זום, אאוט

היום פותחים סוף־סוף את הסגר, אבל במרכז המסחרי בשוהם אין טיפת שמחה. אמנם חצי מהחנויות פתוחות, וההמבורגרייה, וארומה, והקונדיטוריה המפונפנת שיש לה שם פריפריאלי נורא כמו 'קפה ונציה', אבל עשרות אמהות ואבות יושבים שם בכיכר כמו זומבים ולא זזים. "קחי", אומר אבא אחד לילדה שלו ונותן לה כמה עפרונות צבעוניים וחוברת צביעה שווה של ברבי. היא אפילו לא מסתכלת עליהם, פשוט בוהה ביונים שמנקרות בפירורי הבורקס. בכלום שמצפה לה היום, וגם מחר.

ממש חיכיתי להגיע לפה. מוזר, כי לפני הסגר לא הייתי מעלה על דעתי שאני אשכרה אצפה בכיליון עיניים להגיע לבירת הבילויים השוקקת שהיא העיר שוהם. ובכל זאת, היה לי פה היום תור לרופאה, וכל הבדיקה חשבתי איך אחריה אני סוף־סוף אוכל לפנק את עצמי במרכז המסחרי. זה אפילו לא שינה לי מה אקנה, רק הרעיון של ללכת למקום שיש בו אנשים וחיים, לשלוף את כרטיס האשראי שלי שלא מבין מה קרה ליחסים שלנו לאחרונה ולקנות משהו.

רק שהאווירה פה כל כך מדכאת שאין לי כוח אפילו לבדוק מה קורה בחנות הבגדים שפתוחה מולי. זה בגלל ההורים כאן שנראים כאילו איבדו כל חשק לחיות. הילדים שלהם מתרוצצים מסביבם, אבל אף אמא לא מציצה עליהם, אף אבא לא מרים את העיניים מהסמארטפון כדי לראות איך בן השלוש שלו חובט בענף על הראש של בת השלוש שלידו. זה מעציב לראות איך ההורים פה איבדו כל רצון לזוז, איך החנויות נותרות ריקות, כאילו ששום דבר לא קרה, כאילו שהיום לא חוגגים פה יום חג חדש. יום היציאה החוצה.

חשבתי שכולם יהיו שמחים כמוני, אבל איך אפשר לשמוח ולחזור לחיים כמו שראש הממשלה מבקש, כשהילדים עדיין תלויים עליך כמו אשכול דביק ומטרטר. האמא הזו עם ג'ינס הקרעים, נראית כמו מי שכמוני תיכננה שבשנייה שיוצאים מהסגר היא תלך ותקנה לעצמה חצאית חדשה. במקום זה היא רובצת על ספסל, הפעוט שלה בטאבלט, היא באייפון. שנה אחת של מגפה לימדה אותה מה ששנים של התמכרות לשופינג לא הצליחו ללמד אותה. השמלה הירוקה הזו שתקני לא תצליח לגרום לך להרגיש חדשה, יפה יותר. לא כשתחזרי עם השקית הביתה ומה שיחכה לך שם זה ילדים שצריך להמשיך להעסיק גם אחר הצהריים.

שמעתי בחדשות שלא פותחים את בתי הספר כי מפחדים מהדבקה. הם דיברו ודיברו על הילדים כאוכלוסייה שמשמשת כ"סוכני הפצה יעילים" של המגפה, אבל כשאני מסתכלת על מה שקורה פה, או בגינות הציבוריות בדרך, ובשדרה ליד הבית, בחיי שאני לא מבינה על מה הם מדברים לעזאזל. הילדים שלנו לא יושבים בבית ההרמטי ומתבודדים כמו נזירים פרנציסקנים. הם בחוץ, מוטרפים משיעמום וחסרי תעסוקה, ולא מפסיקים לגעת אחד בשני. הנה, עכשיו, ילדה קטנה לוחשת לאחרת סוד ישר לתוך הקוקו הזהוב, וקבוצת פעוטות שוכבת על המדשאה בערבוביה של איברים. אז את זה אפשר לעשות, ולפתוח להם את הגן אי־אפשר? זה לא שהגננת שלהם פחות תסתכן אם היא תישאר בבית, כי גם הילדים שלה יוצאים החוצה ונצמדים כמו ולקרו נלהב לילדים אחרים.

אתמול מאיה ניגשה אליי פתאום. "קחי", היא אמרה והגישה לי הסמארטפון שלה. הרמתי את המבט אליה בהפתעה. הילדה בת 15 עוד מעט, היא לרוב לא פונה אליי אם היא יכולה להימנע מזה. כבר שנה היא איתי בבית, צמוד־צמוד, וזה כאילו הקרבה הזו רק הצליחה להרחיק בינינו. אנחנו נעות בבית כמו שתי ספינות רחוקות, מתנגשות רק כשהיא מעוניינת שאטגן לה חביתה, אז אני משוכנעת שזו בטח עוד איזו הערה מהמורה שלה שאני צריכה לראות, עוד חיסור מעוד יום, תפל ודל כמו טופו, שבו היא לא קמה בזמן לשיעור ערבית. אבל הבת שלי לא נראית אשמה. היא עומדת זקופה, העיניים שלה נוצצות.

אני פותחת ומגלה שזה פוסט באינסטגרם שכתבה ילדה בערך בת 16. "הייתי פעם ילדה עם חלומות", היא כותבת, "תיכננתי לסיים בגרויות עם הציונים הכי טובים שאני יכולה, ואז לצאת לעולם ולמצוא עבודה שווה. היו לי מאיות במתמטיקה, מאיות באנגלית. ההורים שלי אפילו לא היו צריכים להגיד לי ללכת ללמוד. עשיתי את זה מעצמי כי רציתי להשיג לעצמי חיים טובים. היום, אחרי שנה בזום, לא אכפת לי יותר. הידרדרתי לשישיות, יש מקצועות שיש לי שלילי בהם. ואני כבר לא חולמת על עבודה טובה שתעניין אותי ותכניס לי הרבה כסף. אני סתם עוד ילדה שהמורים כועסים עליה. עוד ילדה שכבר לא חולמת לעשות מעצמה משהו יותר".

הבת שלי, שהייתה עד השנה תלמידה של מאיות וילדה אמביציוזית, לוקחת בחזרה את הטלפון שלה. "אמרת שאת רוצה לדעת איך אני מרגישה? אז ככה אני מרגישה. בול", היא אומרת, ובורחת למטבח. משאירה אותי עם העצב. והנה עוד משהו עצוב, באינסטגרם יש עוד אלפי פוסטים כאלו שכתבו ילדים. כי זו רק אשליה שהם שמחים להיות בבית בתוך הפסקה גדולה שלא נגמרת, או שהם אדישים כמו מתבגרים טיפוסיים. מתחת לפני השטח רוחש עולם של ילדים שלא יכולים יותר להתמודד עם הפרטצ'ית שנהייתה מהחינוך שלהם. איך זה משפיע על בן אדם צעיר, להבין שכולם יודעים שזום זה בולשיט, ובכל זאת ממשיכים עם זה? איך אנחנו יכולים להטיף להם על ערכים כמו "יצירתיות", "התמדה" ו"תנסי ובסוף תמצאי פתרון", כשמשרד החינוך מפגין כבר שנה מידת יצירתיות של מתאגרף מובס ואלכוהוליסט? שנה בבית, וכל מה שיש להם לתת לנו זה את הפתרון של לפתוח־לסגור כמו הפרה ההיא על הגבעה.

אפילו מחיצות פלסטיק הם לא הספיקו לבנות בכיתות. שזה מדהים, כמעט בכל מונית שנסעתי בה נתקלתי במחיצת פרספקס שהנהג התקין בעצמו בינו לבין הנוסע. נהגי המוניות לא חיכו למימון, ובטח לא להוראה לייצר לעצמם מחיצה מגינה שעה ששר החינוך לא טרח לתכנן כיתות שיתאימו ללימוד. ומדובר באיש שבנה לעצמו אחוזה מהממת, אז על בניית פתרון שירענן את הזום הוא לא מסוגל לפקד? מה הוא כן עשה? הופיע בטונה תוכניות פוליטיקה כדי לדבר בשפה החדשה הזו, האנית, "אני עשיתי", "אני יזמתי", "אני הקמתי".

אני לא אדבר על דנמרק, ניו־זילנד, הולנד, מדינות שרחוקות מאיתנו במידת המחויבות שלהן לחינוך כמו מאדים. אבל מה לגבי העולם שלפני מאה שנה, למשל, בתקופת המגפה הגדולה ב־1918? היו בתי ספר גם אז, וכמה מפתיע, בעולם העתיק ההוא הפגינו הרבה יותר חדשנות וחשיבה מחוץ לקופסה מאיתנו, לטאות החלל הדיגיטליות עם ההיי־טק.

קחו את ניו־יורק של תחילת המאה ה־20. המחלה השתוללה, אז שמו את הילדים בגינות ציבוריות מגודרות, וציידו אותם בשמיכה חמה שנקראה "שק שינה של אסקימוסים". אחרי זה הפכו את הגגות של מנהטן לכיתות וקירו מלמעלה עם יריעת ברזנט, ורק כשהייתה סופה ממש, רק אז שלחו אותם לסגר בבתים. כן, באמצע חורף מושלג, הלימודים לא הפסיקו. ואנחנו, שחיים בארץ שתענוג להיות בה בחוץ גם בפברואר, לא מצליחים לעשות קצת שינויים? בחיים לא ראיתי ארץ שמנוכרת ככה לטבע שלה. רואים את זה טוב מאוד באנשים הדוחים שמשאירים ערימות של זבל בשמורות הטבע ובחופי הים. טבע? אוויר? למי אכפת, העיקר שנחיה לנו במגדל יוקרה עם רצפת שיש איטלקי.

אני שומעת אמהות מתבכיינות - איך הילדים ילמדו בחוץ? זה טירוף. לא, טירוף זה להמשיך להתייחס לילדים כרגיל כשבחוץ העולם מתארגן לזמנים אפלים שבהם רק הקשוחים שורדים. מגפה דורשת חשיבה חדשה, ואנחנו תקועים בישנה, שזה לקטר על הממשלה ולצפות שהם, הקשישים המאוהבים בעצמם האלו, ימצאו לנו פתרונות קסם. ובזמן הזה אנחנו מאפשרים למחדל להתחולל ולחרב כל זכר לחינוך של הילדים שלנו. זה שיעור חברה שנמשך כבר 365 ימים ומלמד את הילדים לקח שספק אם נצליח למחוק. מבוגרים הם עצלנים, פחדנים ונרפים, הם רק מקשקשים על יוזמה ויצירתיות, אבל בזמן אמת הם אפילו לא מסוגלים להמציא סיור לימודי בביולוגיה בגן הבוטני.

כל שנייה שאנחנו מקבלים את המצב בשקט, אנחנו פשוט לא הורים טובים מספיק. כל עוד שר החינוך חושב שלהגיד "אני יזמתי" זה יותר חשוב מהפעולה הפשוטה הזו בעצמה, אני צריכה להיות משרד החינוך של עצמי. להזמין לפה עדר של מורים פרטיים מעולים, לשבת איתה על האנגלית, להילחם בה. איך אעשה את זה כשאני עובדת בבית? מה יישאר מהיחסים שלנו אם אהפוך לצורר של הלימודים? כל אלו שאלות של העידן הקודם, כי כל עוד אני שותקת, אני בעצם מקבלת את העובדה שזה בסדר שהיא זנחה את כל החלומות שלה. אני חושבת עליה בגיל 20, אולי הקורונה כבר תיעלם, אבל מה יישאר מהלהט המקסים הזה שלה, מהילדה בת החמש שאמרה לי "את תראי, עוד תהיה לי וילה"? מהנערה בת ה־12 שאמרה "אולי אני אהיה עורכת דין פלילית, כמה צריך בשביל זה במתמטיקה?" האם היא תשכח את כל הימים הארוכים שבהם היא עאלק למדה מחדר השינה? בכל שנייה שלא ממציאים משהו טוב יותר בשביל הילדים שלנו, בעצם אומרים את הדבר שתמיד נמנעתי מלומר לה: שהעולם הוא לא ג'ונגל של הזדמנויות, הוא בעצם מלא בלוזרים שמוותרים.

ובינתיים, בשדרה לידי, איזו אמא בגלביית בית במלטדאון מוחלט על הבת הקטנה שלה שמתה להישאר על המתקנים. "לא, לא עוד רגע ולא עוד חמש דקות", היא צורחת, "אני רוצה הביתה, שמעת, אני רוצה! לחזור!". גם אני רוצה לחזור, אבל אי־אפשר, ובית זה כבר לא הדבר המנחם הזה שמחכה לך בסוף יום עבודה עם פאי לימון במקרר ונטפליקס. בית זה זירת המלחמה הנוכחית. המקום שבו הילדים שלנו מאבדים תקווה, מתבזבזים כל בוקר מחדש מול שיעור ביולוגיה שמתרחש משום מה בזום במקום מול עץ דולב אמיתי.