הפסיכולוג יורם שליאר, מה רואים בשטח? "המצב הזה יותר גרוע ממלחמה, הילדים משלמים מחיר כבד"

ביום חמישי שעבר החל אחד הצעדים המשמעותיים בתהליך היציאה מהסגר – פתיחת מערכת החינוך, ובכל זאת - הרוב המוחלט של תלמידי ישראל עדיין מסוגרים בבתים. למרות שבמדינת ישראל אוהבים להתהדר בכך שהחינוך הוא ערך עליון, ישראל שוברת שיאים במספר הימים שבהם מערכת החינוך פעלה בקונסטלציית "למידה מרחוק" בחסות הקורונה.

בפתיחת שבוע נוסף של חינוך מבעד למסכים, עצרנו לדבר עם יורם שליאר, פסיכולוג חינוכי, יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, על המחיר הנפשי הכבד שמשלמים ילדי ישראל, על התוצאות ההרסניות של השהייה בבית, על התחזית הקודרת עבור "ילדי דור הקורונה" ועל ההשלכות הבלתי הפיכות שנאלץ להתמודד איתן אם בריאות הנפש לא תיכנס לסל השיקולים של מקבלי ההחלטות.

* * *

אתה מודאג מהזמן הארוך שבו ילדי ישראל, מכל שכבות הגיל, נמצאים בבתים?

"מאוד. יש המון חומר מחקרי שמראה מהן התוצאות ההרסניות של השהייה הזאת בבית. החזרת הילדים למסגרות החינוך היא בהולה. חייבים למצוא איזון בין הסכנה הבריאותית בחזרה ללימודים, לבין המחירים והתוצאות של סגירה ממושכת של מערכת החינוך, וזה לא נעשה כרגע.

"אם לא תיעשה הערכת מצב על הסטטוס החינוכי והנפשי של הילדים, ניכנס למציאות בלתי הפיכה וקטסטרופלית, ואני מקווה שאנחנו לא כבר נמצאים בה. המחיר של ההישארות בבית הוא אדיר, לבית הספר יש תפקיד בבריאות הנפשית של הילדים והרווחה הנפשית של הבית. אי־אפשר להמשיך לא לקחת את זה בחשבון".

מה המחיר שהילדים משלמים על הסתגרות בבתים? מה אתה רואה בשטח?

"המצב הזה יותר גרוע ממלחמה. אחת הבעיות הגדולות של הקורונה זה אי־ודאות מתמשכת, שזה דבר מאוד נדיר. בסופו של דבר בתקופות של מלחמה או הסלמה ביטחונית אנחנו יודעים שאירוע מתחיל ואירוע מסתיים ואז תקופה של שקט. פה אף אחד לא יודע מתי זה ייגמר, ואף אחד לא יודע באיזו מידה נחזור לחיים הקודמים שלנו. המציאות הזאת הרסנית לכולם, והילדים משלמים עליה מחיר כבד.

אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי בחיי המקצועיים הוא שילדים רואים את העולם דרך עיני הוריהם, ואנחנו נמצאים בתקופה ארוכה שבה המבוגרים מתקשים לשדר להם אופטימיות. המשפחה הפכה לסיר לחץ בלתי רגיל, עם קושי גדול של הורים להתמודד עם המצב. יש המון מתחים בבתים. אני מלווה הורים שמרגישים כעסים וחוסר יכולת להחזיק את עצמם, חוסר סבלנות וחוסר יכולת להכיל את הילדים. משפחות שמגיעות למצב קיצוני מאוד וכתוצאה מכך יש עלייה חדה באלימות במשפחה, במשברים בזוגיות ובפגיעה בילדים. אני שומע על מצוקות נוראיות".

ומה הנזק הנפשי?

"סגירת מערכת החינוך העצימה את מצבי הסיכון ויצרה קשיים חברתיים, רגשיים ולימודיים בחיים של בני הנוער והילדים. הם נמצאים לבד בבית, מי רואה אותם? מי רואה מה הם עושים? מה עובר עליהם? דרך הזום אין השגחה של מחנכת שמבחינה במצוקות של ילדים, לא רואים את שפת הגוף, ויש הרבה ילדים שכלל לא פותחים מצלמה.

התוצאה היא החרפה במצוקות של ילדים ובני נוער, וכתוצאה מכך הם פונים להתנהגויות סיכוניות. אנחנו רואים עלייה בדיכאון, בחרדה ובבדידות. עלייה משמעותית בפגיעה עצמית והפרעות אכילה, עלייה בשימוש באלכוהול וסמים, עלייה בהשתתפות במסיבות לא מפוקחות. אלו נתונים קשים מאוד. החששות שלנו הם שחלק מהילדים לא יצליחו לחזור למערכות החינוך, ותהיה נשירה משמעותית בבתי הספר, אנחנו כבר רואים התחלה של זה".

מה התחזית שלך?

"אנחנו נמצאים במציאות שבה היחס הוא פסיכולוג חינוכי אחד על אלף תלמידים בחינוך הרגיל, ועל חמש מאות תלמידים בחינוך המיוחד. זה בלתי נתפס. אם לא ייעשה שינוי מהיר במערך הזה, המחיר שנשלם שנים רבות בעקבות הקורונה יהיה עצום לעומת ההשקעה שאמורה להיות בתקצוב של מערך הפסיכולוגיה הציבורית בארץ. חייבים לתגבר מיד את מערך הפסיכולוגיה במערכת החינוך, חייבים לחזק את המורים, ההורים והתלמידים ולעזור להם להתמודד עם המצוקות, ויהיו עוד מצוקות קשות מאוד".

מה אתה חושב על האופן שבו מדינת ישראל מתמודדת עם משבר הקורונה?

"המדינה מטפלת במשבר הקורונה בשני ממדים - הממד הרפואי והממד הכלכלי. היא לא מטפלת כמעט בכלל בממד הנפשי. בסוף ננצח את הקורונה, ובצורה כזו או אחרת נשקם את הכלכלה. מה שכנראה ייקח המון שנים לשקם זה את הקורונה הנפשית. מתחילת המשבר זעקנו שיכניסו את אנשי בריאות הנפש לשולחן מקבלי ההחלטות וזה לא קרה עד כה".