"המחבל מנע ממני להיות אבא, עכשיו אני רוצה להיות סבא"

שעון הקיר בחדרו של עמית בן יגאל ז"ל עומד כבר תשעה חודשים על השעה 6:30, תקוע לנצח ברגע אחד של נקישה מבשרת רעות, שאחריה מאבד הזמן כל משמעות. מסביבו תלויים מכתבים ממוסגרים מראש הממשלה, משר הביטחון ומהרמטכ"ל, ולידם על קולב - מדי אל"ף שגוהצו ונלבשו בפעם האחרונה כשיצא מהבית לשירותו כלוחם בסיירת גולני, עדיין מקומטים קלות סביב אזור המותניים במקום שנדחסו לתוך המכנסיים, משמרים את זיכרון גופו. שאר הקירות עמוסים גם הם בתעודות, בצילומים, באיורים ובברכות, ועל המיטה מסודרים בקפידה פריטים נוספים של הילד המת. למרות פצעי היגון הפעורים, ברוך בן יגאל (52) - אב המתאבל על בנו היחיד, כבר מסוגל לחייך כשהוא מדבר על הנכד שעוד לא נולד לו: "אני חושב על הבן של עמית כשאני נכנס לחדר שלו", הוא אומר ומצביע על המיטה: "הנה פה הוא ישכב, ישחק, ישתולל, יצחק, ואני אספר לו איזה אבא היה לו".

מרשה לעצמך ממש לדמיין את זה?

"כן. אני מדמיין שיש לי פה איזה ילד קטן שבא אליי וקורא לי 'סבא ברוך', ואני מדבר איתו ואני שם אותו על המיטה של הבן שלי ואומר לו, 'זה החדר של אבא שלך' ומספר לו איזה אבא מדהים היה לו. אני יודע שזה יקרה. אני יודע שהיום הזה יגיע".

"שהשופטת תסתכל לי בעיניים". בן יגאל בדיון במשפטו של המחבל | צילום: שרון צור

× × ×

את חמשת הארגזים השחורים המונחים זה על גבי זה בפינה הפנימית של יחידת המתבגרים בקומה ה־22 במגדל דירות ברמת־גן, ברוך בן יגאל עוד לא העז לפתוח. "רק אחד", הוא מצביע על הארגז העליון: "פה היה הטלפון שלו. נתתי לאושר, החברה של עמית, את הארגז, אמרתי לה, 'אושר נשמה, קחי משם את הטלפון. תשמרי, תעתיקי, תמחקי – מה שאת רוצה".

רב־סמל עמית בן יגאל היה בן 21 כשנהרג. חודש לפני שחרורו מצה"ל, נכנס עם חבריו לכפר יעבד בצפון השומרון במסגרת פעילות מבצעית שמטרתה מעצר של ארבעה חשודים, ונפצע קשה לאחר שאבן הושלכה על ראשו. מותו נקבע בבית החולים. תשעה חודשים עברו מאז, אבל עדיין מוקדם מדי לדבר עם אביו על פתיחת הארגזים השחורים: "רוב ההורים השכולים של מדינת ישראל לא מסוגלים לפתוח אותם. אלו ארגזים שאי־אפשר לפתוח, יש שם חפצים אישיים. בשכול ישנם שלושה שלבים: הכחשה, הפנמה והשלמה. יש לי חבר שהכרתי בעקבות השכול, אח שלו נפל בשלום הגליל והם עדיין לא פתחו".

"קיבל את הכל". ברוך ועמית

מה שהוא בהחלט בשל לפתוח, זה דווקא את כמיהתו לנכד מזרע בנו עמית ז"ל, והמסע המורכב אליו יצא כדי לגרום לזה להפוך מחלום למציאות.

בחודשים שחלפו מאז נפילת בנו הפך ברוך בן יגאל לאדם מוכר. עשרות אלפי ישראלים עוקבים אחרי עמוד הפייסבוק שלו, שבו הוא גם משדר באופן קבוע מקברו של הבן בימי שישי – מעין תרפיה באמצעות שיתוף. הציבור הישראלי, שחיבק אותו מהרגע הראשון, נתפס אצלו כידיד נאמן. רבים מגיבים, גם להתפתחויות מאז נתפס הרוצח וגם לתחושות שבן יגאל משתף כאב טרי במעגל השכול – אבל בודדים בלבד ידעו על התוכנית שלו ושל נאוה – אמו של עמית ואשתו לשעבר, להשתמש בזרעו של בנם. המסע הזה התחיל, למעשה, כבר ביום שבו עמית נפל.

"בערך ב־8:00, שעה וחצי אחרי בשורת האיוב הנוראית, קיבלתי טלפון מאדם שאני לא מכיר", נזכר בן יגאל. "הוא אמר לי, 'יש דבר כזה שנקרא 'קצירת זרע', ויכול להיות לך נכד מזה. אני אפילו לא ידעתי שיש מושג כזה, לא הכרתי. הוא הסביר לי, 'אדוני, יש לך פה אפשרות עכשיו. יש 72 שעות מרגע הנפילה, מרגע הפסקת החיים. מאחר שהוא עוד לא נקבר, זה המאני טיים. אם אתה לא עושה את זה עכשיו - שכח מזה'".

עמית בן יגאל ז"ל

אמרת משהו לנאווה?

"כן".

איך היא הגיבה? שעה וחצי אחרי שאיבדה בן, אתה בא אליה עם הרעיון לנכד. לנאוה יש שתי בנות נוספות מנישואים שניים, חשבת שאולי היא לא תסכים?

"אמרתי לה, 'התקשרו אליי עכשיו, אמרו לי יש דבר כזה קצירת זרע'. לא היא ולא אני ידענו מה זה בכלל, אנחנו לא מכירים את הדברים האלה. ואז היא אמרה לי 'אוקיי', היא מיד הסכימה, קודם כל לקחת זרע".

"התייתמתי בגיל 21 , הבן שלי עזב אותי בגיל 21 , וכשיגיע תורי למות, יקברו אותי באמצע ביניהם". בן יגאל בהלוויה של עמית | צילום: יריב כץ

איך אבא מוצא כוחות ברגעים כאלו לחשוב קדימה?

"אני מבין מיד שיש לי חלון הזדמנויות קטן. ניגשתי לשני המודיעים של צה"ל שעדיין היו איתנו, ואמרתי לאחד מהם, 'אני רוצה עכשיו קצירת זרע'. הם מיד הבינו שאני יודע על מה מדובר".

וכשהודיעו לך אחרי כמה שעות שביצעו את הקצירה בבית החולים, איך הרגשת?

"עוד לא הרגשתי כלום, הייתי כולי שבור מהדבר הזה. הכל על אוטומט, רובוט".

הידיעה שהמתינה לשניהם מעבר לדלת שעה קודם לכן, קרעה אותם לגזרים. שני הצוותים שהגיעו במקביל לבית האב ולבית האם כדי להודיע על נפילת בנם, ידעו מראש על הקשר המיוחד בין ההורים שאמנם התגרשו לפני 20 שנה, אבל שמרו ביניהם על יחסים חמים ומשפחתיים. באותו היום, ל"ג בעומר, ברוך היה ביום חופש מעבודתו כמזכיר סניף בארגון המורים. "רק התעוררתי משינה, פתחתי טלוויזיה ובדיוק היו חדשות", הוא נזכר וקולו נחנק, "בשש וחצי בבוקר דפקו לי פה בדלת".

ידעת שהוא בפעילות מבצעית?

"כן. היה בינינו הסכם. כשהוא נכנס, ובמיוחד כשהוא יוצא – שולח לי הודעה. לילות שלמים הייתי יושב על הספה כאן ומחכה שהוא ייצא. שולח לי הודעה 'אבא יצאנו', יופי תהיה בריא ואני חוזר לישון. הפעם - לא רק שידעתי שהוא נכנס בעשר וחצי, כי הוא אמר לי 'היום כנראה נכנסים', לא יודע למה – הגוף שלי במקום לחכות לו, לקח אותי לישון. פעם ראשונה שהגוף שלי נתן לי ללכת לישון בלי לחכות להודעה ממנו".

כשהתעורר בבוקר, אפילו לא הספיק לבדוק אם מחכה לו הודעה מעמית: "עוד לא הסתכלתי על הטלפון. לא היה לי שום רגש, שום רמז. זה היה חופש, לא היו לימודים, כלום לא עובד. הכל בסלואו מושן. שמעתי את הנקישה בדלת, פתחתי אותה, ראיתי אותם. שני קציני צה"ל רבי־סרנים אמרו לי 'בוקר טוב ברוך', אמרתי להם 'כן'? ואז אמרתי להם, 'רגע, תגידו לי שעמית בסדר', פתאום נפל לי האסימון שהם... שזה צבא. אמרתי לו, 'הלו, תגיד לי שעמית בסדר'. אז הוא אומר לי, 'אני רוצה להיכנס בבקשה'. אמרתי לו: 'תגיד לי שעמית חי, תגיד לי שעמית חי', והוא רק אומר לי 'אנחנו רוצים שתשב בבקשה', אמרתי לו, 'לא, תגיד לי שעמית...' הוא אמר, 'לא. אני מבקש ממך לשבת'. התיישבתי. ואז הוא אמר, 'אני מצטער להודיע לך שעמית נפל בפעילות מבצעית בלילה בכפר יעבד'. לא הבנתי מה קרה לי באותו רגע, לא הבנתי כלום. קמתי הלכתי למטבח והתחלתי לשתות מים. הייתי בשוק, שתיתי 20 כוסות מים, הם לא האמינו שניהם שאני שותה כל כך הרבה. הגוף שלי התייבש במכה אחת. שאלתי את אותה השאלה שלוש פעמים, 'תגיד לי מה קרה'. מסכן, הוא אמר לי את אותו משפט שלוש פעמים, 'בלילה, כפר יעבד, נפל'. ולא עיכלתי. נכנסתי לחדר של עמית ושאלתי, 'אז מה? הוא לא יהיה פה יותר?' יצאתי מהחדר, אני עדיין עוד לא בוכה, עדיין לא מעכל. שאלתי אותם 'נאוה יודעת?' אמרו לי שיש אצלה צוות מקביל כרגע והציעו לי לנסוע אליה הביתה".

במעלית בדרך למטה, רגע לפני שראה את האמבולנס שממתין למטה עם רופא, נזכר האבא בבת הזוג של עמית: "אמרתי למודיעים, 'יש לו חברה בשם אושר חנום, היא חיילת', נתתי להם את הטלפון שלה, הם שלחו הודעה לחמ"ל של הצבא. ואני עוד לא מרגיש כלום. לא יודע מה להרגיש".

רק כשהגיע לבית האם - מרחק חמש דקות מביתו, פרץ מתוכו הבכי: "היא גרה בבית פרטי, וכבר בכניסה לחצר אני שומע את הצרחות שלה, בחיים לא שמעתי אותה ככה. היא רק ראתה אותי היא אמרה 'ברוך, אין לך ילד'. שמתי את הידיים על האוזניים, לא רציתי לשמוע אותה. ואז התחלתי לבכות, מה זה בכיתי, חרב עליי עולמי, אין לי ילדים, אין לי אישה, אין אבא, אין אמא – אין לי אפילו על מי להישען. רק על אבינו שבשמיים. אם לא האמונה שלי בקדוש ברוך הוא, אני קופץ מפה. אין לי כלום, אני צריך סיבה להמשיך לחיות, ובאותו רגע לא הייתה לי סיבה כזאת".

× × ×

כבר במהלך השבעה התברר כי הלבנה הרצחנית שהושלכה מקומה שלישית של בית מגורים, קטעה את חייו הצעירים של עמית, אבל לא הצליחה לסתום את הגולל על התקווה של הוריו לחיים חדשים - מזרעו. בימים הראשונים לאחר ההלוויה כלל לא חשבו על העניין הרגיש והמורכב. אולי הדחיקו, ואולי הניחו שתעבור תקופה עד שיתאוששו ויתפנו לטפל בכך, אבל ביקור אחד במהלך השבעה, שינה את התוכניות. "הגיעה עירית אורן גונדרס מארגון 'אור למשפחות'. היא ידעה שעשינו את הקצירה, ובאה לדבר איתי על זה בפעם הראשונה", נזכר בן יגאל. "הכל היה חדש, היא ישבה איתי והסבירה כל מה שביקשתי לדעת על ההליך. היא אמרה לי, 'ברוך, אנחנו נעשה הכל כדי שיהיה לך נכד, שתהיה לך המשכיות, ותדע שזה מאבק משפטי לא פשוט. כרגע הזרע הוא בחזקת המדינה'".

בסוף חודש האבל, הרגיש בן יגאל שהגיע הזמן לקדם את רעיון הנכד: "זה תפס אצלי תאוצה. התחלתי להבין שאני כן רוצה". החלום התחיל להירקם באופן מוחשי. הוא ניסה להבין איך הוא יכול להגיע למצב שבו שוב יתרוצץ ילד קטן בבית שלו. "מבחינתי עדיף שיהיו לו אבא ואמא והכל. ברור שאעדיף משפחה", הוא אומר, "אבל זה לא ימנע ממני את האופציה השנייה של אם יחידנית. יש לא מעט נשים כאלו. בבית הספר שבו אני עובד, יש ארבע מורות שהביאו ילדים לעולם ללא נישואים. אחת מהן עכשיו בטיפולי הפריה. סיפרתי לה על המאבק שאני מנהל, שאלתי אותה, 'עכשיו את בתוך התהליך, היית לוקחת?' היא אמרה: 'מה לוקחת? חוטפת".

איך זה ייראה? מה יהיה המקום שלך כסבא מול האמא שתגיע?

"אנחנו נשב יחד, נשב עם אותה אישה, ונסביר לה שאנחנו רוצים להיות חלק מהחיים של הילד הזה".

כלומר?

"שאנחנו רוצים להשתתף איתה, לעזור. אנחנו לא רוצים להיות האבא והאמא של הילד הזה, אנחנו נהיה הסבא והסבתא, פשוטו כמשמעו: שבתות, חגים, ימי הולדת, בייביסיטר. אם היא רוצה לצאת, אם יהיה לה בן זוג, אנחנו נשמור עליו בשמחה רבה. אנחנו נתמוך בה רגשית. היא תקבל מעטפת חמה. אם נראה שהיא כוחנית, מחפשת מלחמה, אז לא. היא תהיה חלק מהמשפחה שלנו. נכבד אותה, נאהב אותה. היא תראה בנו סבא וסבתא האמיתיים שלו, שאם היא צריכה כוס קפה, חלב, אני ארוץ לקנות לה. תהיה בינינו פתיחות".

אתה חושב לפעמים מה עמית היה אומר על הרעיון שלך להפוך אותו לאבא אחרי מותו?

"הוא מאוד אהב ילדים. הכי לבבי שבעולם, הכי עמית שבעולם. בחייו, הוא כל הזמן היה אומר לי, 'אני אביא לך נכדים. אני יודע שאתה תטפל בהם הכי טוב בעולם'. בשנתיים האחרונות, כל פעם שהיינו נפגשים כל המשפחה, הוא היה אומר 'רק ככה הוא ישחרר אותי מכל האהבה הזאת, ויחלק אותה גם להם. הוא כל הזמן נותן לי אהבה, אני רוצה שהאהבה הזאת תחולק לעוד אנשים'. כשהוא היה אומר את זה הייתי צוחק כל הזמן".

אושר יודעת על התוכניות?

"אושר יודעת. זה היה באוויר עוד בשבעה, היא שמעה את זה כבר אז".

איך היא הגיבה?

"היא אמרה 'למה לא? תצליחו', מאוד התרגשה מזה בשביל עמית. לפני יומיים, ביום ההולדת של עמית חיבקתי אותה על הקבר שלו, ואמרתי לה, 'אושר יקרה תפרשי כנפיים. הגיע הזמן שתהיה לך אהבה. תאהבי, ויאהבו אותך, וזה בסדר גמור, ואני רוצה שתביאי את בן הזוג שלך אלינו הביתה'".

× × ×

בן יגאל הבין מהר מאוד שהתהליך להבאת נכד יהיה גם מסע אישי, אבל גם מאבק ציבורי אותו יצטרך לנהל, יחד עם חבריו החדשים למשפחת השכול ועם עמותת אור למשפחות. העמותה שאורן גונדרס עומדת בראשה, מלווה 25 משפחות של חללי צה"ל שנמצאות במצב דומה - מחזיקות בזרע שנקצר מגופת הבן, מעוניינות לעשות בו שימוש, אך לא רשאיות לעשות זאת, ומסייעת להן בליווי משפטי, רפואי ואישי.

הבעיה של ההורים השכולים היא בעצם כשל שנפער בחוק. מותר לעשות את קצירת הזרע, אבל אסור להשתמש בו. בעבר היו מקרים בודדים מאוד שבית המשפט אישר להורים שכולים לעשות שימוש בזרע, אך פסיקות אחרות הסתייגו מכך ובפועל הנתיב הזה נחסם ‑ עד שיתוקן חוק שיסדיר את הסיטואציה הייחודית והסבוכה הזאת. בשנים האחרונות היו ניסיונות של ח"כים לתקן את החוק. חברת הכנסת לשעבר רויטל סויד, הגישה הצעת חוק בנושא, אך לא התקדמה לשלבים מתקדמים בחקיקה, גם ח”כ עוזי דיין הגיש הצעה ובכנסת הבאה צפויה לעשות זאת גם ח"כ קטי שטרית. מטרת ההצעות דומה: להפוך הורים שכולים לסבים ולסבתות. “מדובר בנושא מאוד מורכב”, אומר המשנה לנשיאת העליון לשעבר, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, שמלווה את הנושא. בשנת 2003, כשהיה היועץ המשפטי לממשלה, אישר הוצאת זרע מן המת, אך השימוש הוגבל לבת זוג ובתנאי שהוכח רצונו של המנוח בהמשכיות. כיום הוא חושב אחרת. “עד עכשיו, הפסיקה היא די עקבית, אך יש גם דעת מיעוט, בקביעה כי אין ידיעה אוניברסלית על רצון משוער של המנוח בהמשכיות. גישתי היום ליברלית יותר, מתוך אמונה כי ככלל אדם כן רוצה בהמשכיות. בית המשפט העליון סבור כי יש להביא את הנושא להכרעת המחוקק. אפשר להבין את הגישה הזו, ולכן חשוב שהצעות החוק יידונו באופן מעמיק וציבורי”.

לדברי אורן גונדרס, "אחריות המדינה אינה מסתכמת במתן פיצוי חומרי לבני המשפחה שנותרו, אלא צריכה להתבטא גם במתן אפשרות לעשות שימוש בטכנולוגיות מתקדמות, שיאפשרו למשפחות השכולות להעמיד צאצאים מהנספה ולשמר המשכיות". הצעת החוק שהארגון שותף לה, מבקשת שיהיה מותר לעשות שימוש בזרע, אלא אם כן החייל יבקש מפורשות לא לעשות זאת לפני שירותו. אך עד שתהיה כנסת פעילה ועד שיחוקק החוק, ידי ההורים כבולות למעשה.

התסבוכת המשפטית מתסכלת את ברוך בן יגאל. "המחבל מנע ממני להיות אבא, ומדינת ישראל ובית המשפט מונעים ממני להיות סבא? למה? למה יד שמאל חתמה לעמית על שירות קרבי בצה"ל, ועל תרומת איברים, ויד ימין של אבא שלו לא מורשית לקבל את הזרע. הם כנראה שכחו, הלו זה הילד שלי".

נדמה שמאז נהרג בנו במאי שעבר, נגזר על בן יגאל להיאבק למען או נגד משהו: בחודש הראשון ישן על הרצפה בחדר של עמית ז"ל, ולא קם ממנה עד שנציגי הצבא הודיעו לו שהרוצח נתפס. ביוני כבר התייצב מול המחבל בפתיחת משפטו שם דחה לעיני המצלמות את בקשת הסליחה שהעבירו סנגוריו, ובאוגוסט התרוצץ בין עצרות תמיכה שקראו לבית המשפט העליון לדחות את עתירת משפחת המחבל נגד הריסת הקומה השלישית בביתם. מפח הנפש בעקבות החלטת השופטים לקבל את העתירה, לא ריפה את ידיו שהתמלאו בינתיים בפעילויות ובאירועי הנצחה. כך, בחודש יוני האחרון, כשהוגש כתב האישום המצמרר נגד רוצח בנו, הוא העדיף לצאת למאבק חדש שמטרתו החמרת הענישה במקרים דומים.

למה היה חשוב לך ללכת לבית המשפט? לא היה לידך מישהו שאולי ייעץ לך להתרחק משם? להתרכז באבל?

"רציתי קודם כל שהשופטת תסתכל לי בעיניים ותראה שמאחורי השם 'בן יגאל', יש בן אדם, יש אמא ואבא. שתראה בעיניים מה הרוצח הזה גרם לי, איך הרס לי את החיים, איך החריב לי אותם, ותבין למה מקומו עד יומו האחרון הוא בכלא. הוא חייב להינמק שם, לצאת מהכלא שטוח – בארון. אחר כך, בטח שחשובים לי כל חייל וכל חיילת בצה"ל, כי לא באתי לשם בשם עמית. באתי לבית המשפט כדי שלא יהיו עוד 'עמיתים' כאלה, כי אני לא רוצה שייפגעו חיילים. יכולתי להגיד, 'אני אין לי עוד ילדים, מה זה אכפת לי?' אבל בטח שאכפת לי. לא יעלה על הדעת שיבוא מחבל פוטנציאלי ויגיד, 'בגלל שיש לי שמונה ילדים, מדינת ישראל לא תהרוס לי את הבית, לכן אני יכול לרצוח חייל'. כל חייל וכל חיילת בצה"ל הם הילדים שלי היום. כשאני רואה חיילים אני רואה את עמית. מבחינתי עמית חתם קבע לכל החיים שלו בצבא הגנה לישראל".

על פי דוח סיכום נפגעי צה"ל ל־2020 שפורסם בתחילת ינואר, עמית בן יגאל ז"ל היה חלל צה"ל היחיד שנהרג השנה בפעילות מבצעית. מה שעשוי להיראות כידיעה אופטימית לכלל הציבור, אך רחוק מלהשתקף כך בעיני ההורים של החלל הבודד. "שמעתי את הנתון הזה", הוא אומר, "אבל לא עסקתי בזה שהוא החלל היחיד בשנה. אחרי הכל ולפני הכל הוא התינוק שלי, הבן שלי, החיים שלי. לנו זה לא משנה אם שנתיים קודם לא היה חלל צה"ל או עשר שנים קודם לא קרה כלום. האסון הזה תפס אותי באמצע החיים שלי, כשרקמתי את החלומות לילד הזה, הוא נרשם פה לבר־אילן למשפטים, התחלנו לקחת חומרים לקראת הלימודים בפקולטה, הוא למד בבליך במגמת חוק ומשפט. זו הייתה הדרך שלו. הוא אמר, 'אני אגן על אנשים'".

בן יגאל הוא אדם אסוף מבחוץ ומפורק מבפנים. כל בוקר מחדש מלקט את השברים, מתחיל בריצה של שבעה קילומטרים על ההליכון, מתגלח, מתקלח ויוצא לעולם "כי אני צריך לשמור על שפיות". את יגונו הוא מטביע בים של עשייה, ואת שעותיו הפנויות מכלה במבצעי צדקה ועזרה לנזקקים. מאז נהרג בנו לא לקח יום אחד של חופש מהעבודה להוציא את ימי השבעה, והוא מודה שהגעגועים צורבים את נשמתו בכל רגע ורגע ביממה. הזיכרון הטראומטי של הפרידה מבנו טבוע בו לפרטי פרטים, רודף אותו, מחזיר אותו כל פעם מחדש אל חדר הפרידה בבית העלמין: "ביקשתי להיות איתו לבד", הוא נזכר. "הראו לנו רק את הפנים שלו. אני ביקשתי לפתוח את כל הארון. כי רציתי לראות אותו. שלם. לגעת בילד שלי. זה הילד היחיד שלי, רציתי להיפרד ממנו כמו שאני רוצה. הפנים שלו היו חלקות, ורק מתחת לעיניים יש לו שטף דם בגלל המכה של הלבנה בראש. חיבקתי אותו, ונגעתי לו בכל הגוף, ונישקתי אותו ברגליים, נישקתי אותו בידיים, וראיתי בצד ימין את האפוד שלו ואת הקסדה שלו, אפילו השלוקר של המים שלו, כל הדברים שהיו עליו והכל היה עם הדם שלו. והמדים שלו מקופלים יפה, אבל לא מכובסים. הכל עם הדם ככה. ואני נישקתי גם את זה, נישקתי את הקסדה, את הנעליים שלו, את הידיים שלו ואת המצח שלו, וחיבקתי אותו ואמרתי לו, 'לך לשלום אבויה. אתה השארת אותי פה לבד, אתה היית צריך לקבור אותי, לא אני אותך'. והדסקית פה שעל הצוואר שלי 24/7 וחוץ מהמקלחת אני לא מוריד אותה, לא מוריד את הדבר הזה ממני. ישבתי מולו והתחלתי לבכות, אמרתי לו, 'הבטחת לי לשמור על עצמך. הבטחת לי'. ואז התחלתי לדבר עם הקדוש ברוך הוא, אמרתי לו - 'למה בחרת אותי לתוך הדבר הזה? למה דווקא אני? אחד נתת לי! לא עשרה ילדים והלך אחד ונשארו לי תשעה. נתת לי ילד אחד ריבונו של עולם'. אמרתי לו, 'אתה ממית ואתה מחיה, ואני לא ממית ולא מחיה, מי אני בכלל? למה בחרת אותי למשימה הזאת?’"

כשיצא מחדר הפרידה, ניגש בן יגאל אל החיילים נושאי הארון: "באתי מולם, שישה סמלים של גולני, ואמרתי, 'אני מבקש מכם זה הבן היחיד שלי, תרימו אותו בעדינות. בבקשה מכם זה הילד היחיד שלי'. והם מסכנים בוכים. המודיע אופיר שליווה אותנו מאז הבוקר אמר, 'ברוך גם ככה קשה להם, אתה הורג אותם עם המילים שלך'". ברוך ונאוה נסעו ברכב משטרתי מאחורי הקומנדקר הצבאי שנסע לבית העלמין בבאר יעקב, היכן שקבורים הוריו של ברוך: "המרחק בין הקבר של אבא שלי לבין הקבר של הבן שלי, הוא 21 מטרים. אני התייתמתי בגיל 21, הבן שלי עזב אותי בגיל 21, וכשיגיע תורי למות, יקברו אותי באמצע ביניהם, 11 מטר מאבא שלי ו־11 מטר מעמית. מה שנקרא בערבית 'בוייה אל־כביר ובוייה אל־זע'יר’ - אהיה בין האבא הקטן לאבא הגדול".

ההמונים שהגיעו להלוויה, כך הוא מרגיש, צועדים לצידו גם היום: "בהלוויה היו 25 אלף. והוא לא רבי ולא כלום. למעלה מ־11 אלף אנשים ביום הגיעו לנחם בשבעה, עם ישראל היה אצלנו", הוא אומר, אך מודה שהבדידות חזקה לפעמים יותר מכל.

לא הייתה לך זוגיות חדשה אף פעם?

"כשעמית היה ממש קטן, בערך בן ארבע, גרתי בדירה אחרת בגבעתיים, חייתי עם מישהי. יום אחד הוא פתח וסגר את המקרר כמה פעמים, והיא אמרה, 'הדבר הזה ייגמר מתישהו?' אמרתי לה, 'את אורחת בבית הזה. זה בית שרשום על שמו. אני מבקש ממך', זו פעם ראשונה ואחרונה בחיים שלי שאמרתי לאדם בבית שלי 'קום, לך מפה'. מאז לא יכולתי להכניס אף אחת לבית שלו, רציתי שהוא ירגיש שזה הבית שלו, ופה אף אחד לא יגיד לו מה לעשות גם אם הוא יפתח את המקרר מיליארד פעמים – לא מיליון".

ובמהלך השנים חשבת על זה שהיית עושה עוד אח לעמית? לפני שהוא נהרג?

"היו לי כמה וכמה הזדמנויות לעשות את זה בתוך זוגיות, ואיכשהו תמיד כל פעם שזה הגיע לשלב רציני של לעלות ברמה של היחסים, כמו מגורים משותפים, הייתי לוקח אחורה פנה. תמיד. כנראה בתת־מודע שלי, עמית סיפק לי את כל הצורך הזה".

אתה מצטער על זה?

"כן ולא. כן כי יכול היה להיות לי עכשיו עוד ילד או שניים. לכי תדעי. ומצד שני כשזה היה, עמית קיבל את הכל. עמית היה איתי ב־21 מדינות".

זה לא מספר המדינות, זה מספר הפעמים שהוא יכול לפתוח ולסגור את המקרר.

"כן. מה שהוא שרוצה. לתת לו את ההרגשה. כל החיים שלי היו כדי לתת לעמית".

הוא מתנחם בחברים של עמית מהסיירת, חולק איתם קבוצת ווטסאפ "עמית לעד", מארח ונוסע לבקר: "קשר יום־יומי. בקבוצה כותבים הכל, אחד מהצוות התחתן ואז כתב: 'מי יעשה לי שמח בחתונה?' עמית היה גדול המשמחים. הוא בא אליי ואמר, חשוב לי שתבוא, אני רוצה שתיקח את הברכה השישית. 'שמח תשמח רעים אהובים'".

החברים התאוששו מהאירוע? הם היו שם, ראו הכל.

"הצבא לקח אותם לשבוע ימים לשיחות עם פסיכולוגים, טיול טיפולי. אין לי ספק שזה לא מספיק. אני גם רואה את זה עליהם, הם כל הזמן רוצים את הקִרבה, צריכים את המגע והחיבוק".

החיבוק הזה נותן גם לך נחמה.

"בוודאי. כשקברנו את עמית ניגש אליי המ"מ של הסיירת - המפקד של עמית, ואמר לי 'ברוך, אנחנו נפרדים כרגע מהילד שלך עמית, אבל תדע שנולדו לך עוד 20 חדשים’. ואני שם, הכי שבור בעולם, מחבק אותם אחד אחרי השני ואומר לכל אחד, 'ברוך הבא בן יקר שלי', ועוד חיבוק ועוד פעם, 'ברוך הבא בן יקר שלי', ככה 20 פעם".