בשיא ימי מגפת האיידס של שנות ה־90, הייתה לשדר הרדיו הימני, ראש לימבו, שמת בשבוע שעבר, פינה קבועה ופופולרית בקרב 15 מיליון מאזיניו. הוא היה מקריא שמות של הומוסקסואלים שמתו מהמחלה, בליווי שירים כמו I Know I'll Never Love This Way Again. אפשר היה לדמיין אותו מכשכש בזנבו בשמחה כשהוא חוגג את מותם האכזרי של אנשים שלא הכיר, שלא עשו לו כלום, שיש להם משפחות, ושכל חטאם היה שאהבו באופן שונה ממנו.

ראש לימבו היה האב המייסד של תקשורת הימין בארצות־הברית כפי שהיא נראית היום. הוא היה אדם רע במיוחד. מאז סוף שנות ה־80 וכמעט עד יום מותו, ישב לימבו מאחורי המיקרופון והקיא שנאה. שנאת נשים, שנאת שחורים, שנאת מהגרים, שנאת הומואים, שנאת עניים, שנאת אדם.

הוא היה אכזרי סתם לצורך האכזריות. צחק על מייקל ג'יי פוקס, אחרי שזה הודיע כי הוא חולה בפרקינסון; התעלל בצ'לסי קלינטון, אז בת 13, שלה קרא "הכלב של הבית הלבן"; לאישה שחורה שהתקשרה לתוכנית שלו אמר פעם, "תוציאי את העצם מהאף ותתקשרי שוב". הוא אמר כי "כל הקלסתרונים של חשודים בפשע נראים כמו הכומר ג'סי ג'קסון", קבע שהפמיניזם הומצא "כדי לאפשר לנשים מכוערות להשתלב בחברה", הבהיר כי "כשהומוסקסואל מפנה לך את גבו, זה לא עלבון. זו הזמנה", ואמר למיליוני מאזיניו כי "באמריקה של אובמה ילדים לבנים מקבלים מכות".

אפשר להמשיך עוד ועוד ועוד, אבל הקמצוץ הזה מספיק כדי לסבר את אוזנו של מי שלא מכיר את האיש שראש ממשלת ישראל היה בסוף השבוע מנהיג המדינה היחיד בעולם שמצא לנכון לספוד לו. אפשר לחזור ולתהות מדוע נתניהו חושב שהמשך הנגיסה בקונצנזוס הדו־מפלגתי סביב ישראל בארה"ב הוא אסטרטגיה טובה, אבל מטרידה לא פחות התהייה מה מביא את ראש ממשלת ישראל להספיד בחיבה איש מדיה מעבר לאוקיינוס, שהקדיש את כל חייו לזריעת שנאה והרס.

אם רוצים להיות נדיבים, אפשר לייחס את ההישאבות של ראש הממשלה בשנים האחרונות לחור הארנב של קיצוניות ימנית וקונספירציות, לריאל־פוליטיק המפורסם. העולם הרי מלא מנהיגים רקובים ולא מוסריים, אז לטובת האינטרסים – של ישראל ושלו עצמו – אפשר לעצום עין ממה שהם אומרים ועושים. אבל עכשיו כבר לא בטוח שלהנחה הנדיבה הזו יש בסיס.

נתניהו פלירטט עם האופל עוד בימי העמידה על המרפסת בכיכר ציון, כשממול ארון מתים שהוכן ליצחק רבין. בהיותו פוליטיקאי מהמוכשרים בעולם המודרני, הוא הצליח במשך שנים ללכת עם ולהיראות בלי, וייצר תחושה שבתוך תוכו הוא יודע היטב כי אלה חבר'ה רעים ומבין את ההבדל בין מוסרי ללא מוסרי, בין נכון ללא נכון. אבל השנים האחרונות הן עניין אחר לגמרי. מוויקטור אורבן בהונגריה, דרך איתמר בן גביר בישראל ועד ראש לימבו בארה"ב – אפילו לא מנהיג פוליטי, סתם שדר רדיו מסית ומרעיל – זה כבר נראה יותר מעוד מהלכי ציניות פוליטית־הישרדותית, זה כבר נראה כמו הדבר האמיתי. ¿