הסרט, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו להעביר את סוף השבוע הקרוב

סרט האימה "משחקי ציד" שמדמיין איך ליברלים רעים צדים תומכי טראמפ ביער כבר הוכתר כסרט הכי רלוונטי של השנה. עכשיו, כשטראמפ נעלם, די ברור שמדובר במערכון ארוך ולא מוצלח במיוחד | בנימין טוביאס | שני כוכבים

"משחקי ציד" הוא סרט שכולו תולדה של מילה אחת אומללה שפלטה פוליטיקאית שכבר שכחתם: Deplorables (בתרגום חופשי: משהו בין "נתעבים" ל"ראויים לגינוי"). האמירה של הילארי קלינטון על מצביעי טראמפ בשני ראיונות רגע לפני בחירות 2016 - אחד מהם ליונית לוי - נחשבת לטעות הפוליטית מספר אחת שלה בישורת האחרונה, שהביאה את הבייס של טראמפ לנהור לקלפיות ולהכות את המומחים. היא אמנם התכוונה לחלק הגזעני וההזוי בקרב תומכיו - וכעבור ארבע שנים התברר שהוא אכן נתעב כשהסתער על הקונגרס - אך הנזק נעשה. ממש כמו באמירת ה"צ'חצ'חים" של דודו טופז.

"משחקי ציד", סרט אימה מדובר שתוכנן לעלות לאקרנים לפני שנה אחרי שלל דחיות ושערוריות, ומככב עכשיו בשירותי ה-VOD, מנגן על השסע האמריקאי והעולמי הזה. העלילה פשוטה ונשמעת כמעט כמו מערכון: חבורת אמריקאים ליברלים, סנובים ועשירים מהחוף המזרחי והמערבי - בקיצור, מצביעי קלינטון לפי הקלישאה - מארגנים בקרחת יער "אירוע ציד" של מצביעי טראמפ שהם שונאים - חבר'ה "עממיים" מרחבי אמריקה שמקדשים את הזכות לשאת נשק ומבקרים באתרי קונספירציה. לאותם ליברלים "נאורים" אין בעיה לחטוף, לסמם ואז לטבוח אמריקאים ששונים מהם, אבל הם כמובן נוזפים זה בזה כשמישהו מהם נכשל בשפתו בכללי הפי-סי. קורע. וכצפוי, ביטויים כמו "פייק ניוז" ו"יפה נפש" נזרקים לכל עבר כדי שהסרט יצרח שוב ושוב כמה הוא "רלוונטי".

הכינוי "deplorables" נאמר בסצנה הראשונה, ויש גם התייחסות לא כל כך מרומזת לטראמפ כאיש שליברלים שונאים. כל זה סימן מיד את הסרט כ"נשכני", "רלוונטי" וכסרט הנכון ביותר שהוליווד מוציאה בעידן טראמפ. דווקא כי הוא מסמן את תומכי הילארי (כלומר את עצמה) בצד של "הרעים". צחוק הגורל הוא שהדחייה הראשונה של הסרט - עוד לפני הקורונה - הייתה כי טראמפ עצמו תקף אותו בעצרת ושילהב את תומכיו שהוליווד הסנובית לועגת להם ומפנטזת איך הורגים אותם (האולפן כמובן ניצל את דבריו כשהוציא את הסרט מאוחר יותר ושיווק אותו על הפוסטר כ"סרט השערורייתי שכמעט צונזר". וואלה, כל הכבוד על האומץ. דחיתם, השתפנתם ועכשיו אתם חוגגים על זה). לכאורה טראמפ יצא דביל ושטחי כי הסרט "בצד שלו", והוא כמובן בכלל לא ראה אותו, אבל האמת היא שיש בדבריו נקודה.

כי "משחקי ציד" הוא בסוף סרט-בדיחה, ולא מוצלחת במיוחד. לכאורה, הסרט מממש את כל הפנטזיות הקונספירטיביות של ימנים קיצוניים הזויים: הוא מספר על ההתחלה איך בעולם שלו קיימת כבר תיאוריית קונספירציה על בני אליטה שצדים תומכי טראמפ בשם "מנור-גייט" (על משקל ה'פיצה-גייט', תיאוריית קונספירציה לפיה סביבת קלינטון מנהלת רשת מסחר פדופילית מפיצרייה בוושינגטון, שגרמה למקרי אלימות נגד בעלי פיצרייה מסכנים) - והנה הקונספירציה אמיתית! אלא שבעצם, הבדיחה היא על חשבון הקונספירטורים: כל הסרט מודגש כמה אותו "משחק ציד" לא מחזיק מים, וכמה מארגניו חדלי אישים ובמציאות היו עושים כל פאשלה אפשרית לפני שהיו מוציאים את תוכניתם לפועל.

מה שנותר הוא סרט אימה בנאלי, שמשחזר אחד לאחד את עלילת "עשירים צדים עניים לספורט" שהופיעה במיליון סרטי אקשן ואימה - מ"באטל רויאל" היפני המופתי, "הוסטל" הפסיכי, "הנרדף" עם שוורצנגר ועד "המשחק המסוכן ביותר" שנוצר כבר בשנות השלושים (!). רובכם מכירים את העלילה מהתוצר הכי חלבי של הוליווד בעשור האחרון: "משחקי הרעב". אפילו סצינת תחילת המשחק זהה לרמת השוט כמעט, וזו לא מחמאה. מה ש"משחקי ציד" מציע מעבר, לכאורה, זו אלימות מוקצנת וגרפית יותר שמזכירה לעיתים סרט מצוייר סטייל באגס באני, וניסיון להיראות "נשכני" כשהוא הורג כל שלוש דקות את מי שנראה כגיבור הסרט כדי לעבור לגיבור הבא. אה, ויש את הילארי סוואנק בתור הנבלת האליטיסטית מספר אחת, אבל זה תפקיד חביב ולא יותר.

"משחקי הציד" גם מאכזב וקצת מייאש כשחושבים על האולפן שהפיק אותו: בלומהאוס. בעשור האחרון, האולפן של המפיק היהודי ג'ייסון בלום הפך קצת לפיקסאר של סרטי האימה - שמפיק סרטי בוטיק מתוחכמים מהרגיל, שרובם זכו לשבחים בגלל ה"רלוונטיות" שלהם, כמו "בלתי נראה" הפמיניסטי ו"אנחנו" האפרו-אמריקאי. השיא היה ב"תברח" שזכה באוסקר התסריט, ודי ברור ש"ציד" הוא מין וריאציה שלו: "תברח" דמיין לבנים שצדים שחורים, "משחקי ציד" ליברלים שצדים שמרנים, ושניהם כאילו בדיחת הפוך-על-הפוך על תיאוריות קונספירציה וחשדנות בין הצדדים הניצים באמריקה. אז הודעה לבלומהאוס: הנוסחה מתחילה להישחק ולהימאס, וב"תברח" לפחות היה משחק מעולה, דמויות ואווירת "איזור הדמדומים" בריאה. ב"משחקי ציד" אין את זה, ואחרי שטראמפ ירד מהשלטון הסרט מאבד את הדבר האחד שקיווה להיות. הוא פשוט לא רלוונטי.

אלכס אפשטיין מציג בסיפורים הקצרצרים שמרכיבים את "דמיון" תרגיל כתיבה מתקתק וקצת גימיקי. אבל בתקופה שבה אנו זקוקים לכל סוג של נחמה, הם  עושים את העבודה | רן בן-נון | 4 כוכבים

העוקבים של אלכס אפשטיין ברשתות החברתיות יודעים שהרגעים הכי יפים שלו עשויים משיחות קטנות עם ילד בן חמש. אז אמן הסיפור הקצרצר החליט לעשות מזה ספר, "דמיון" (בהוצאת פרדס). ואכן, אם יש דבר אחד בעולמנו שאין לו גבולות, זהו הדמיון של ילד בן חמש.

הדמיון הזה עף אל הירח ובחזרה, מתמחה ברובוטים ובמכונות זמן, אוהב את כל יצורי הבריאה (וג'ירפות במיוחד) ומשוחח עם אלוהים על בסיס קבוע. האלוהים הזה, אגב, נראה כמו התפרצות הר געש, רק בלי ההר, ואם הוא היה באמת כל יכול, הוא היה עושה עוד אלוהים כדי לא להיות לבד. אצל ילד בן חמש רובוטים מחזיקים ידיים כי הם אוהבים זה את זה, אבל גם כדי להיטען; על הירח יש רק אובייקט אחד, ספסל שממנו אפשר לראות את כדור הארץ, וחיה אחת – ג'ירפה עם צוואר ארוך כל כך, שהיא יכולה לאכול מהעץ שנטוע בעולמנו.

לרכישת הספר באתר עברית

אם הקצרצרים ה"רגילים" של אפשטיין הם מעין פסוקי זן מודרניים למאה ה-21 – השיחות עם הילד מוסיפות להם ממד של תום, קסם וטוב לב, הגורם לנו לחשוב על איך שאנחנו מתקלקלים אחרי הגיל הזה והופכים לכל כך רקובים וחמוצים; איך כל היופי הזה מתמסמס אל תוך תודעה בוגרת רדופה, מסויטת ועצובה.

מה שמביא אותנו לסוף הקובץ, שנחתם בסיפור ארוך יחסית, בן שני עמודים, על ילדה גאונית שמבינה שבמקום לכבות את הטלוויזיה – עדיף לכבות את אבא, שיסתום כבר. כי יש לדעת – כל החוכמה הילדית הזאת זקוקה לסביבה פורייה ומאפשרת, וליד בוגרת שיודעת לכוון את השיחה למקום המחשבתי הבא. וזה אולי המסר של "דמיון" – כדי שיהיה לכם ילד בן חמש כמו של אלכס אפשטיין, אתם צריכים להיות הורים כמו אלכס אפשטיין. בבקשה תהיו כאלה, או לפחות תנסו.

אז נכון, כל זה מתקתק להפליא, צ'יזי באופן קיצוני וגם, יש להודות, גימיקי להחריד. אבל בתקופה שבה אנחנו כה זקוקים לכל סוג של מזון נחמה רוחני – הקצרצרים האלה של אלכס אפשטיין עושים בדיוק את העבודה.

כשבפרק אחד של "שיר אחד" שומעים את יהורם גאון, יאיר רוזנבלום, חנן יובל, ירדנה ארזי, אפרים שמיר ועוד, מבינים שזה פודקאסט ברמה אחרת. "ליל חניה": האזנת חובה | אסף יערי | 5 כוכבים

כבר ארבע שנים ועשרות פרקים חושף הפודקאסט "שיר אחד" את הסיפור האמיתי והמרגש של המוזיקה הישראלית. הצוות של "כאן הסכתים" פורש כנפיים לכל הז'אנרים, התקופות והטעמים, מלהיטי ענק כמו "טוי" ועד פינות כמעט אזוטריות.

בכל פרק מסופר סיפור של, ובכן, שיר אחד, אבל לא סתם ניתוח מילולי או מוזיקלי שלו, אלא ממש סיפור לידתו והפיכתו ללהיט. ברשימת פרקי החובה להאזנה אפשר לציין את "אבניבי" של יזהר כהן, "אבא" של שלומי שבת, "שירת הסטיקר" של הדג נחש, "נפרדנו כך" של אבנר גדסי, "חומות חימר" של מרגלית צנעני, "פרי גנך" של אביבה אבידן ואלי לוזון, "מהרי נא" של אהוד בנאי ופרק המופת על סיפורו של "צל עץ תמר".

העונה החדשה של "שיר אחד" נפתחה בפרק הפרידה של יוצר הפודקאסט, רום אטיק, על "האהבה הישנה" של שלמה ארצי, שמאפשרת הצצה מאד אישית אל השיר ואל משפחת ארצי.

אבל הפרק האחרון על "ליל חניה", שכתב נתן אלתרמן על חוויותיו בחזית של מלחמת העצמאות והלחין כעבור שנים יאיר רוזנבלום (סיפור נפלא בפני עצמו, שפותח את הפרק) מהווה קפיצת מדרגה מבחינת היקף התחקיר, מספר המרואיינים ועומק הרגש שהפרק מגיע אליו.

לצד היוצרים הרבים שחוזרים אל החוויות האישיות בפסטיבל הזמר של 1973 מסייע עמיתנו חוקר המוזיקה הישראלית ואיש "ידיעות אחרונות" יובל ניב, לפרוש את העלילה המרתקת, המרגשת והמצחיקה. יוצר הפרק ניר גורלי מוביל את המאזינים לכמה רחובות צדדיים מרתקים כמו המפגש בין אפרים שמיר למפיק פשנל, המחאה של להקת "אף, אוזן, גרון", או המכתב של נעמי שמר.

ואם תמיד תהיתם מה בדיוק מסופר בשיר הארוך והמפורט תקבלו כאן ממש פירוש רש"י למילותיו של אלתרמן על האווירה בשדה הקרב של עם שנלחם על עצמאותו, בין טרגדיה לתהילה.

הז'אנר של פודקאסטים על שירים הוא די מתבקש ודי נפוץ בעולם, אבל "שיר אחד" עושה יותר מניתוח של המלודיה או ליין החצוצרות בשיר מסוים, הוא מספר את הסיפור כולו, ובזכות הגב של התאגיד, גם עושה זאת בגדול. רוצו להאזין

לפודקאסט "שיר אחד" אפשר להאזין בכל האפליקציות, או באתר

https://www.kan.org.il/podcast/program.aspx/?progId=3

את הפרק על "ליל חניה" תמצאו כאן

https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=21086

מיקה קרני חוזרת עם אלבום חדש שמשלב בין הפולק הנעים שהציגה בתחילת דרכה לבין קריצות אלקטרוניות עדכניות יותר | אמיר שוורץ | 3.5 כוכבים

אחת מהתכונות היפות של שלמה ארצי היא הבמה הנדיבה שהוא העניק לאורך השנים לזמרים ולזמרות בתחילת דרכם. לחלקם הוא כתב שירים, אחרים ואחרות ליוו אותו בסיבובי ההופעות ובאלבומים השונים. במסגרת הרשימה הלא קצרה הזאת אפשר למנות בין היתר את אריק סיני, דני רובס, אתי אנקרי ומיקה קרני. האחרונה ליוותה אותו ככנרת וכזמרת במחצית השנייה של שנות התשעים, קצת לפני שהוציאה את אלבום הבכורה היפה שלה.

מאז ש"מיטשל", הלהיט הראשון – וכנראה הכי גדול – של קרני יצא, חלפו 23 שנה שבהן היא הספיקה לא מעט. עכשיו, שש שנים אחרי אלבומה הקודם, היא חוזרת עם החדש וה-11 במספר שלה - "אור של זהב". לאורך הקריירה שלה שייטה קרני בין פולק-פופ נעים עם קורטוב נוסטלגיה לקריצות אלקטרוניות עדכניות יותר. אלו הם פחות או יותר גם פני הדברים בחדש שלה שמבקש לשלב בין השניים. ההפקה המוזיקלית פה התחלקה בין לא מעט אנשים, ומההאזנה עולה מין תחושה של דפדוף בין פרקים שונים שמבקשים להרכיב סיפור שלם וגדול יותר.

גם אם קשה להצביע פה על להיטי רדיו פוטנציאלים – בטח לאור הפופ הדחוס והאולטרה מופק שתחנות המיינסטרים מקדשות היום – "דור של זהב" הוא אלבום יפה שחלק גדול מקסמו מתגלה בבחירת הנגנים שגויסו למלאכה. בראשם אפשר לציין את הבס של מיקי שביב (בן זוגה של קרני לשעבר) ואת התיפוף התמיד מבריק של ז'אן פול זימבריס. ובמילים אחרות: חוץ מאלבום חדש של קרני קיבלתם על הדרך גם מיני איחוד של טנגו. לא במקרה השירים שבהם משתתפים השניים, ובהם "אור של זהב", "ענן" ו"אין אהבה", שמזכירים את תחילת הדרך המבטיחה של קרני, הם מהיותר טובים כאן.

"אור של זהב" על 16 שיריו הוא אלבום לא קצר – כמעט שעה אורכו. שלושת שיריו החותמים הם למעשה רמיקסים לשירים אחרים בו, שלפחות במקרה של "ענן" ו"אהובי" הטיפול האלקטרוני בהם לא מוסיף בהרבה על המקור. גם "סאלאם בומביי", עמוס הביטים והסלסולים, אולי הניסיון הכי מובהק פה לקרוץ לרשימות הפלייליסט הפוטנציאליות, מרגיש מעט תלוש מהקו הכללי המינורי ברובו. לעומתו, "ליפול לשיגעון", הדואט המפתיע עם לירון עמרם, הוא הברקה שנעים מאוד לגלות.

"אור של זהב" הוא אמנם לא אלבום הקאמבק הגדול של קרני, אך אלו שהתגעגעו אליה ימצאו בו לא מעט רגעים יפים. והיות ואנו בזמן קורונה, קרני תגיש את שיריו על פני שלוש הופעות אקוסטיות ביתיות, החל מחמישי זה, וכדאי לחפש אותן.