זה לא נגדנו, זה בעדם

בימים שבהם כל התנהגות שלהם מרגישה לנו כאילו נוצרה כדי להטריף אותנו, לזלזל בכל הווייתנו, לסנן את הבקשות שלנו, ובאופן כללי לסחוט מאיתנו את שאריות הכוחות ותשומת הלב.

שנייה לפני שיוצא לנו ה״אבל למה? למה? כמה פעמים ביקשתי? / זה נעים לך שאני כועסת? / אתה רוצה שאני אקח לך את זה? / ואם אני הייתי מתנהגת אליך ככה איך זה היה מרגיש? / מה בסך הכל ביקשתי?" - אנחנו צריכים לקחת אוויר ולזכור שזה לא נגדנו.

לא, הוא לא מזלזל כשהוא לא עוזב בשנייה שביקשנו את המסך ומדלג למקלחת; פשוט כיף לו שם והוא לא קיבל את הרושם שמקלחת זה ממש חשוב, בעיקר לכם. לא היא לא שונאת אותך גם כשהיא אומרת במילים "אני שונאת אותך!!!"; היא פשוט מתוסכלת או כועסת ואת מייצגת כרגע את כל העולם אז זה יוצא עלייך. לא, הוא לא מתחצף כשהוא מגלגל עיניים או נוהם או אפילו מתקיף, זה פשוט החיווט הנוירולוגי של גיל ההתבגרות, והוא לא מדבר ככה לאנשים זרים, הוא פשוט מרגיש בטוח מספיק לשחרר איתכם. לא,היא לא כפוית טובה כשהיא אומרת בזעם שהיה לה יום נוראי גם כשאנחנו נורא התאמצנו והשקענו והיא בחרה להתעכב על הנקודה האחרונה המתסכלת ביום ולצבוע בשחור יום שלם שבו אנחנו עשינו הכל כדי שיהיה לה כיף; היא פשוט בחוויה נקודתית שלא מאפשרת לה להוקיר מאמצים או כוונות טובות של לפני שעה, כשעכשיו בדיוק אמרנו לה שכבר מאוחר וצריך לעזוב את גן המשחקים.

האגו שלנו רגיל בימים של שגרה לקבל תדלוק של עונג וליטופים נעימים דרך שלל אינטראקציות שכבר לא קיימות: חברות בקפה, ישיבה מוצלחת בעבודה, חיבוק מזדמן עם חבר בכניסה למכון הכושר, בילויים ושלל רגעים שהכותרת שלהם היא ״אני״. ועכשיו יותר מתמיד, כשאין כבר כוחות לגרד מתחתית החבית המרוקנת של האגו, אנחנו נופלים למלכודת הכי כואבת שיש: אנחנו לוקחים אותם אישית.

ילדים הם גורים קטנים ואגוצנטריים שלא הגיעו לעולם כדי להעשיר את המותג שלנו, גם לא כדי להיות חיילים מצטיינים או ממלאי משאלות. כן, ייקחו עוד הרבה שנים עד שהם יוכלו באמת להבין לעומק את נקודת המבט ההורית, את השחיקה וההקרבה שהתפקיד הזה סוחט מאיתנו. אנחנו אלה שטועים לחשוב שמערכת היחסים ביננו לבינם היא שוויונית. אנחנו אלה ששוכחים שהאגו שלנו הופקד למשמורת בכניסה לחדר הלידה רק כדי לאפשר לנו להיות הורים טובים יותר.

בשנייה שנשנה פרשנות, בשנייה שנביט בכל התנהגות שהם מייצרים במרחב שלנו בעיניים מיטיבות, מבינות, אולי נצליח להגיב אחרת, אולי נוכל לעצור שנייה לפני שיוצאת מאיתנו הילדה הקטנה שנעלבה כרגע כי לא ספרו אותה, לא שיחקו איתה, לא נתנו לה משהו שהיא ממש רצתה. כן! בואו נודה: זה בדיוק מה שיוצא מאיתנו כשהם מתנהגים בחוסר רצון לשתף פעולה, הילד הקטן שבתוכנו קופץ ישר ומחזיר מלחמה.

אולי אם נשנה רק נקודת מבט, נוכל לתרגם עבורם את השפה שהם מדברים בה כשהם מתנהגים ככה ואפילו לא יודעים למה, אבל הפעם בלי לערבב את האגו שלנו.

ובלילה, שנייה לפני שהעיניים שלנו נעצמות, בואו נשחרר את רגשי האשמה, בואו נבין שגם הם מגיעים מאותו אגו שמתעתע בנו קשות בימים אלה. ״הייתי כזו אמא גרועה היום״, ״למה צעקתי? אוףףף, כל כך מיותר״ ״כמה מסכים?! למה אני לא יותר יצירתית?״

תסתכלו ישר בעיניים לכל המשפטים שקופצים לכם בכזו קלות ותבינו שהם בראש שלכם רק בכדי שתוכלו להרגיש אנושיים ולהירדם טוב יותר. הם המשפטים שמאפשרים לנו להעביר חוטר על המצפון ולנקות את האגו ההורי מכל הבוץ שנדבק אליו במהלך היום, אבל האמת שהם מיותרים, מכבידים, והופכים את מערכת היחסים עם הילדים לשדה מוקשים של היעלבויות. עדיף לכולם שבמקום לייסר את עצמכם במשפטים האלה לפני השינה, פשוט תלחשו לעצמכם "כל הכבוד, עברנו עוד יום".