ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    חדשות • 23.02.2021
    הפנטזיה של גנץ
    אחרי שקרא בבוקר את מודעת הקצינים שהפצירה "בני עד כאן!", הגיע אתמול גנץ לוועידה של "ידיעות אחרונות" ו־ynet והשיב: "יורים בי מהגב בזמן שאני מסתער על היעד". במילים אחרות, הוא לא באמת הבין את מה שאומרים לו אותם קצינים. הם אומרים: בני, תסתכל מאחוריך. אתה מסתער לבד
    סימה קדמון

    מכתב הקצינים שפורסם אתמול, בחתימת 130 קצינים (מיל') מדרגת אלוף־משנה ועד רב־אלוף וכן ראש שב"כ וראש מוסד, שבו הם קוראים לבני גנץ לפרוש מהמרוץ - הוציאה מגנץ תגובה שרק מדגישה באיזו פנטזיה הוא שרוי. על הפנטזיה הזאת גם למדנו משהו בראיון שנתן לאמנון אברמוביץ' בסוף השבוע.

     

    גנץ ביטא בראיון מרירות, תסכול, אבל בעיקר כעס. הוא כעס על העיתונאים, אשר במקום להעריך את ההקרבה העצמית ההרואית שלו, באים אליו בטענות. אפשר רק לנחש מה הוא ירגיש כלפי הבוחרים, אם כחול לבן לא תעבור את אחוז החסימה. זו ככל הנראה לא תהיה תחושת אשמה, אלא כעס.

     

    "קפצתי על הרימון בשביל כולם", הוא אמר באולפן שישי. האמירה הזאת לא הייתה מקרית. גנץ באמת משוכנע שהוא הקריב את עצמו למען כולם, וככל שמתנגדים לו יותר - כך הוא מתבצר בצדקת הלוחם שמתעקש לקפוץ על הרימון.

     

    אין ספק שדבריו של גנץ מגיעים מעומק הבטן. הוא משוכנע שהוא שילם בשמו הטוב ובעתידו הפוליטי עבור כולנו. הוא משוכנע שהקריאה של רבים מציבור תומכיו לפרוש היא ביטוי לאי הכרת הטוב מצד מחנה המרכז־שמאל. גנץ אינו, ומעולם לא היה, קרייריסט. גם לתפקיד הרמטכ"ל הוא הגיע בגלל צירוף מקרים. לפוליטיקה הוא הגיע ללא תכונות יסוד המתחייבות אצל אדם פוליטי. כשנשאל מי לוקח ערבות מאריה דרעי, איזה בנק היה בכלל מאשר את זה - נחשף גנץ בשיא אי־הבנתו את השדה הפוליטי. "אז עבדו עליי", אמר, כאילו מדובר באיזה תעלול שעשו לו החבר'ה מהשכבה. "אז עכשיו אני יודע שאין ערבות בפוליטיקה".

     

    תודה רבה. באיזו אגביות ונונשלנטיות הוא מודה באי־ההבנה ובחוסר הבשלות המוחלט שלו, כשכל זה נעשה על חשבונם של יותר ממיליון מצביעים שהאמינו בו.

     

    צריך לומר את זה שוב: כשכחול לבן נכנסה לממשלה, מצביעיה נחלקו לשניים - לתומכים ולמתנגדים. אבל גם התומכים לא העלו על דעתם שהוא יתנהג מול נתניהו בהדרת כבוד ובביטול עצמי כפי שהתנהג. גנץ ידע שמטרת נתניהו היא אחת: לברוח מהמשפט. הוא ידע שמילה של נתניהו היא לא מילה, שהבטחה אינה הבטחה. אלא שהוא שכח שהוא כבר לא רמטכ"ל, ושנתניהו אינו רק הבוס שלו בסולם ההיררכיה, אלא גם נאשם בשלושה כתבי אישום חמורים שיעשה הכל כדי להתעטף בחסינות ובלבד שלא יגיע למשפט.

     

    אתמול, אחרי שקרא בבוקר את מודעת הקצינים ואת הכותרת הפונה אליו באופן אישי, "בני עד כאן!", הוא הגיע לוועידת האנשים של המדינה של "ידיעות אחרונות" ו־ynet. כשנשאל על ידי מורן אזולאי ורענן שקד באשר לאותה עצומת קצינים, השיב: "יורים בי מהגב בזמן שאני מסתער על היעד". במילים אחרות, הוא לא באמת הבין את מה שאומרים לו אותם קצינים. הם אומרים: בני, תסתכל מאחוריך - אתה מסתער לבד.

     

    אבל דימוי הרימון של גנץ מוכיח שזה לא ממש מעניין אותו. להפך. ככל שהוא בודד יותר, הוא מתבצר יותר בפנטזיה של מי שקופץ על הרימון. ככל שהוא מרגיש מותקף ומבודד, כך הוא ירגיש שהוא צודק ושאי אפשר לסמוך על איש. הוא לבד יציל את המולדת בהסתערות הרואית על היעד.

     

    על חותמי העצומה, כאמור 130 קצינים בכירים שלרובם המוחלט אין שום קשר לפוליטיקה (לדברי אחד ממארגני העצומה, המספר הזה נוצר מאילוצים גרפיים. כשהגיעו ל־200 חתימות נסגרה ההחתמה שהייתה פתוחה בקושי 48 שעות), אמר גנץ שהם קורבן של אנשים בעלי אינטרסים פוליטיים. בתגובה אמר לי אמש אחד מהמארגנים, ששום גורם פוליטי לא מעורב במודעה במישרין או בעקיפין. המימון, אמר, כולו פרטי.

     

    קשה לגנץ, ואפשר גם להבין אותו. הוא נמצא בתפקיד הפוליטיקאי אשר אינו מתאים לו בעליל. אחד הגורמים לסבל שלו הוא ההתקפות האכזריות שהוא סופג מכל עבר, בייחוד מאלה שבעבר הלא רחוק ראו בו משיח. לו היה מצליח להגשים את המטרות שלו, היה לו קל להסביר לעצמו שהסבל שלו מוצדק. אולם מצב העניינים שבו הוא גם סובל וגם נכשל העמיד את גנץ בפני דיסוננס שחייב אותו למצוא לו פתרון. והפתרון שמצא הוא לראות את עצמו כמי שמקריב את עצמו למען הכלל. ככל שהוא יסבול יותר, כך הוא ידבק בעמדה של מי שקופץ על הרימון העומד להתפוצץ.

     

    ומתוך ההתבטאויות של בני גנץ אתמול נראה שעמדת ההקרבה העצמית שהוא דבק בה פותרת לו גם את החשש שמא מפלגתו לא תעבור את אחוז החסימה ובכך תסלול את הדרך לקואליציית נתניהו. אין זו אחריותו, שכן הוא עשה את כל שניתן היה לעשות, הרי הוא זה שזינק על הרימון המתפוצץ, או לפחות הסתער על היעד.

     

    זה לא חדש שעולם הדימויים של גנץ לקוח כולו משדה הקרב, ולכן לא מפתיע שהוא נאחז במשפט הכי בנאלי בזירה הזאת, על כך שלא עוצרים באמצע הסתערות. אבל כבר ראינו מקרים שבהם עוצרים גם עוצרים, ואפילו נסוגים אם צריך. ובכלל, היינו מצפים ממנהיגינו שיקראו את המפה ולא יסתערו על מטרות שאין שום סיכוי לכבוש ושיכולים רק להכשיל את המשימה.

     

    ממוצע הסקרים שנעשו בשבועיים האחרונים מציב את גנץ על סף אחוז החסימה. הוא מתעקש שהסקרים שהוא רואה מעלים שמצבו הולך ומשתפר. יכול להיות. השאלה היא האם קמפיין המורכב מזעם ועלבון, ומקריאה לבוחרים להכיר במה שהוא רואה כהישגיו בממשלת נתניהו - אכן יביאו מספיק בוחרים. הוא ויועציו בונים על מעבר המוני של מצביעי מפלגת העבודה לכחול לבן. הם משוכנעים שוותיקי העבודה, בעיקר הרביניסטים, לא יצביעו למפלגה שבראשה מרב מיכאלי וברשימתה אבתיסאם מראענה. ומשום שהם רחוקים בהשקפתם ממרצ – גנץ יהיה המועמד המועדף עליהם.

     

    הבעיה של גנץ היא שמכיוון שהוא שקוע בתוך הפתרון הזה שמצא לעצמו, הוא כנראה לא יהיה מסוגל לצאת ממנו ולפרוש. אפשר רק לקוות שמשפחתו האוהבת וחברי אמת שלו יבינו שלפעמים צריך להציל אדם שאוהבים מפני עצמו. אם זה לא יקרה, הרי שהוא יעניק לנתניהו מתנה גדולה בהרבה ממה שהעניק לו בעצם כניסתו לממשלת האחדות.