודית רביץ וריקי גל. אבל האיש שכתב למרכז קרץ גם לשוליים ונותר מרדן אמיתי ואחד מהיוצרים היותר אמיצים פה: מ"שיר לשלום" ללהקת הנח"ל ועד לשותפות עם החצר האחורית בשנים האחרונות.
"הוצאו מהקשרם" הוא לא רק הצדעה מרשימה לאיש ולכתיבתו, אלא גם תמונת ראי למיינסטרים הישראלי העכשווי. המשתתפים שכינס כאן איש הרדיו אייל פרידמן (קוואמי) מגיעים מאגפי האינדי; המצע המוזיקלי מורכב מפאנק בועט, פולק רך ולואו-פיי חולמני; ויש ייצוג נרחב לזמרות צעירות - הרבה יותר ממה שתמצאו בכל תחנת רדיו מרכזית כרגע. גם הבחירה לדלג על כמה מהלהיטים הגדולים שהאיש כתב ולחפש דווקא בפינות היותר מרוחקות של יצירתו, הופכת את התוצאה למעניינת הרבה יותר. אך בעיקר זו השפה החכמה אך הלא מתחכמת שלו שמעצימה את הגעגוע לימים שבהם שירים שנכתבו בעברית לא סבלו מעילגות.
האלבום מרשים, אך הפתיחה שלו מעט מאכזבת: מלך אפס מוציאים מ"בוקר של כיף" התיסלמי את כל הכיף (לא יכולתי להתאפק) עם ביצוע איטי מדי. גם הגרסה הפאנקית של האחים צברי ל"שיר לשלום" יותר מבולגנת ממבריקה. לעומתם, ישי ברגר – אחד שמבין היטב בפאנק עברי, מגיש ביצוע נהדר, רענן ומלא בס ל"באה מאהבה" של יהודית רביץ. לאלבום ההוא של רביץ יש פה עוד כמה נציגים: "שבתות וחגים" הופך בפי יערה שאוליאן לפנינת אלקטרו-פופ עם נגיעות מזרחיות יפות, שילה פרבר ורם אוריון מעניקים ביצוע אינטימי ל"סוף לסיפור", ו"רחבת הריקודים" בביצוע נומקה מקבל גוון אינדי-פופ עם הרבה אלקטרוניקה עדינה.
בניגוד לאלבומי הקאברים העבריים האחרים משנת הקורונה, משמח לגלות שאחוזי הפגיעה כאן גבוהים בהרבה. עוד בטובים אפשר לציין את אור אדרי וג'נגו ששומרים יפה על הרוח הסבנטיזית של "ימי ראשית הקיץ". גלי אלון ואליוט הופכים את "אצלי הכל בסדר" לחגיגת אלקטרו קיצית. נוט און טור עם פאנק מלהיב ששומר על האנרגיות של "יש לי חולשה לרקדנים". "חוזה לך ברח" הופך בעזרת קיץ שחור מבלדה מתוקה לקליע מהיר עם קירות יפים של גיטרות אפלות. רגע יפה נוסף הוא הביצוע העדין של עומר מושקוביץ ל"ימי הפרח והאהבה".
בניגוד לשירים שכתב לאחרים, האלבומים שרוטבליט הוציא הגיעו למעטים מדי, ויפה שמקומם לא נפקד פה. דן תורן, ותיק המשתתפים באלבום ואולי השם הכי מוכר כאן, מטפל יפה ב"במקום חוברת לזכרו" ויובל מנדלסון מספק כהרגלו ביצוע פרוע ומלא חן ל"מות האימפריה", שנותר רלוונטי גם 30 ומשהו שנה לאחר שנכתב.
בעולם מושלם רוטבליט כבר היה מוזמן לקבל את פרס ישראל, איכשהו נראה שדווקא ההצדעה הזאת עם האפיל הכמעט מחתרתי שעוטף אותה תדבר אליו הרבה יותר.
את הפרק המדובר תמצאו כאן
https://www.theallusionist.org/allusionist/sorry

