"הילדים מצליחים לשמוח, אבל העננה תמיד שם. אנחנו לא יודעים באמת מה מתחולל בליבם"
תמר הפכה לסטודנטית לעבודה סוציאלית ("היא דומה לאמא שלה"), רועי מצטיין במוזיקה ("דברים פתאום צפים") וישי, שהיה אז רק בן שנתיים, מתכונן היום לבר–מצווה | עשור אחרי הפיגוע הנורא באיתמר שבו נרצחו חמישה מבני משפחת פוגל, הסבים והסבתות רואים איך דרך הילדים ששרדו צצים שוב הזיכרונות מהאהובים שאבדו | "אצל שלושתם יש משהו כן, בלי תחפושת. כל הזמן שאלנו מה החותם שנותר בהם מהוריהם. לאט–לאט אנחנו רואים את הדמיון"
"שתלתם ניגונים בי, אמי ואבי", שר רועי פוגל וליווה את עצמו בפסנתר ביום רביעי בערב, כששלג לבן כיסה אט־אט את ירושלים, "ניגונים מזמורים שכוחים. גרעינים גרעינים נשאם לבבי, עתה הם עולים וצומחים". מולו ישבו בני משפחתו, סבא וסבתא, דודים ודודות, האחים תמר וישי וגם מצלמה קטנה ששידרה ביוטיוב ובזום את הצלילים מהאזכרה אל כל רחבי הארץ. מהדהדת את הכאב ומזכירה כי חלף בדיוק עשור מאז הרצח הנורא של הוריו ואחיו - משפחת פוגל ביישוב איתמר שבשומרון.
"מה זה עשר שנים?" שואלת צילה פוגל, אמו של אודי ז"ל, "זה הרבה? זה קצת? פתאום כולם שינו קידומת. ישי, הבן הקטן שניצל, תכף בר־מצווה. אז הוא היה בן שנתיים וחצי. רועי היה בן שמונה, והנה הוא תכף חייל. ותמר, תמר שלנו, היא הפכה מילדה לאישה צעירה. אודי, הבן שלי, היה אז גבר בשיא חייו, אבא לילדים קטנטנים. אני יכולה בכלל לדמיין אותו פתאום כששיבה שזורה בשערו?"
זה היה אחד הפיגועים שזיעזעו את מדינת ישראל. בליל שבת, ו' באדר ב' התשע"א (11 במארס 2011) חדרו שני מחבלים אל היישוב איתמר ורצחו את אודי ורותי פוגל ושלושה מילדיהם ‑ יואב (עשר), אלעד (ארבע) והדס, רק בת שלושה חודשים. האחים רועי וישי ניצלו כיוון שישנו בחדר הסמוך והמחבלים לא הבחינו בהם. הבת תמר, אז בת 12, גילתה את הזוועה כששבה מפעילות של תנועת הנוער. מאז גדלים היתומים אצל סבם וסבתם, טלי ויהודה בן ישי (הוריה של רותי) בירושלים, ושומרים על קשר קרוב ואמיץ עם הוריו של אודי ‑ סבא חיים וסבתא צילה מנווה צוף.
"עשור זו בהחלט מדרגה נוספת בזיכרון", מספר הרב יהודה בן ישי, "מצד אחד יש פרספקטיבה, מצד שני אנחנו מרגישים שחזרנו קצת לנקודת ההתחלה. כמו בספירלה, אנחנו נעים בזמן ומנסים לתפוס משהו מהזיכרון, להשתנות ולהתגמש איתו. הילדים התבגרו, וגם התודעה וההבנה שלהם. בהתחלה הם פעלו בצורה אינסטינקטיבית, היום יש להם יותר אוויר, יותר יכולת להסתכל אחורה. להתבונן במקום שבו הם נולדו וגדלו. זה סימן טוב, כי זה אומר שיש להם גם מספיק ביטחון, שהם מסוגלים להגיד: 'היה לי בית, הייתה לי משפחה, היו לי הורים', להבין מה איבדתי, ולומר בקול רם: עכשיו אני רוצה להבין את זהותי. את שורשיי. מה קיבלתי? מה הייתי רוצה להמשיך לקבל מהם? מה אני עושה עם מה שקרה לי?
"אלו שאלות שמנוסחות רק עכשיו. הפרספקטיבה של העשור איפשרה את זה. לפני זה הכל כל כך כאב, הפצע היה חשוף ומודלק, ולכן היו חלקים מעורפלים. היינו בתוך הסערה והיינו צריכים לשרוד. היום אנחנו עסוקים במשמעות של האירוע. יכולים להישיר אליו מבט.
"רואים את זה לא רק במשפחה שלנו, אלא גם בקרב אנשים שלא הכרנו. חברים ששתקו עשור התחילו לפתע לדבר. ביקשו להעיד. פגשנו לאורך השנים המון מכרים שהיה חשוב להם לספר לנו על אודי ורותי, והנה, הופתענו לגלות השנה אנשים חדשים שצצו פתאום. לפני עשרה ימים למשל התקשרה אישה ואמרה בפשטות: "אני חברה של רותי. לא הייתי מסוגלת לצלצל קודם".
מגובשים ודואגים זה לזה
תמר פוגל בת 22 היום, סטודנטית לעבודה סוציאלית באקדמית ירושלים. גרה בדירת שותפות, גם חבר כבר יש לה. "לא הופתעתי שזה הכיוון המקצועי שתמרי בחרה", אומר הרב בן ישי, "רותי, הבת שלנו, הייתה עסוקה מאוד בענייני נפש האדם. הרבה אנשים מצאו אצלה אוזן קשבת ועצה טובה. גם כמורה היא אהבה תמיד להתמקד דווקא בבנות המאתגרות, באלו שקשה להן. במובן הזה תמר מזכירה אותה. שתיהן גם מאוד ישירות. אמיתיות. זה קיים אצל כל הילדים. משהו כן, בלי תחפושות, לא מלאכותי. הם מביעים רגשות ואומרים את הדברים כפי שהם.
"כל הזמן שאלנו את עצמנו מה החותם שנותר בהם מהוריהם. כשהם הגיעו אלינו, הם היו נטעים צעירים. לאט־לאט, כשהם גדלים וצומחים, אנחנו רואים את הדמיון, את תכונות האופי".
כמי שקנאית מאוד לפרטיותה, תמר לא אוהבת את תשומת הלב שמיקדה אליה הטרגדיה. הסבתא, צילה פוגל, מספרת רק שהיא קרובה מאוד לשני אחיה הצעירים. "עוד לפני האסון, כבת הבכורה, תמר הייתה דמות משמעותית עבור הקטנים. אחריו הם התגבשו מאוד והיום הם דואגים אחד לשני בצורה מדהימה. תמר מלווה אותם כל הזמן ומגוננת עליהם. היא לקחה את זה על עצמה".
רועי, תלמיד כיתה י"ב בישיבת מצפה רמון, אוהב לנגן ולשיר, מוזיקלי מאוד. כיום הוא מחפש מסגרת קדם־צבאית. "בתקופה האחרונה הוא התחיל להיפתח יותר", מספרת צילה. "דברים שלא דיבר עליהם לפני כן צפים פתאום. הוא מתגלה כנער דעתן שיודע להסביר את עצמו".
"רועי מדבר לא מעט על החשיבות של הזיכרון הציבורי", מוסיף סבא חיים, "יש ויכוח בתוך המשפחה על הנושא הזה, כי בשביל חלקנו, הדגש צריך להיות על המרחב הפרטי. וזה מובן. אבל רועי רואה בהורים שלו דמויות בעלות משמעות לעם ישראל".
"הם מבינים שכל עם ישראל מתעניין בהם", מוסיף סבא יהודה.
"בבר־המצווה של רועי לפני כמה שנים ראינו אותו רוקד וקופץ ושמח ושר", אומר סבא יהודה, "וזה היה רגע גדול של נחת. בתוך כל הקושי, הבנו שהנה, יש אושר ויש צחוק ויש חיים. ושאנחנו בכיוון".
בעוד כמה חודשים יחגוג ישי, הבן הצעיר, בר־מצווה בעצמו. בזמן האסון היה פעוט בן שנתיים, כל זיכרונותיו מההורים ומהאחים שנרצחו מורכבים מסיפורים ומתמונות. כעת הוא נער חמוד, מנגן על פסנתר כמו רועי ותמר, אוהב גינון, וקרוב מאוד לסבתא טלי, שמטפלת בו כמו אם.
"האחים הגדולים לוקחים חסות על האח הקטן", מספר סבא יהודה. "הם בוגרים מאוד, אחראים מאוד. ויש להם אכפתיות מאוד גדולה אחד כלפי השני. זה משהו שקשה לתאר".
את הילדים, כמו את שאר בני המשפחה, מלווה ארגון "משפחה אחת", המסייע למשפחות שכולות נפגעות טרור. יד ביד הם צועדים איתם לאורך שנים, בניסיון להשתקם. בני משפחת פוגל הם חלק מ"הסיירת" ‑ קבוצת היתומים משני הורים.
"הילדים מצליחים להיות שמחים, אבל העננה תמיד שם", אומרת סבתא צילה. "אנחנו לא יודעים באמת מה מתחולל בליבם. אבל אנחנו פה, בקצב שלהם. כשהם שואלים, אנחנו עונים בכנות".
הסרטון האחרון
באותו ליל שבת ארור, לפני עשר שנים, הוזעקו צילה וחיים פוגל לאסוף את הילדים, שאיבדו את כל עולמם. הנסיעה המתוחה והשקטה ההיא צרובה בהם עד היום. "הגענו אתמול לאיתמר, לאירוע זיכרון בבית המדרש שנבנה ביישוב על שמם", מספר חיים, "ונזכרתי מיד בנסיעה ההיא. מה יכולנו לומר? אין מילים למצב כזה. לא ידענו אז מה הם ראו. מה הם חוו, אז רק חיבקנו ושתקנו כל הדרך. היינו כל כך חסרי אונים. אני זוכר שביום ההלוויה שאל אותי אחד מאנשי התקשורת אם כבר החלטנו לאן הילדים ילכו. עניתי לו שלא הכנו תוכנית מגירה לכזה תרחיש".
יחד החליטו המשפחות שהילדים יגדלו בירושלים, אצל הוריה של רותי ז"ל, שאחיה היו עוד צעירים והתגוררו בבית, ויכלו לשמש כאחים גדולים לנכדים היתומים. בהמשך, שכרה משפחת בן ישי דירה סמוכה אל ביתם, שבה התגוררו הבנים שבגרו עם המשפחה שבנו. המטרה הייתה שהפוגלים לא יגדלו רק עם סבא וסבתא בבית, אלא יהיו מוקפים בצעירים.
"זו עצה שקיבלנו ממשפחה שקרה לה אסון דומה", מסביר חיים. "הייתה בינינו ממש חלוקת תפקידים. משפחת בן ישי על תקן ההורים, וילדיהם על תקן אחים עבור היתומים. אנחנו קיבלנו את תפקיד הסבא והסבתא, והילדים שלנו הם כמו הדודים שלהם. זה עובד יפה ויש לזה חשיבות גדולה שגם מארגנת את החיים הלאה".
איך זה בא לידי ביטוי?
סבתא צילה: "יש פינוקים שהם רק של סבתות. להכין עוגיות ותבשילים שהם אוהבים במיוחד, להקשיב, לא לשפוט".
סבא יהודה: "אני לא קולט שעבר עשור. אני רואה אמנם שזה כתוב, אבל בשגרה, מדובר בבית לכל דבר. עבורנו, הם ממש כמו ילדים, למרות שילדים רגילים אתה מחנך ממקום אינטואיטיבי. זורם. כאן אני גם מודע לטראומה וגם עושה חשבונות אחרים. אני רוצה שיהיה להם מספיק טוב ואפילו עוד יותר טוב, בשביל לחפות על האובדן. ויש גם את ההבנה שעם כל המאמץ, אנחנו לא במקום אבא ואמא.
"היום הילדים מתעסקים יותר בחיפוש אחרי הדמויות של ההורים, לתפוס משהו ממי שהם. אנחנו מאוד מכוונים לזה. הזהות של מי שהביא אותם לעולם משמעותית בבניית הזהות שלהם. אנחנו מדברים הרבה על אודי ורותי בשביל שיהיו דמויות נוכחות בנפשם. על האסון עצמו הם לא מדברים. לא איתנו לפחות. מעבר להורים, הם איבדו גם שלושה אחים. וזו גם שאלה, מה הם זוכרים? מדי פעם אנחנו שומעים אצל תמר ורועי משהו, אבל אין גבול ברור בין הזיכרון לבין מה שנבנה בדיעבד. זה כמו הבהובי אור. כמו מגילה סגורה שלאט־לאט נפתחת".
באירוע הזיכרון, ששודר ביום רביעי בערב, הקריאה בת משפחה את דבריה של אלומה, בת הדודה של הפוגלים ובת גילו של אלעד. היא היום נערה בת 14, הוא נשאר בן ארבע. "יש לי זיכרון אחד מיוחד. זיכרון שאני מפחדת לשכוח. זה היה בביתי, אני ואלעד חגגנו יום הולדת ארבע יחד עם כל המשפחה. קיבלתי מאודי ורותי ספר מקסים בשם 'צב על הגב', עם הקדשה, שעד היום חשוב לי מאוד. הזיכרון הזה מחבר אותי מאוד לאלעד. אני מרגישה אליו קשר מיוחד, למרות שהיינו קטנים".
חבריו של יואב, בן העשר, שמשרתים כיום בצבא, סיפרו שהיה שקדן, נדיב וצדיק. נזכרו איך היה משחק איתם בג'ולות, מנחם חבר בוכה, מוותר בתחרות.
"במוצאי שבת, שבוע לפני הרצח, ביקרנו אותם בבית באיתמר", נזכר סבא חיים. "הם רקדו ושרו, כי היה ראש חודש אדר. בנו יחד בקפלות (אבני משחק) מגדל גבוה. כל הזמן הזה צילה צילמה אותם לסרטון, שהפך לסרטון האחרון".
"צילמתי, ולא ידעתי מה צילמתי", צילה מוסיפה בלחש, "מי ידע שזה יהיה המפגש האחרון שלנו? חי כל כך, שמח כל כך. מאז אני לא מסוגלת לקנות לאף נכד קפלות. אני חושבת הרבה על זה שיש מי שיספרו על אודי, על רותי, על יואב ועל אלעד. אבל מי יספר על הדס, תינוקת קטנטנה? מי יישא את זכרה? מה נוכל להגיד בכלל על תינוקת כל כך קטנה?"
ברוצחים הם לא רוצים להתעסק, אבל כל אירוע טרור הוא טריגר. מחזיר מיד אל הטראומה. "הרצח של משפחת סולומון היקרים היה ממש כמה בתים מפה, בנווה צוף", אומר חיים, "ברור שזה מטלטל את כל עולמנו. ועדיין, זה הבית שלנו, ומעולם לא שמנו בו סורגים. אני יודע שיש מי שהמאבק הציבורי עוזר להם, אבל אנחנו לא שם. גם לא הלכנו למשפט, לא רצינו לתת להם את הרגע הזה, שהם יראו את הכאב שלנו. הם קיבלו חמישה מאסרי עולם, וברור שתמיד מרחפת המחשבה מה יקרה אם הם ישוחררו בעסקה, אבל זה משהו שהוא ממילא לא בשליטתנו. אני רוצה לזכור את הקורבנות, לא לתת במה לשפלים שבאנשים. כשראיתי שפירסמו את תמונה של אסתר הורגן ז"ל למשל, לצד הרוצח שלה, זה זיעזע אותי. איך אפשר? זה כל כך הפריע לי".
זיכרון של אודי מתפלל 18
בשבוע הבא חג פורים. הסמיכות בין יום הזיכרון המשפחתי לחג הכי שמח בלוח השנה צורמת. מוזרה. "זו הייתה משפחה כל כך שמחה, כל כך חיה, והיום השמחה נעלמה מהחיים שלנו", אומר סבא חיים. "תכף פורים, אבל אין שמחה. לא שמחה אמיתית. החיים שלנו מוקפים חומה מסוימת, חסימה שרק אנחנו חשים אותה.
"בסופו של דבר, עם כל התמיכה, המשפחות נשארות לבד עם השכול. זה לא קיטור, זה פשוט עובדת חיים. באופן טבעי הדברים נשכחים מהלב ואנחנו מושכים משא כבד יותר לבד. הבית שלנו לא מלא תמונות זיכרון, אבל יש איזו תמונה שאני תמיד מסתכל עליה בזמן הקידוש. התמונה של אודי עומד ומתפלל. זה משמעותי לי. הזיכרון בסוף הוא חמקמק, צבר של נקודות, רסיסי אושר. וככה אני זוכר את אודי. מתפלל 18 בבית הכנסת ברצינות, בלי לעשות פוזה. צוחק עם ילד. מלמד אותו משהו חדש. הילדים היו חלק ממנו, ממש עוד איבר בגוף. רותי ואודי היו כמו אש ומים, היה ביניהם איזון מדהים, משהו יוצא דופן".
"אודי היה ילד שובב מאוד, אבל עדין כל כך. היה לו מבט חם, ותמיד הוא מסתכל ישר בעיניים. זה נשאר איתנו", מוסיפה צילה.
"יש כל הזמן ברקע את המחשבה המייסרת שלא הספקתי", אומר סבא יהודה. "כאבא ואמא, לא הספקנו באמת לחוות יותר את רותי, את המשפחה שלה. אילו יכולתי, הייתי מחבק יותר חזק, נוסע יותר להיפגש, הייתי אולי מקדיש יותר זמן לשיחות נפש עם הבת שלי. אני אומר לכם, תספיקו הרבה עם ההורים שלכם, עם הילדים שלכם! אל תחשבו שזה מובן מאליו! אל תדחו למחר. תחבקו אותם. תאהבו אותם. תבקרו אותם, כל יום יקר כל כך".
"השכול הוא משא כבד", אומר סבא חיים, "אבל אנחנו ממשיכים לחיות. השמש זורחת כל יום והשאלה היא אם אנחנו רוצים להישאר באור או בחושך. אור זה ראשי התיבות של אודי ורותי ואנחנו משתמשים הרבה בסיסמה הזו, גם מול הילדים. היא עוזרת לנו לבחור כל פעם מחדש בחיים".
לפנייה לכתב/ת 
