ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נדב איל
    המוסף לשבת • 11.02.2021
    משפט תנאי
    השחקן: נתניהו מכין את קמפיין "אני זכאי" למקרה שהתחלואה לא תרד | החולמים: אחוז החסימה לא מפריע לשחקני השמאל לסמן תפקידים ולהשמיע דרישות | האכזבה: גם בקרב החברים שלכם יש אנשים שנמלטים מהקידמה ומאריכים את המגפה
    נדב איל

    פחות משריטה בכנף. זו הייתה המשמעות של הופעתו של נתניהו בבית המשפט השבוע, עבור קמפיין הליכוד. כמה שעות לאחר מכן שיחררה לשכתו תמונה שקופה למדי. נתניהו יושב בלשכתו מול שר הבריאות אדלשטיין. שניהם עם מסכות. מלשכת הנאשם נמסר כי מדובר היה בהתייעצויות שוטפות בתחום הבריאות. אדלשטיין נראה קפוא, ידו על שולחן הכתיבה. הוא לבטח הבין שמדובר בתיאטרון שתכליתו להעביר שהרגע הזה, שבו ראש הממשלה על ספסל הנאשמים, הוא לא כלום. פוף. מאחורינו. המסר: הנה הוא שוב בלשכתו, בשגרת יומו, נאבק בנגיף. אך בעוד שר הבריאות נראה מבוים ונוקשה, נתניהו היושב מולו מחווה משהו בידו, מיישיר מבט. נינוח לגמרי. פעם שחקן, תמיד שחקן.

     

    בעוד נתניהו בלשכה, מצטלם, עורכי דינו החלו מבטאים באולם בית המשפט את הכרעת הנאשם: לדרוש דחייה בשלב ההוכחות, להזדעזע אם זו לא תתקבל. ובמילותיו של נתניהו עצמו במסיבת העיתונאים עם ראש ממשלת יוון – פגישה שאיכשהו, בשל צירוף מקרים אסטרולוגי ככל הנראה, תואמה ליום המשפט ממש – "לא נראה לי שימהרו לשלב ההוכחות לפני הבחירות". ואחריהן הגיע האיום המרומז: "בכל מקרה, זה ייתפס כהתערבות בוטה בבחירות – גם אם זו לא הכוונה. אם יהיה דבר כזה – אנחנו ננצח בגדול". ואכן אפשרות סבירה היא שהשופטים יעניקו לנתניהו את הדחייה, וזה לא יהיה הסוף. הרי אם שלב ההוכחות לא ייפתח כעת, תקופת הרכבת הממשלה נחשבת לרגישה ולמורכבת הרבה יותר. הופ, הלכו עוד חודשיים. אחריהן יהיה משהו אחר. תמיד תהיה לנו פריז, אומר המפרי בוגרט. לנתניהו תמיד תהיה טהרן.

     

    האיומים המרומזים ששיגר נתניהו, ולפניו סנגורו המחלטר כיו"ר הכנסת, נועדו ליצור את האליבי לקמפיין שלם. הקמפיין כבר מוכן, והכלים כבר הונחו על המגרש (ע"ע גלית דיסטל), והוא יופעל אם ייכשל הקמפיין החיובי של היציאה מהקורונה, מה שמכונה "חוזרים לחיים". כפי שנכתב בעמודים האלה, הבחירות תלויות יותר בטבלאות התחלואה מאשר בסקרים. השבוע, בפעם הראשונה החל יורד מספר החולים הקשים המאושפזים בבתי החולים, והחלה היציאה המבורדקת האופיינית מהסגר. אם יעילות החיסון תוביל לירידה בתחלואה, ויתברר שאפשר להשיב יותר ויותר בתי ספר ולאחר מכן מוסדות אחרים, נתניהו יזקוף זאת לזכותו. זו האופציה העדיפה. אם, לעומת זאת, ישראל תחווה מימוש של אחת מתחזיות האימים שהוצגו לקבינט, יש את מי להאשים. את השמאל, כמובן.

     

    מי שהתנדב להיות בובת הוודו הוא בני גנץ. ישיבת הממשלה מעוררת הקבס מסוף השבוע שעבר היא הדגמה קלאסית לחוסר ניסיון כרוני של כחול לבן, שלא שוכחת דבר ולא לומדת דבר. נתניהו הציג בה גישה ברורה ועקבית: אסור לשחרר מוקדם מדי, הכל בזהירות, ייתכן שייגרם אסון. העמדה שלו תאמה את עמדת הדרג המקצועי, וגם יישרה את שר החינוך גלנט שהפסיק את הרטוריקה האגרסיבית שלו על פתיחת בתי הספר בכל מחיר והחליף, בן לילה, לעמדה שמלחמה במגפה גוברת על כל שיקול אחר. במקום שגנץ ימתין בשקט יחסי וייתן לנתניהו להתמודד עם הבלגן ועם המשבר שבאחריותו, הוא החליט רגע לפני הבחירות להוציא לנתניהו את הערמונים מהאש. אחרי שנה בממשלת "חירום הקורונה" ואחרי שגיבה כל צעד, כולל הסגר השלישי, היה לו דחוף להביא "תפיסות אחרות", לערער על הסגר ככלי להורדת תחלואה (בניגוד לעמדת היועצים המקצועיים בישיבה) ולדרוש פתיחה מהירה. אנשיו של גנץ כנראה חשבו שזה יחזק אותו. ייתכן. מצד שני, זה גם העצים מאוד את יכולתו של נתניהו לומר בהמשך – לא רציתי בכלל לפתוח. נכפה עליי. ברשתות החברתיות כבר החלו לפזר את ההסתה: השמאל יהיה אחראי למתים.

     

    בינתיים נתניהו ממשיך בתמרונים. השבוע העניק תשובות לכלי תקשורת ערביים בביקור בזרזיר, וסיפק את ההתחייבות שהמשוריין שלו, נאיל זועבי, יהיה שר בממשלתו שיעסוק ב"קידום החברה הערבית" (איך לא; שר מהמיעוט עוסק רק בענייני המיעוט, משל היינו באימפריה האוסטרו־הונגרית במאה ה־19). זה היה כמובן פיצוי על כך שזועבי שוריין במקום ה־39 הלא־ריאלי. הבטחות לתפקיד שר אצל נתניהו לפני בחירות הם כמו הבטחות לשלג בירושלים בעת חורף – זה רק לפעמים מתממש, כפי שגילו על בשרם אושיות כמו ניר ברקת. בכל מקרה, בבוקר שלאחר מכן הודיע הליכוד על חתימת הסכם עודפים עם סמוטריץ'־בן גביר ומפלגת השנאה נעם – רשימה שהוקמה בתכנונו ובדחיפתו של נתניהו. הכהניזם בדלת האחורית ובהמשך, בקואליציה, גם בקדמית. בינתיים מנסים להביא בוחרים ערבים דרך החלון, סליחה, המקום ה־39 ברשימה. עוד שבוע בקמפיין ביבי.

     

    סטוץ ובעיטה / מרצ קיבלה השבוע את הסנוקרת הצפויה, עם סקר בכאן 11 שהציב אותה מתחת לאחוז החסימה. זה היה רק סקר אחד; אחריו פורסמו אחרים שהעבירו אותה.

     

    במערכת הפוליטית מדמים את מצב מרצ למפלגת התחייה של 1992. המהפך של רבין התאפשר בזכות הפיצול בגוש הימין, והנפגעת האידיאולוגית, הנאמנה ביותר של ארץ ישראל השלמה, הייתה התחייה שלא עברה את אחוז החסימה. מרצ ללא ספק נאמנה, והיא מקבלת את הגמול האופייני במחנה המרכז־שמאל, שחלקים גדולים ממנו מסתובבים עם עצבים רופפים ועיניים טרוטות אחרי שנה קשה מאוד. הם מחפשים סטוץ מסעיר כדי לפזר את תחושת הבדידות והדיכאון. מי חוטפת בעיטה? מרצ. דווקא המפלגה שלא ניהלה אף פעם רומן עם נתניהו, והמפלגה שלא התכחשה למדע במהלך המגפה – ולא פלרטטה עם קונספירציות ופופוליזם. אבל פוליטיקה היא לא פעולה בנוער מרצ ב־1994, ומפלגות לא מקבלות נקודות אצל הבוחרים על נאמנות אידיאולוגית.

     

    ניצן הורוביץ השתדל מאוד בשיחה השבוע לא להידרדר למרירות. הוא אומר שזה "חיוני" שמרצ תעבור, אחרת "לביבי תהיה ממשלת ימין־חרדים פשיסטית מלא־מלא". "אנחנו הוכחנו פעם אחר פעם שאצלנו אין עריקים ואין גנבי קולות", אומר הורוביץ, "ביבי משקיע מאמץ עצום להכניס אנשים כמו עוצמה יהודית. מי יעמוד מולם? מי ילך לחברון? מישהו אחר הולך לחברון? אנשים גילחו שפמים ולא עמדו בהבטחות שלהם". עינו לא צרה בהתחזקות מפלגת העבודה, אומר הורוביץ, "אבל היא בדרך רבין. מרכז, ביטחון. אנחנו בכיוון של שמאל. של שותפות עם הציבור הערבי, מבקשי מקלט, זכויות אדם". אמרתי לו שיש הטוענים כי המפלגה קפאה. "אני לא חושב שאנחנו קפואים", השיב הורוביץ. "אנחנו מקצוענים, ערכיים ואנשים עם קבלות". על בוחריו הוא אומר שלפעמים יש להם "נטייה להרפתקאות".

     

    |
    |

     

    מה זה הרפתקאות? קחו כדוגמה את ירון זליכה. בחלק מהסקרים הוא קרוב לאחוז החסימה. זליכה מקווה להפתעה ישראלית אופיינית, מין סחף ערב בחירות. בגוש המרכז־שמאל, אף על פי שהרכיב רשימה של אנשי שמאל (וביניהם פרופ' יורם יובל), חושדים בו שילך עם נתניהו. זליכה כמעט צועק כשאני אומר לו את זה. הוא מונה לי את חברי הרשימה ומודיע ש"אף אחד מאיתנו לא רלוונטי לנתניהו ולכנופיה שמקיפה אותו... אני נלחמתי בשחיתות עוד הרבה לפני שבשמאל הבינו את זה. לא אשב עם נתניהו או עם אף אדם שיואשם בפלילים חמורים". אני שואל אם הוא שמאל. "שאלה טובה. אנחנו מפלגת מרכז. אנחנו לא מכירים זוגות צעירים שמאלנים וימנים, אלא זוגות צעירים שלא יכולים לקנות דירה... כל השיח הזה של ימין ושמאל הוא שיח שנועד להנציח את השיטה שבה פוליטיקאים וטייקונים בוזזים את הכלכלה הישראלית. אשב בנוח גם עם סער וגם עם לפיד ולא אשב עם אנשים שנגדם יש שלושה כתבי אישום".

     

    הוא תוקף את מרצ. "אם חס וחלילה היית חולה במחלה קשה וזקוק לניתוח חירום היית הולך לניצן הורוביץ או לרופא הכי טוב בסביבה? אני האדם הטוב ביותר לנהל את הכלכלה הישראלית במשבר הקטסטרופלי שיהיה פה. מי שמתלבט – שייגש לסופר השבוע, וישווה למחירי הסופר לפני חודש. ניצן הורוביץ הוא איש נפלא והוא לא רלוונטי". הוא אומר שידרוש את האוצר בקואליציה של לפיד או של סער, ואם הם יהיו "כל כך מופקרים" לא לתת לו את התפקיד, יתמוך בממשלה מבחוץ.

     

    כפי שאפשר להבין, לזליכה יש דעה חיובית באורח יוצא דופן על עצמו.

     

    הוא מספר שגם לפיד וגם סער הציעו לו את תפקיד שר האוצר, והוא סירב, כי כשר אוצר הוא זקוק גם "לכוח פוליטי עצמאי" (הוא ביקש ארבעה שריונים, לא פחות). בצד של סער ושל לפיד, כל אחד בנפרד, אומרים בתוקף שמעולם לא הוצע או הובטח לו תפקיד שר האוצר, ושהיו שיחות כלליות בלבד. במפלגות הנ"ל גם אין מחמאות רבות לזליכה. המילה "מגלומן" נשמעה יותר מפעם אחת. הוא מצידו אומר שהוא "רואה שתי בעיות למדינה – ואת שתיהן צריך לפתור... אני רוצה גם להחליף את נתניהו וגם להחליף את השיטה שבה שותפים נתניהו, סער, לפיד וליברמן, שיטה שבה פוליטיקאים וטייקונים בוזזים את כלכלת ישראל".

     

    עם שניים מתוך הארבעה, ראוי לציין, אומר זליכה שיהיה מוכן לשבת באותה קואליציה כשר אוצר; עם כל אחד בנפרד ניהל מו"מ על רשימה משותפת.

    |
    |

    נתונים: גיל כספי, אבשלום דיין, יעל אשעל, ד"ר אבי שינה וד"ר אורן כספי – צוות מחקר COVID־19 , הפקולטה לרפואה, הטכניון

     

    כשל החיסונים

    ישראל היא המקום היחיד בעולם שיש לו היצע חיסונים גדול מהביקוש והצעירים גודשים את מחלקות האשפוז

     

    בציור סאטירי מ־1802 נראה אדוארד ג'נר, אבי החיסון המודרני, מבצע חיסון נגד אבעבועות שחורות. חיסון נגד אבעבועות שחורות כולל שימוש בתרכיב המבוסס על מחלת אבעבועות הבקר, הפוגעת בפרות; הצייר צייר מסביבו נשים ואנשים שחוסנו שמפתחים טלפיים ופנים של פרות. זו הייתה בדיחה, אולי, אבל היא שימשה סנטימנט במערב מאז המצאת החיסונים – הסנטימנט נגדם. הוא קשור, באורח עמוק, בתחושה של חודרנות הרפואה העכשווית וחששות קמאיים מחברה תעשייתית. בעיקר, בכוחות מסורתיים או אנטי־מדעיים שמשתמשים בחיסונים כדי לצבור כוח בקרב הגדול שלהם נגד ערכי עידן הנאורות.

     

    היה ניתן לצפות שישראל תיערך היטב להתמודדות הזו. סקרי עומק שנערכו עבור משרד הבריאות הראו שיש גרעין קשה של התנגדות לחיסון, גרעין שנשען על ממעיטי המגפה ומכחישיה. לפני חודשיים פירסמנו כאן את נתוני העומק שממחישים שיש גרעין של כרבע מהאוכלוסייה הבוגרת שמביע חששות עמוקים מהחיסון, ואומר שלא יתחסן בשנה הקרובה, או בכלל. הקבוצה הגדולה ביותר שלהם היא בגילי 30־45. חודשיים לאחר מכן, הפלא ופלא, קרה הדבר הצפוי: בגילים האלה (ולא רק שם) ניכר חוסר רצון בוטה להתחסן. תחנות החיסונים עומדות לעיתים ריקות לגמרי. ישראל היא המקום היחיד בעולם שיש לו היצע חיסונים גדול יותר מהביקוש. ובעוד רף ההתחסנות מעל גיל 65 גבוה מאוד, הרי שיותר ויותר חולים צעירים יחסית מאכלסים את מחלקות הקורונה. אך הבעיה לא נעוצה רק, או אפילו בעיקר, במתנגדי החיסונים, אלא בפריפריה החברתית. הגרף המובא כאן מסביר זאת היטב: אלה המקומות החולים יותר, והעניים יותר, שאינם מתחסנים.

     

    היישוב היהודי בארץ ישראל מתמודד עם מחלות זיהומיות, ועם התנגדות לחיסונים, כבר כמאה שנים. בעמודים האלה מובאות דוגמאות מארכיון הספרייה הלאומית; כרזה עם כותרת של "ואהבת לרעך כמוך" שמסבירה את הצורך שכולם יתחסנו נגד טיפוס הבטן. ב־1930 החליטה מועצת פתח־תקווה לנקוט בצעד דרמטי: היא פירסמה בפומבי את שמות ההורים שלא שלחו תעודות התחסנות של ילדיהם נגד אבעבועות שחורות, והודיעה להם שיש להם חמישה ימים לפני שהיא דואגת שיועמדו למשפט בידי ממשלת המנדט. אנחנו ב־2021, ולמרבה המזל יש לנו עסק עם קורונה ולא עם אבעבועות שחורות. מה שכן, פתח־תקווה היא עיר אדומה. לא יזיק לה, ובעצם לכולנו, קצת מהנחישות של היישוב היהודי הקטן אז.