ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    7 לילות • 16.02.2021
    להידבק אל הקירות
    יופי גדול ואלימות גדולה נפגשים בקובץ הסיפורים המצוין של שייח'ה חליווא, 'אתנחתא לנביחות'
    יוני ליבנה

    אתנחתא לנביחות // שייח'ה חליווא - מערבית: אילנה המרמן - אפיק - 68 עמ'

     

    קראו פרק מהספר באתר "עברית" 

     

    לפני שכילתה האש את מחברתה היא הצילה ממנה דף אחד, שחור שוליים, וכתבה עליו: 'לפני שלוש שנים ניצלתי מהטבח, ומהיער, התקשחתי, השתקעתי ונאחזתי באדמה, והצמחתי עלים'. היא תחבה את הדף לתיק ותלתה את התיק על ענף מוריק שצמח לה על הכתף".

     

    כך מסתיים אחד הסיפורים מתוך 'אתנחתא לנביחות' - קובץ סיפורים קצרים מאוד ויפים מאוד מאת שייח'ה חליווא, שתירגמה מערבית אילנה המרמן. אני מצטט מתוכו כדי להראות משהו מתנופת הדמיון שמאפיינת את הכתיבה של חליווא, וגם כדי לא לקלקל את האפקט של פגישה עם סיפורים בולטים יותר בקובץ. אפשר היה להשתמש בכותרת סגנונית כמו "ריאליזם מאגי" או "פנטזיה", אבל הסיפורים של חליווא יוצרים את הרושם שהממד הפנטסטי, האלגורי, המעורפל בהם הוא הצצה למציאות ממשית, יום־יומית, שלמדנו לקבל.

     

    עד כאן התרשמות כללית, לטובת קוראות וקוראים שמחפשים כתיבה עכשווית וייחודית בז'אנר של סיפורים קצרצרים. מכאן ואילך ניכנס יותר לפרטים, שיכולים לקלקל חלק מהאפקט האלים והפיוטי של פגישה ראשונה עם סיפורי הקובץ. לא כולם גולשים לאזורים פנטסטיים או מסתוריים, ובכל זאת אפשר לתאר את הספר כקובץ של סיפורי רוחות. הסיפורים הזכירים והחזקים ביותר בו מתמקדים במפגש עם מה שנמצא ואינו נמצא שם, שמטשטש את הגבול בין החיים והמתים - כפי שמסמנים שמות סיפורים כמו 'יקיצה', 'חור לבן', 'איש מחפש את עיניו' או 'קולות ישנים'.

     

    הנה, למשל, פתיחת הסיפור הראשון, 'ביקור לילי': "כל לילה אבי עושה את הדרך מבית־הקברות אל ביתנו. אני שומע את צעדיו בגינה ומעמיד פני ישן כשהוא מחפש את מקלו שהחביא בארוני. אני משאיר לו את הדלת פתוחה, וחומד לי לצון איתו. הוא שוכח את עיניו בקבר ואני מחביא את המקל כל פעם במקום אחר. אני עוקב אחריו בחצי עין עד שכוחו תש והוא מצטנף על הרצפה אומלל ונואש. אני קם מהמיטה ואוחז בידו ומלווה אותו עד שער בית־הקברות, לפני שיתעוררו בני הבית. הוא נכנס באמון ובביטחון ואני עוקב אחריו מרחוק ורואה אותו נעלם בין הקברים".

     

    ועוד פסקה אחת: "מעולם לא עלה בדעתי להיפטר מן המקל, להשליך אותו לנהר, למשל, או לשבור אותו על גדר הגינה. אדרבה, מזמן שהחלו הביקורים הליליים של אבי אני שומר עליו אף יותר מקודם. אחרי כל ביקור אני מוחה צלקת שהמקל השאיר ביום מן הימים. אחת על כתפי הימנית, אחרת על השוק השמאלית שלי, והרבה צלקות קטנות שמפוזרות על עורי ומתחתיו".

     

    הסיפור הזה לבדו מצדיק את הקריאה בקובץ. והוא דורש ומצדיק ביקורים חוזרים. בכל קריאה בו נוצר מחדש, באופן קודר יותר, הרושם של ידיעה ועיוורון, אימה ואינטימיות. בכל קריאה מתעצמת התחושה שכמה סוגים של התרחשות מעגלית משיקים ונפגשים כאן. בתוך הסיפור, המפגשים אחרי המוות הם גרסה אחרת של סצנה חוזרת מזמן החיים. באופן דומה, כל קריאה, כל מפגש עם הסיפור, מזכירים ומוחקים עוד צלקת, עוד סימן. גם אנחנו כקוראים נסחפים למעגל צפוי מראש ובכל זאת מפתיע. התחלנו את הסיפור בבית קברות, במשחק מחבואים מטריד. אנחנו יודעים ולא יודעים מה הולך לקרות. גם אנחנו שוכחים ונזכרים.

     

    לא כל הסיפורים בקובץ מרשימים באותה מידה, אבל כמעט כולם ממחישים חופש דמיון, לצד התחושה שאנחנו נמצאים בעולם שכפוף לחוקיות אלימה מראש, שאין דרך להשתחרר ממנה. ואולי דווקא יש. כשאנחנו שומעים בסיפור הנושא, 'אתנחתא לנביחות', מעין שיחה בין כלב פצוע לאיש שכל חייו פחד מכלבים - אנחנו בו בזמן קוראים על שכונה מופגזת ממהדורות החדשות, אבל גם על האופן שבו פחד נוצר, מופנם, הופך לחלק מהגוף, מהתודעה, עוד לפני הנשיכה עצמה. "הפחד שלי", אומר האיש לכלב, "אין לו קשר לילדותי השברירית ובדידותי או לכך שהעולם התנכל לי. הפחד הוא מפני היכולת שסיגלתי לי להתאבן ולהידבק אל הקירות והרחובות".

     

    חליווא היא משוררת וכותבת פרוזה פלסטינית שנולדה ב־68' ביישוב בדואי ליד חיפה ומתגוררת היום ביפו. זה קובץ הסיפורים השלישי שלה בערבית והראשון שתורגם לעברית. קריאה של סיפורים קצרים מתורגמים יכולה ליצור רושם חורק וכפוי. מה שהיה אינטימי בשפת המקור עלול לקבל אופי מתווך, מסבירני, פורמלי. אבל כאן התחביר הלא־תמיד שגרתי של המשפטים המתורגמים, יחד עם הנטייה של המחברת לפרוזה לירית, פיוטית - מוסיפים לאפקט של קרבה וזרות בזמן הקריאה. לתחושה בלתי נפרדת של חשיפה ליופי ולמשהו מכאיב מאוד שקיבלו צורה של סיפור.

     

    אני חוזר ל'ביקור לילי', סיפור שהפגישה איתו הפעילה אותי בצורה שלא הרגשתי הרבה זמן. אפשר בהחלט לקרוא אותו כסיפור על אלימות פטריארכלית. חוסך שבטו שונא בנו. אבא, בן, אמא. האנשים האילמים מסביב. כולם ישנים, כולם ערים. הנזק מצטבר ומצטבר עד נקודת האל־חזור. אבל התחושה שלי היא שהסיפור הזה מדובב משהו ספציפי יותר ומקומי יותר. בחודשים האחרונים פורצים לתודעה הציבורית סיפורים על מוות שהיה אפשר למנוע אבל מתקבל כגזירת גורל. סטודנט ורופא, אזרחים ערבים, נהרגו בחילופי ירי בין כוחות משטרה ועבריינים. גבר שמואשם ברצח אשתו מנסה למנוע ממנה גט. הקצין שמואשם בגרימת מותו של סלומון טקה כמעט ששב לעבודתו. במאי האחרון שוטר מג"ב ירה למוות באיאד אל־חלאק, צעיר פלסטיני עם אוטיזם ממזרח ירושלים.

     

    המקרים האלה קשורים ולא קשורים. בשביל חלקנו, הם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. רע הכרחי. שיבוש של המערכת. הסיפור של חליווא מראה לנו איך נוצרת נורמליזציה של אלימות. איך אנחנו מתרגלים למנגנון של עוד מכה ועוד מכה, עד שהיא הופכת לחלק בלתי נפרד מהגוף, מהתודעה. לכוח עליון. מי שיקראו את הסיפור הזה ירגישו את היופי שלו, אבל אולי גם מועקה פיזית שלא תיפתר במילים. •

     


    פרסום ראשון: 16.02.21 , 15:31