ועדת בדיחה

בדיחה שסופרה בפינת "עדכוני סוף השבוע" של תוכנית הסאטירה הוותיקה "סאטרדיי נייט לייב" הפכה למהומה בקרב ארגונים יהודיים וגורמים ישראליים בארה"ב. מגיש המבזק (בצוותא עם קולין ג'וסט) ואחד הכותבים הבכירים של התוכנית, מייקל צ'ה, עידכן את הצופים ש"ישראל דיווחה שהיא חיסנה מחצית מהאוכלוסייה", ואז הנחית: "ואני הולך לנחש שזה החצי היהודי".

לשם שינוי, הכעס מוצדק. צ'ה ייחס למדינת ישראל התנהלות פוגענית ולא מוסרית שאינה מעוגנת במציאות. גם אם לוקחים בחשבון את הפלסטינים שנמצאים תחת כיבוש ואכן לא נהנים מאותן זכויות כמו אזרחי ישראל, החיבור למבצע החיסונים שגוי עובדתית בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. זה לא הומור מנקודת מבט שמאלנית, אלא פשוט לא אמת מכל זווית שהיא. סאטירה זכאית לכל ההגנה שנובעת מחופש הביטוי, אבל אינה חסינה מביקורת כשהיא משמשת מכשיר להפצת בדותות, שנשענות על הבורות של הצופה האמריקאי הממוצע.

אולם בניגוד לחלק מהטענות שמתרוצצות בתקשורת וברשתות החברתיות מאז השידור, דבר אחד אין בבדיחה סרת הטעם הזאת: אנטישמיות. מה שצ'ה ניסה להגיד הוא שמדיניות מַפְלה (הבידוק לערבים בנתב"ג, למשל) עלולה להתקיים אפילו בנושא אקוטי כמו בריאות הציבור בזמן מגפה. זאת אמירה חריפה, וכאמור כוזבת. אבל היא אינה רומזת על קונספירציה יהודית חובקת עולם, על תכונות מולדות של העם היהודי, ועוד מוטיבים שמאפיינים אנטישמיות קלאסית ומודרנית. כמו כן, קשה להפיל האשמה כזאת על תוכנית שהמייסד והבוס האגדי שלה, לורן מייקלס, הוא יהודי וכך גם כמה מהכותבים הבולטים שלה לאורך היסטוריה של יותר מ־45 שנה.

הזינוק על עגלת האנטישמיות מיותר דווקא משום שכל כך קל להפריך את הטענה הספציפית, להבהיר את הנקודה ולא להיגרר למשוואה הבעייתית, שבה כל ביקורת על ישראל פירושה מיד אנטישמיות (מה שיכול לפגוע במאבק החשוב נגד התופעה עצמה). זאת, כמובן, בהנחה שהמטרה היא לתקן את העוול ולא לצבור מחיאות כפיים אוטומטיות - שזה בדיוק מה שצ'ה חטא בו.

חבל, אם כי לא מפתיע, שציוץ התגובה של שגריר ישראל לארה"ב ולאו"ם, גלעד ארדן, האשים את "סאטרדיי נייט לייב" ב"הנצחת אנטישמיות". מצד שני, הטקסט שלו שם גובל בפרודיה ("אני מעריץ גדול של הומור") וממש בורח מאלמנטים דוגמת רהיטות והיגיון תחבירי. האמת? נחמד ואפילו דיפלומטי מצידו של ארדן לדאוג שמכל הדרמה סביב פאנץ' גרוע דווקא כן יצא משהו די מצחיק.