yed300250
הכי מטוקבקות
    שלמה ארצי
    7 ימים • 24.02.2021
    במצב התו הנוכחי
    שלמה ארצי | איור: יזהר כהן

    כבר בהתחלה הייתה מוזיקה/ במתווה של הילדות שחלפה, לא היה לי אבא שמביא לי כאפות, אלא שורק לי מוזיקה. וזה למרות שלא בטוח שבאמת רצה שאהיה מוזיקאי, כי חשב שזה לא באמת מקצוע. כשנהייתי מוזיקאי נגד רצונו, לימדתי את בניי את היופי שבמוזיקה וכל אחד מהם מנגן כיום ושר.

     

    אני בא מתקופה שבה המציאו את הנה־נה־נה, כלומר שמו את היתדות להברה הזו. זה היה ב־1979 או 1980, כמה שנים אחרי הלה־לה־לה והטה־טה־טה ששלטו אז בשירים. ובתחילת שנות ה־80 כבר היה לי נה־נה־נה אחד בכיס, בשיר 'אני נכנע נה־נה־נה לך'. ואחר כך כמובן ב'מטוס סילון', ונה־נה־נה נתניה, וב'אף פעם לא תדעי' שהסתיים בשירת נה־נה־נה היסטרית, ששנים כל הקהל שר איתי בהופעות בלי טעות אחת במילים (כלומר בהברה). אז לא סתם נבחרה הנו"ן בנה־נה־נה כנוחה לשירה. היא איזית, באה בקלות בפה וזורמת כמו נ־נ־נ־נחל.

     

    עריכה: תומריקו

    עריכה: תומריקו

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    בקשה הומניטרית/ לפני כמה שנים כשהכל היה טוב (לפחות למראית עין) ואכלנו סוכר בכמויות במסעדות נהדרות באירופה, גררתי כמעט בכוח כמה חברים אהובים שלי לאצטדיון סן סירו במילאנו להופעת אור יום של ברוס ספרינגסטין. ולא תאמינו. הם ישנו ארבע שעות מתוך הארבע וחצי שבהן הופיע הברוס ספרינגסטין הזה. איפה הם ישנו? היה שם בות' כזה עם מזגן, בלב האצטדיון.

     

    אז כשחזרנו מההופעה, חשתי מכווץ, כי קצת נעלבתי בשביל ברוס (בכל זאת חברים שלי), וכי חשבתי כמה הייתי נעלב אם היו נרדמים ככה בהופעה שלי. מה שכן, לא פיטרתי את חבריי והם נשארו חברים טובים שלי עד היום. פשוט הבנתי שלא כולם זקוקים למוזיקה כמוני וכמו, נניח, שתי הנפשות שפנו אליי השבוע בבקשה ההומניטרית: פליז תחזור מהר להופיע, כי אנחנו לא יכולים יותר לחיות ככה בלי מוזיקה.

     

    הנינג'ות והבינג'ות/ זה היה מרגש לראות שני מוכי אהבה למוזיקה שרצו לדעת לאור התו הירוק שנכנס השבוע לחיינו בשצף קצב, אם כבר קבעתי תאריכי הופעות. וגם האם הלהקה מוכנה ועדיין בכושר הופעה, כי אולי שכחנו את המילים, וההברות, והנגינה והג'סטות. שאלות מכובדות נוכח העובדה ששנה שלמה עשינו רק נינג'ות ובינג'ות מול סדרות, ולא את הפעולה שנקראת "לשיר בפני אנשים".

     

    אז קצת התחמקתי מתשובה ישירה. למה? כי אני יודע שכשאנשים אומרים שהם מתגעגעים להופעה, זה כנראה להופעות המשוחררות ההן לפני הקורונה לייף. ושהם בעיקר מלאי געגוע עז, למי שהיו אז.

     

    ואולי נזהרתי מלענות להם כי כל פעם שפתחו קצת את מתווה התרבות והייתי חושב שאו־טו־טו זה קורה, התבדיתי. ממש כמו אותה אכזבה שחשתי כשאמי הייתה עונה לי ב"או־טו־טו זה יבוא", בכל פעם שהייתי שואל אותה, כבר מגיל עשר "אמא, מתי תהיה לי בר מצווה?"

     

    הופעה איסלנדית/ המסחר והקניונים נפתחו לכולם, ואילו חדרי הכושר לבעלי התו הירוק. אנשים נעו עם שקיות ממקום למקום וסיפקו את יצר הקנייה שלהם. ואפילו קטורזה בא לכבוש את ראשון־לציון ונדב אבקסיס את עפולה.

     

    ובעוד כולם חיכו לפתיחת המסעדות ובתי הקולנוע, אצלנו במוזיקה זה התנהל עדיין לאט־לאט. אמנם זאפה כבר פתחו, וכמה זמרים אמיצים עם גיטרה או פסנתר ישר הופיעו, אבל לפחות מבחינתי הבנתי שזה תהליך. וקשה יהיה לי לעבור ממצב אפס עד לשיר חופשי ומשוחרר מול אנשים.

     

    וגם לארגן הופעה זה עניין מורכב, אמרתי לשניים ששאלו. כי בגלל המתווה שקבע הופעה רק ל־500 מתקררים בחוץ ול־300 נושמים בכבדות עם מסכות בפנים, תישאל השאלה המוסרית והכואבת פרנסתית: למי מהעובדים שאכלו השנה חל"ת, צריך להודיע לא לבוא.

     

    "חוץ מזה בא לכם הופעת חורף במתכון איסלנדי, כלומר בחמש מעלות בקור הלילה כשהאף קופא מקרח?" שאלתי אותם. ולבסוף סיפרתי להם ששמעתי שבמצב הנוכחי בעלי מועדונים ותיאטראות בארץ (שהכי רוצים בעולם לפתוח את האולמות שלהם) מתקשים לייצר היתכנות כלכלית, למשל בגלל שעדיין אי־אפשר למכור אוכל ושתייה בהופעות ומשם הרווחים.

     

    אז תכלס יהיו או לא יהיו הופעות? שאלו השניים.

     

    "יהיו, יהיו", עניתי באופטימיות זהירה כמו פוליטיקאי מיומן. "אבל הבנתם ת'סיטואציה?"

     

    "הבנו נו־נו־נו...", אמרו השניים, שנשמעו לי כמו שני לקוחות לא מרוצים. ואכן, למה שיהיו מרוצים, אם הם כל כך רוצים?

     

    מוזיקה כדרך חיים/ עבורי ועבור חבריי, המוזיקה גדולה מכל דבר בחיים האלה. במהלך חיי שרתי לאנשים באולמות קטנים וגדולים, במעילי גשם ובטישירטס, ובכל מזג אוויר. מדרכי המוקשים של תעלת סואץ במלחמת ההתשה ועד לנחיתה המפחידה בלי שני מנועים לקראת הופעה אחת בטורונטו.

     

    פעם שרתי סביב מדורה רוחשת גחלים לחיילי הצנחנים בגדוד 890 אחרי ליל קרב קשה, ופעם שכבתי מבוהל על אבני הבזלת ברמת הגולן כשהסורים ירו עלינו הפגזה לא הומניטרית ליד קונייטרה רק כדי להופיע אחר כך בפני חיילי גדוד שריון.

     

    בשביל המוזיקה, התרוצצתי ברחבי הארץ מקיסריה ועד הפריפריה, וחייתי יומם ולילה באולפנים עם אנשים מוכשרים, כדי לעשות שירים. ובנעוריי, כשהייתי ממש חסר ביטחון, חסכתי פרוטה לפרוטה כדי שאוכל לעשות עוד אלבום אם חברת התקליטים חלילה לא תסכים לי יותר.

     

    אז נדמה לכם (כך אמרתי לשני אוהבי המוזיקה) שלאורך שנת הקורונה הזאת, שבה סגרו לנו את המוזיקה והתרבות בבית הכלא, לא שאלתי אותה האם נעלבה כשישבנו בצד וחיכינו כמו אילמים לתורנו להיפתח בשבילה? ונדמה לכם שלא חשתי שאפילו בגדתי בה קצת? ונדמה לכם שלא בא לי כבר לעמוד ולשיר?

     

    הרוכב הניו־יורקי/ גשמים ושלג כיסו את העולם בשבועיים האחרונים. זפת שחורה התפשטה בחופי הארץ ומתנדבים עזרו להסיר אותה מהצבים הקטנים שלא הצליחו להניע את איבריהם. גם התעלות בהולנד ובברלין קפאו, ואפילו קרחונים עפו בהימלאיה, מה שנראה כמו התחלת הקץ העולמי משינויי האקלים וממעשי האדם, שכולם מזלזלים בהם.

     

    ועם כל המציאות המקפיאה הזאת, עדיין המשכתי לרכוב על אופניי ברחובות, עם שלושה טרנינגים ושתי איירפודס תקועות לי באוזניים. כי תמיד יש לי בראש תמונה השראתית מניו־יורק שלפני הקורונה, איך באפס מעלות ראיתי רוכב אופניים במכנסיים קצרים וכובע גרב ליד נהר ההדסון. וכשעצר באיזה צומת, עצרתי גם אני והעזתי לשאול אותו: "היי מיסטר, לא קופאים לך הביצים והתחת מרוב קור?" והוא היה מספיק אדיב וענה לי באנגלית שוטפת, "איי האב מיי מיוזיק אין דה אייר אנד אין דה אירס". כלומר, יש לי את המוזיקה שלי באוויר ובאוזניים, וזהו, כאילו אמר הכל.

     

    התו שאין בתווים/ לחזור להופיע במציאות ההזויה הזאת זה כמו לצאת עכשיו מרביצה בת שנה במערה. כמו דובים שיוצאים מהחושך לאור המסנוור. וזה דורש מצמוצי עיניים, ותהליך הסתגלות והמון רגש חם וסבלני מצד האמן וגם מצד הקהל שלו.

     

    חוץ מזה, יש במוזיקה הרבה תווים, נכון? ואני מודה שאני מכיר אפילו חלק מהם היטב. אבל השבוע ניסיתי להוריד את התו שלא מופיע במוזיקה, וקוראים לו התו הירוק. והתו הזה היה קשה להורדה הרבה יותר מהתווים סול, לה, סי ודו. ואכן, עד עכשיו עדיין לא הצלחתי להורידו (יצא לי חרוז).

     

    וכששני אוהבי המוזיקה הניחו לי קצת, לחשתי לעצמי: נו, יאללה, אתה חייב לחזור להופיע בשבילך ובשבילם ובשביל אחרים. לפני שזו תהיה סופה של האהבה הכי גדולה שהייתה לך בחיים המוזרים (עוד חרוז).

     


    פרסום ראשון: 24.02.21 , 20:18
    yed660100