בין כל המושגים הדיפלומטיים השקריים, צמד המילים המבלבל ביותר הוא "מחווה הומניטרית". ממשלות שאין להן עניין לא במחוות ולא בהומניות נוקטות מפעם לפעם במהלכים סמליים שתואמים את האינטרסים שלהן באותו רגע. הכסות ההומניטרית, האנושית, מעניקה ציפוי דק, נוח לשיווק, לשיקולי תועלת. ככל שהמשטר אכזרי יותר - כך הוא פתוח יותר למחוות הומניטריות. הרוג מיליונים בלי להניד עפעף, ואז שחרר כמה מאות לחופשי: העם היהודי חווה את המשוואה ההומניטרית הזאת על בשרו.
בפרשת השחרור של הישראלית שחצתה את הקווים לסוריה המילים "מחווה הומניטרית" זכו לשימוש נדיב. רוסיה עשתה מחווה הומניטרית לישראל, וישראל בתגובה עשתה מחווה הומניטרית לרוסיה שבתגובה תעשה מחווה הומניטרית לסוריה. לרגע נדמה היה שאמא תרזה קמה מקברה וכבשה את השלטון גם במוסקווה, גם בירושלים וגם בדמשק. פוטין אמא תרזה; נתניהו אמא תרזה; אסד אמא תרזה. האמת, במגבלות מה שמותר לנו לדעת כרגע, הרבה פחות ניסית.
הישראלית (משום מה שְמה ניתן לפרסום רק בסוריה) חצתה את הקווים מרצונה, בכוונת מכוון: בא לה לחיות בסוריה. מותר היה לצפות שממשלת ישראל תגיב על המעשה בפרסום הודעה שאומרת, בתמצית: "רצונה של הגברת כבודה. סוריה היא מדינת אויב. אם תשנה את דעתה ותחזור לישראל היא תיעצר ותואשם כחוק". כך נהגו, למשל, ממשלות במערב אירופה שאזרחיהן הצטרפו למדינה שהקים דאעש בסוריה. אף אחת מהן לא ניהלה משא ומתן על החזרת הג'יהאדיסטים הביתה. כשחזרו, אם חזרו, טופלו על ידי המשטרה.
אבל ראש ממשלת ישראל יודע את נפש נתיניו. תוך כמה שבועות, בעזרתו של יחצ"ן מיומן, הצעירה הסוררת הייתה הופכת לילדה של כולנו, לאישה שלנו בדמשק. העם היה אומר את דברו ברשת החברתית, ומחיר העסקה היה עולה ועולה. לא מטעמים הומניטריים הוא נרתם להחזיר אותה – מטעמים פרקטיים. ונתניהו כמו נתניהו: הממשלה התכנסה לדיון חשאי, השרים נדרשו לחתום על טופס סודיות, הדרמה השכיחה לרגע את מספרי המתים בקורונה, וראש המל"ל שוגר במטוס מיוחד למוסקווה, לאסוף את הניצולה שלא רצתה להינצל.
על הדרך לא מפסיקים לשקר לנו. כשמתברר ששני האסירים הביטחוניים, אחד מהכפר העלאווי רג'ר והשנייה מהכפר הדרוזי מג'דל שמס, לא רוצים להשתחרר לסוריה – הם לא שותפים להתלהבותה של הצעירה ממודיעין־עילית – משחררים לסוריה שניים אחרים, שמוגדרים כ"רועי צאן שחצו בטעות את הגבול". בשנים האחרונות סיירתי פעמים רבות עם קציני צה"ל לאורך הגבול בצפון. בכל סיור נאמר לי: "אין רועי צאן תמימים לאורך הגבול, רק תצפיתנים של חיזבאללה שמתחזים לרועי צאן". פתאום, באין רואים, החיזבאללונים נהפכים לרועים.
חוץ מזה, פוטין דורש דמי תיווך: מגיע לו. כדי שזה לא ייראה כמו עסקה עם המאפיה, קוראים לתשלום מחווה הומניטרית. מחווה למי? לא מנות חיסון לסורים תעביר ישראל אלא כסף מזומן לרוסים. אני כמעט בטוח שבן־שבת לא יבקש קבלה.
שוב ושוב נופלות ממשלות ישראל לאותו בור. אלחנן טננבוים טס לביירות בתקווה לזכות בעסקת סמים. אריאל שרון שילם תמורת החזרתו; נעמה יששכר נתפסה בנחיתת ביניים במוסקווה עם סמים קלים בתיקה. מערכת המשפט הרוסית נהגה בה ברשעות, בהוראה מלמעלה או סתם מתוך הרגל. רוסיה איננה מדינת חוק. מאסרה חייב טיפול אינטנסיבי של קונסול: זה תפקידם של קונסולים. אבל נתניהו התעקש להציל אותה, ויהי מה. אפשר להבין משא ומתן על שחרורו של אברה מנגיסטו, הישראלי יוצא אתיופיה שעבר את הקווים לעזה: הבחור אובחן כחולה נפש. קשה להבין מה חייבת המדינה להישאם א־סייד, בדואי מהנגב שעבר לעזה מרצונו.
הוויכוח עמוק ונוגע בשורשי קיומנו כאן: עד כמה אזרח המדינה אחראי למעשיו, ועד כמה אחראית להם המדינה. לא במקרה נמנעות ממשלות ישראל מלקבל החלטות בנושא הטעון הזה: הן יודעות שברגע האמת ההחלטה החגיגית שיקבלו תקרוס נוכח הלחץ הציבורי.
"כל ישראל ערבים זה לזה", מדקלמים הפוליטיקאים. כאשר נזכרים במה שקרה כאן בשנת הקורונה לא נותר אלא לחייך. ערבות הדדית אין כאן. מצילים יש בשפע.
