ארבעת ילדיה של דיאנה רז ז"ל, הגדולה שבהם בת שבע בלבד, שהו בביתם ביום שישי שעבר, כשהריב הסוער בין הוריהם החל להתלקח. דיאנה, מתברר, ניסתה להרחיק אותם מהאזור. "אמא ביקשה שנעלה למעלה", סיפרה הילדה לסבתה.
דקות ארוכות חלפו מהרגע שבו דקר אביהם השוטר אמיר רז את אמם, ואז רצח אותה בשתי יריות אקדח, לפי החשד ‑ ועד שפונו מהזירה. רז היה מי שהתקשר לאמו וביקש שתבוא לאסוף את הנכדים. כל אותו הזמן הם היו חשופים לזוועה שהתרחשה מעבר לקיר. "ראינו את אמא שוכבת בדם והיא לא קמה", סיפרה הבת הבכורה.
במקרי אלימות בתוך המשפחה הופכים הילדים שבתווך, גם לעדי מפתח. ככאלה, הם נדרשים להגיע, רועדים ומבועתים, לפעמים בפיג'מה, לתחנת המשטרה. שם, לפני חוקרות הילדים, יידרשו לשחזר, במילותיהם, איך אבא רצח את אמא.
"פחדתי לנשום אפילו"
כשרומי בת השמונה נכנסה לחדר חקירות הילדים במרכז ההגנה בבית לין, היא התקשתה לדבר. זעקות התחנונים של אמה הידהדו עדיין באוזניה. "אהבתי את אבא שלי מאוד, עכשיו אני שונאת אותו. לא אוכל לאהוב אותו לעולם. הוא פירק לי את כל המשפחה", אמרה לבסוף, בקול רועד, לנ', החוקרת שישבה מולה. "בדרך לכאן הסתכלתי באלבום וראיתי שאין לי הרבה תמונות עם אמא שלי", הוסיפה לפתע. "זה עשה אותי מאוד עצובה כי לא הספקנו להצטלם מספיק".
זה התחיל, שיחזרה בהמשך, כמו עוד ריב בין ההורים. אירוע שכיח שהיא ואחיה הקטן, שיר, כבר היו מורגלים בו. רומי נתנה לו יד, ויחד הם מיהרו להסתגר בחדרם. הם כבר למדו לזהות את ההאשמות המוטחות, את הצעקות, את הזעם העצור מתחת למילים.
האלימות, במקרה הזה, לא הייתה גלויה. אלימות שקופה, כזאת שלא משאירה סימנים כחולים. האב היה לרוב שותק ‑ עד שהיה מתפוצץ בצרחות. שואג ומשתולל בהתקף זעם וטרור בבית.
באותו זמן רומי ישבה מכווצת בחדר וחיבקה את שיר, שכיסה בשתי ידיו הקטנות את האוזניים. כרגיל, התפללה שהסיוט כבר ייגמר. אבל במקום לדעוך, הצעקות הפכו הפעם רמות וחזקות יותר. "ואז מגירת הסכו"ם נפתחה", היא שיחזרה בחקירה. "תמיד פחדתי מהרעש שהמזלגות והסכינים השמיעו כשאבא היה פותח אותה מהר מדי. בעצבים. פחדתי שהוא מוציא סכין ועוד רגע הוא ידקור אותה. ואז שמעתי את אמא זועקת בפחד ומתחננת: 'די! תפסיק!' וצועקת מכאבים. לא ידעתי מה לעשות. לרוץ ולהציל אותה, או להישאר בחדר ולהגן על שיר? למרות שלא ידעתי אם אני יכולה בכלל להגן עליו. ומה אם הוא ידקור גם אותנו? ואולי לנסות לברוח מהבית בלי שהוא יראה ולרוץ אל השכנים? הם בטח לא יאמינו שההורים הנפלאים שלי שתמיד מחייכים ומתחבקים, רבים ככה.
"ואז הזעקות נחלשו ונהיה שקט מפחיד, כזה שפחדתי לנשום בו אפילו. חשבתי, אולי הוא חנק אותה, אולי הוא עזב את הבית והיא שוכבת מדממת על הרצפה. פחדתי לצאת מהחדר".
כשאזרה אומץ ופתחה את הדלת, מצאה את אמה מוטלת בסלון. הדם כיסה את פניה, את שְׂערה, את השטיח. היא התיישבה לידה וניסתה להעיר אותה. "אבא הרים אותי על הידיים, אמר לי לעצום עיניים ולקח אותי מעל הגופה של אמא" שיחזרה.
אלא שבאותו שלב, האב עדיין התלבט איך ממשיכים מכאן. לילה שלם נשאר הרוצח עם שני ילדיו הקטנים בבית, לצד הגופה המגואלת בדם שבסלון. "בכל הזמן הזה הוא המציא לילדה סיפורים", מספרת החוקרת נ', "למרות שהיא שמעה את הריב ואת המכות והדקירות וידעה בדיוק מה קרה. במקרה הזה החקירה הייתה מאוד ארוכה, כי הילדים שהו כמעט יממה שלמה עם הגופה של אמא. רומי גם התעוררה בלילה וביקשה מאבא שלה ללוות אותה לשירותים. הרבה דברים קרו בכל הזמן הזה, שהיא הייתה צריכה לתאר".
למרות כל זאת, כשהסתיימה החקירה, מספרת נ', שאלה אותה רומי פתאום: "אבל אמא שלי לא מתה, נכון?"
"אז איפה אמא?"
כבר 20 שנה משמשת א' כחוקרת ילדים. במהלך עבודתה דובבה עדים רבים לרצח אמם בידי בן זוגה. היא מכירה מקרוב את הדיסוננס ואת חוסר היכולת שלהם לתפוס את מה שראו לנגד עיניהם. "ילדים יכולים לספר בדיוק איך אמא שלהם נרצחה, באקדח או בסכין, ואז פתאום לשאול: 'את יודעת איפה אמא שלי עכשיו?' הם יודעים שהיא מתה אבל אין להם את היכולת להכיל את מה שהם מספרים. לכל אורך החקירה את רואה עליהם את הפחד ואת החרדה. לפעמים, כשהילדים מאוד צעירים, הם גם לא מוצאים את המילים לתאר מה שקרה, לא תמיד יודעים לומר אם הייתה ירייה או דקירה.
"אחד הילדים ראה גם את הרצח ואת הגופה ואפילו זכר בדיוק את הרגע שבו המשקפיים של אמא עפו, ואת הדם, אבל ביקש לסיים את החקירה כמה שיותר מהר כדי לנסוע מהר לבית החולים לבקר אותה. הרבה פעמים הם רוצים להשאיר לעצמם את אמא חיה רק עוד קצת".
לאורך כל חקירתו, עומר לא היה מסוגל להוציא מפיו את המילה "אבא". הוא היה בן עשר כשראה אותו מכה ודוקר את אמו למוות. "ראיתי שהוא הרג את אמא", סיפר בבכי. "אמא שלי הייתה הכי נפלאה בעולם. אני כל כך מתגעגע אליה", חזר ואמר. "היא התחננה אליו: 'אל תהרוג אותי! בבקשה! אל תעשה את זה! לא!'", שיחזר את המשפטים שנחרתו בו.
בנוסף, התקשה עומר להתמודד גם עם האשמה. "אמא צעקה אליי", סיפר. "ביקשה שאקרא לעזרה, אבל קפאתי. לא יכולתי לזוז. לא יכולתי לקרוא לעזרה".
בתוך הסיטואציה הכל כך רגישה, ניסתה החוקרת א' להבין ממנו את השתלשלות האירועים. "אני רוצה לשמוע את כל מה שקרה לפני שאבא ירה באמא", ביקשה. בקושי רב סיפר לה עומר על הריב שפרץ בין ההורים. "היה מאבק גדול. נוראי. קפאתי במקום. פחדתי נורא", הוא אומר ומשתתק. א' הציעה לו מים, והוא לגם אותם במהירות. "איפה בדיוק עמדת?" שאלה. "עמדתי ממש מולם. ראיתי שהוא מרביץ לאמא ואמא אמרה לו 'בבקשה אל תעשה את זה! בבקשה! לא!!!'"
ומה אבא עשה?
"הוא דקר את אמא עם סכין. וחנק אותה. ראיתי אותו חונק אותה".
ומה אתה עשית?
"בכיתי נורא והוא אמר לי להיות בשקט".
והצלחת להיות בשקט?
"בכיתי חלש ואמרתי לו: 'בבקשה אל תהרוג גם אותי'".
ומה קרה אחרי שאמא כבר הפסיקה לצעוק לעזרה?
"הוא ניסה להרגיע אותי ולהסביר לי שאמא רצתה להרוג אותי והוא רק הגן עליי. אבל אמא לא באמת רצתה להרוג אותי, נכון?"
"היה בום מפחיד"
תפקידן של חוקרות הילדים מטעם משרד העבודה והרווחה דורש כישורי איפוק עצומים. הן צריכות לשמור על ארשת פנים נעימה, רגועה ומזמינה לדבר ‑ גם כשבפנים הן נשברות מכל משפט תמים. "אלה חקירות מאוד מורכבות שדורשות גם מהילד וגם מהחוקרת ריכוז מאוד גבוה ויכולת הכלה מאוד גבוהה", אומרת א'. "ברוב המקרים אני רואה את הילדים האלה ממש בסמוך לרצח, כשהם מבוהלים וסובלים מטראומה מאוד קשה. ודווקא ברגעים האלה הם נדרשים לספר לי, מההתחלה ועד הסוף, מה ראו ושמעו. כל מה שהם יודעים".
חקירות כאלו נערכות לעיתים גם בשעת לילה מאוחרת, שבה הילדים אמורים כבר לישון. "למשטרה ולפרקליטות מאוד חשוב לקבל כמה שיותר פרטים ומידע על האירוע, כדי לתפוס חפצים וראיות בזירה. הרבה פעמים הרעש של האקדח, הבום הגדול חקוק לו בזיכרון. התמונות הוויזואליות, הדם, חרותים. אלא שהילד לא תמיד במצב רגשי לדבר על מה שהוא ראה".
"אני עצובה", היו המילים הראשונות שאמרה שלי לחוקרת ג', בלחש. "אני מבינה", ענתה ג' וחייכה לעברה ברוך. "אני לא זוכרת כלום", התנצלה שלי מיד. "זה בסדר. לאט־לאט", הרגיעה החוקרת. "אבא ירה באמא. ראיתי את אבא יורה באמא", אמרה לבסוף ופרצה בבכי. כשנרגעה מעט, אחרי כוס של שוקו חם, ביקשה ממנה ג' לתאר את השיחה שהתנהלה בין ההורים לפני הרצח.
גם במקרה זה, כמו ברבים אחרים, שלי כבר למדה לחיות תחת אווירת הטרור ששררה בבית. התרגלה לצעקות, התרגלה למריבות ולמכות. "זה היה כמו כל פעם שאבא ואמא רבים", הסבירה לבסוף. "אבל לא חשבתי שהוא יהרוג אותה".
"אלה ילדים שכבר רגילים לחיות בדפוס של מריבה", מסבירה ג'. "לפעמים יש גם אלכוהול בבית. תמיד הם דרוכים כשההורים מתחילים לריב. אבל קשה להם לשים לב דווקא לריב הספציפי הזה ולמה שהיה שונה בו. לי זה מאוד חשוב לדעת מה היה הטריגר. מה קרה הפעם".
לרוב, תהיה זאת גם הפעם הראשונה שהילדים מגוללים בפני אדם מבוגר בצורה מפורטת את מסכת האלימות הארוכה. "אנחנו מבקשים מהם להתמקד ביחסים בין ההורים לפני הרצח. האם הם זוכרים את הריבים בעבר. על מה ההורים התווכחו ביניהם. לא תמיד הם יכולים לשים לב לניואנסים, אבל לפעמים הם נזכרים פתאום בפרטים חשובים במהלך החקירה. זה לא סיפור מסודר. הרבה פעמים, דבר מזכיר דבר. אנחנו בודקים אם הילדים יכולים בתובנות שלהם להציג את המניע. לשמוע אם הייתה אלימות קודמת".
יש גם את הרגעים שוברי הלב במהלך החקירה, שבהם מתבררים לילדים אט־אט ממדי האסון. "לפעמים הם מתחילים לספר מה קרה, ואז את רואה שנופל להם האסימון. 'אבל איפה אבא עכשיו? איפה נגור? מה יקרה לאבא?', הם שואלים", מספרת החוקרת נ'. "יש להם אמביוולנטיות מאוד גדולה. עד לפני רגע אלה היו ההורים התומכים שלהם, זאת הייתה המסגרת המשפחתית, ופתאום, ברגע אחד, הכל קרס. הבית מתפרק.
"באמצע החקירה הם יכולים גם להיזכר בחוויה משמחת עם האמא שמתה, לגלוש בזמן. יש ילדים שיכולים רק להגיד: 'הרגו את אמא', או: 'אבא הרג את אמא', ומעבר לזה הם לא מסוגלים לומר כלום. היה ילד שהצליח לומר רק שהיה בום נורא מפחיד. מהצד השני, הייתה ילדה בת 11 שזכרה כל פרט ופרט. היא ראתה את הגופה ואת הדם, קיבלה מאבא שלה קולה וממתקים והתבקשה להישאר בחדר. אחר כך היא ראתה איך הוא מנסה לשטוף ולנקות את הבית ולהוציא את הגופה למעלית. היא הגיעה אלינו בארבע לפנות בוקר, מבועתת. רצתה להוציא הכל החוצה, לא יכלה לשמור בתוכה שום פרט".
"ראיתי את הדלי, ואת הסמרטוט, והרחתי את האקונומיקה, אני בעיקר זוכרת את האקונומיקה", היא אמרה. "ריח חזק־חזק. ואבא שוטף את הדם וסוחט את הסמרטוט".
"יש ילדים ששואלים אם כבר קברו את אמא, ובעיקר מלאים בדאגות קיומיות, מספרת חוקרת. "'אצל מי אהיה?' 'מי יגדל אותי עכשיו?' או 'למה זה קרה?' הייתה לי ילדה בת שבע שממש אמרה: 'אני רק רוצה לבדוק עם אבא שלי למה הוא עשה את זה. אני ממש רוצה לשאול אותו ולהבין'. וילדה אחרת, בת 11, שאמרה 'אני לא אוהבת את אבא כי הוא הרג את אמא. אני עצובה מאוד כי לא תהיה לי יותר אמא לעולם". הילדים האלה מאבדים ברגע אחד גם את אמא וגם את אבא. היה לי ילד שאמר לי "התפרקה לי כל המשפחה. היה לנו כל כך טוב יחד. אם אבא שלי לא היה כל כך עצבני, זה לא היה קורה. חבל שהוא כל כך עצבני".
כשאבא הופך למפלצת
חקירות עדים עד גיל 14 מתבצעות אך ורק על ידי חוקרי ילדים, עובדים סוציאליים של משרד העבודה והרווחה בהכשרתם. כבר מגיל שלוש ניתן לנסות לדובב אותם. "גם ילד בן שלוש וחצי יכול לתת לנו פתאום משפט אחד שהוא שמע שיהיה מאוד משמעותי לחקירה ויכול לסגור לנו איזו פינה", מסבירה אחת החוקרות.
"כל יום בחקירות ילדים הוא יום עצוב", מספרת ש', חוקרת ותיקה, "אבל כשחוקרים ילד שהיה עד לרצח של אמא שלו, זה יום עצוב במיוחד. אי־אפשר להסביר את העוצמות. זה תמיד מטלטל ומזעזע. גם לעיתוי שבו הילד מגיע לחקירה יש השפעה. יש כאלה שאנחנו פוגשים ממש באותו היום, כשהכל עדיין חם. את מקבלת אותם ישר מזירת הרצח. הילדים האלה לא תמיד יודעים שאמא שלהם מתה. יש ילדים שמגיעים אחרי שחלף קצת זמן, לפעמים בתום השבעה. אלה ילדים שכבר מבינים שאמא לא תחזור. הם מביעים המון כאב וגעגוע. את יושבת מול ילד אבל ובוכה ונקרע לך הלב.
"לשמוע מילד צעיר ממש תיאור של שימוש בסכין או באקדח, או של חנק ‑ זה נורא. אלה מושגים שלא מתחברים לעולם של ילדים. בגיל הזה הם צריכים לדבר על גיבורי־על, על נסיכות ופיות ולא על רצח ודם ואבא שהופך למפלצת. יש ילדים שמתארים את מה שקרה באופן טכני, ויש ילדים שמתפרקים ובוכים עד כדי כך שלא ניתן להשלים את החקירה.
"הגיעו אלינו שלושה אחים שכל אחד מהם פעל אחרת: אחד ברח מהבית, השני ניסה לתקוף את האב ולעצור אותו והשלישי קפא במקום. הייתה ילדה בת עשר שברחה לקרוא לעזרה. היא תיארה איך הסתתרה בין המכוניות בחניה, עד שהמשטרה הגיעה".
בשלב ההוכחות נדרשים חוקרי הילדים להגיע לבית המשפט ולהעיד במקומם. גם זו סיטואציה טעונה. "את מגיעה לבית המשפט, פוגשת את הרוצח, פוגשת את המשפחה. אלה מפגשים מאוד לא פשוטים".
משרד העבודה והרווחה מפעיל כיום שמונה מרכזי הגנה לילדים ‑ המרכזים יחד את כל אנשי המקצוע. שם לרוב מתבצעות החקירות, הבדיקות הרפואיות, וגם ההפניה להמשך טיפול בקהילה.
לאחר הרצח, מוזעקים לזירה גם שירותי הרווחה. עובדת סוציאלית תפגוש שם את הילדים שהיו עדים לאירוע. "לכולם יש מכנה משותף - כולם בתגובה טראומטית", מספרת חוה לוי, עו"ס ראשית לחוק הנוער, ממשרד העבודה והרווחה. "לפעמים הילד יהיה מכונס בעצמו, חרד ומבוהל, ולא יצליח להוציא מילה מהפה. לפעמים יהיה היפוך תגובה. הילד לא יבין לשנייה אחת שכל עולמו נחרב. הוא יבקש לשחק עם חברים, ללכת לבית הספר. לוקח זמן לקלוט את תגובות הסביבה ולהבין. ואז את רואה אותם מתחילים להתכנס בעצמם, להיבהל".
בשלבים הראשונים, צריכים גורמי הרווחה גם להכריע איפה ישהו הילדים. עד לאחרונה, גם לאב הרוצח היה שיקול דעת בנושא. "עד לחוק האפוטרופסות החדש זה לא היה כזה ברור. אנחנו משתדלים לא לפגוע בימי האבל הראשונים, ולא גוררים את המשפחות לדיונים, אבל אם כבר בשלב הזה מתחילות מריבות אצל מי יהיו הילדים, אין לנו ברירה. מוציאים צו וקובעים איפה הילדים ישהו. אם המשפחות מצליחות להסתדר ביניהן, אין לנו סיבה להתנגד, כל עוד לא מדובר במקום פוגעני. אנחנו מלווים את המשפחה בשבעה, ואז מתחילים לדון מה יהיה הכי נכון לילדים".
גם בעתיד, אומרת לוי, ייאלצו הילדים להתמודד עם קונפליקט נפשי מאוד גדול, ויצטרכו להיעזר בטיפול ארוך. "הם שואלים את עצמם: האם אני ילד של תוקפן או ילד של קורבן? מה זה אומר עליי? כשאהיה גדול אהיה רוצח? או שאולי גם אני אירצח?"
