ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום : ידיעות אחרונות
    המוסף לשבת • 25.02.2021
    יחד, נוכל להגיע לשלום כולל עד סוף העשור
    חסן בן טלאל, דודו של המלך עבדאללה ומבכירי משפחת המלוכה הירדנית, מאמין שזה הזמן לפריצת דרך מדינית | במאמר מיוחד שמתפרסם כאן בברכת המלך הוא מבהיר כי התנאי להתקדמות מבחינתם הוא הקמת מדינה פלסטינית וחלוקת ירושלים, מקווה שגם איראן וטורקיה יעלו על העגלה ויוצא בקריאה ישירה לציבור הישראלי: "השינוי תלוי בנו, האנשים. האחריות מוטלת על כתפינו"
    סמדר פרי

    הנסיך חסן בן טלאל הוא בשר מבשרו של בית המלוכה הירדני. דודו של עבדאללה השני מלך ירדן, אחיו הצעיר של המלך חוסיין המנוח ונכדו של עבדאללה הראשון, מייסד הממלכה ההאשמית. ביתו ומשרדיו שוכנים בארמון המלוכה הישן בעמאן בעוד אחיינו המלך עבר למתחם רחוק יותר ובו שלושה ארמונות: לו עצמו, לרעייתו, המלכה ראניה, ולבנם, יורש העצר הנסיך חוסיין.

     

    גורמים בכירים בעמאן שעימם שוחחתי משוכנעים שהנסיך חסן לא היה יוזם פרסום של מאמר פרי עטו בעיתון ישראלי ללא אור ירוק מהמלך עבדאללה עצמו. אך באותה נשימה הם מדגישים כי המלך ממשיך להחרים את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואף סירב לאחרונה להשיב לשיחת טלפון שהגיעה מלשכתו.

     

    יחסיהם של המלך עבדאללה ושל דודו, הנסיך חסן, ידעו עליות ומורדות מאז שהמלך חוסיין שלל מאחיו את תואר יורש העצר, שבו החזיק משנת 1965. זה קרה במהלך פגישה דרמטית בלונדון, בשנת 1999, שבועיים לפני מותו של המלך ממחלת הסרטן והכתרת בנו למלך ירדן.

     

    הנסיך חסן, בן 73 כיום, המשיך למלא את כל חובותיו כבן למשפחת המלוכה ההאשמית תוך שהוא שומר על ארשת פנים חתומה ונזהר בהתבטאויותיו. בשלוש השנים האחרונות השתפרו יחסיו עם המלך עבדאללה, ובתמונה שפורסמה בחודש שעבר נראים המלך עבדאללה, דודו הנסיך חסן ובנו יורש העצר מקבלים יחד את החיסון נגד קורונה.

     

    המלך עבדאללה. מחרים את נתניהו
    המלך עבדאללה. מחרים את נתניהו

     

    הנסיך חסן מקפיד לשמור על דלתו פתוחה בפני ישראלים. מדובר על פי רוב באנשים שהוא מכיר עוד מראשיתו של תהליך השלום שבו היה מעורב לעומק לצד המלך חוסיין. לאחרונה התקיימה פגישה דיסקרטית בינו לבין קבוצה של ישראלים בעמדות מפתח שלא הכירו אותו באופן אישי, ומרביתם אפילו לא ביקרו מימיהם בירדן. כעבור שבועיים ערך הנסיך שיחה נוספת, בזום, עם חמישה ישראלים אחרים שמוכרים היטב בממלכה. על הפרק: כיצד ניתן לקדם את תהליך השלום?

     

    במידה מסוימת, חסן הוא לשון המאזניים. מצד אחד, הוא לא יסטה מהקו הממלכתי הרשמי. מצד שני, הוא מנסה כל העת לפנות אל הקהל הישראלי מעל ראשיהם של המדינאים בירושלים. במסר שהוא שולח לקוראים בישראל מעל דפים אלה הוא מנסה לפתוח צוהר חדש, לפרוץ בזהירות את המבוי הסתום ביחסים בין שתי המדינות.

     

    tessa portobello
    tessa portobello

     

    מיוחד ל"ידיעות אחרונות": הנסיך הירדני חסן במסר לאזרחי ישראל

     

     

    באוקטובר הקרוב ימלאו 27 שנים לחתימת חוזה השלום בין ירדן לבין ישראל, אותו הסכם היסטורי שאמור היה לסמן את תחילת הקץ של הסכסוך הממושך והטרגי בין הישראלים לפלסטינים ולשמש כאבן דרך חשובה לקראת שלום בין עמי האזור.

    ההסכם הוגדר, ובצדק רב, כברית של שלום וידידות. ואכן, הוא כולל מתווה מקיף לביטחון הדדי ולשיתוף פעולה אזורי, מדגיש את החשיבות של "מסגרת אזורית לשותפות בשלום" ומדבר על כינון "ועידה לביטחון ושיתוף פעולה במזרח התיכון (CSCME)" ועל 'יצירת מזרח תיכון נקי מנשק להשמדה המונית".

    למרבה הצער, הפוליטיקה האזורית הובילה אותנו לכיוונים אחרים.

    כיום, כאשר ה"נורמליזציה" חורגת מעבר להסדרים דו־צדדיים, לעסקאות המושתתות על אינטרסים כלכליים ולבריתות הגנה אל מול אויבים משותפים, יש לנו הזדמנות יוצאת דופן לפרוץ את המבוי הסתום ולצאת לדרך חדשה שמטרתה להגיע לשלום כולל במזרח התיכון עד סוף העשור הזה.

    זו הסיבה שמצאתי לנכון לפנות במכתב זה לקוראי "ידיעות אחרונות" בפרט, ולאזרחי ישראל בכלל. שהרי השלום, הגם שהוא בין מדינות וממשלות, מתחיל בנו, האנשים.

     

     

    אנו עדים לעלייה מסוכנת בתפוצת הנשק הגרעיני. כבר יש באזורנו שלוש מדינות בעלות יכולת גרעינית – פקיסטן, הודו וישראל – ומדינות אחרות עלולות להצטרף אליהן. ארצי הענייה ושוחרת השלום נמצאת בקטגוריית ה־CEP (סבירות השגיאה המעגלית), כלומר — ברדיוס הנזק וההרס של כל עימות גרעיני במזרח התיכון, אם חלילה יפרוץ. האיום של "השמדה הדדית מובטחת", אותה דוקטרינה ששררה בין המעצמות בתקופת המלחמה הקרה, הוא אמיתי ומציאותי. אך אפשר למנוע אותו באמצעות אימוץ הנורמות הבסיסיות של החוק הבינלאומי (jus cogens) וגיבוש של סמכות מוסרית משותפת למען חיזוק השלום.

    הדבר ידרוש שינוי תפיסתי אצל כל הצדדים — לעבור ממצב של עוינות, עלבונות והשפלות לכבוד הדדי. שינוי כזה צריך לבוא מלמטה, מתוך המארג החברתי והאנושי של כל אחד מהעמים. האתגר שעומד בפנינו הוא אנו־עצמנו. האם יש בנו את הרצון לצאת לדרך חדשה?

    איראן והסכסוך הישראלי־פלסטיני — שני הפילים התאומים שבתוך החדר — חייבים לעמוד בראש סדר היום. מזרח תיכון חופשי מנשק להשמדה המונית, לצד תהליך שיוביל לביטחון ולשיתוף פעולה הדדי, הן שתי יוזמות חשובות שמובילה ירדן. ושתיהן נמצאות כעת בהישג יד.

    כצעד ראשון עלינו להכיר בשינויים הגלובליים שמתחוללים לנגד עינינו. כמו לארצות־הברית, גם למרכזי הכוח החדשים באסיה ובאפריקה, בסין וביפן יש אינטרס משותף, ולא רק כלכלי, ביציבות אזורית. הסדר חדש וכולל למזרח התיכון ללא נשק גרעיני, בשותפות ובערבות של הקהילה הבינלאומית – מדינות דרום־מזרח אסיה וחברות האיחוד האפריקאי, ארצות־הברית ומדינות המערב האחרות, וכמובן הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) – איננו דבר דמיוני. תרחיש כזה יאפשר לאזן בין הזכות לרכוש ולפתח יכולת גרעינית למטרות שלום לבין המחויבות לאמנה לאי־הפצת נשק גרעיני להשמדה המונית על כל הכרוך בה.

     

     

    השנה, בחודש מארס, ימלאו גם 100 שנה לוועדת קהיר, שהביאה בין היתר ליצירתה של מדינתי הקטנה – תחילה כאמירות עבר הירדן בהנהגתו של סבי המנוח, המלך עבדאללה הראשון, ואחר כך כממלכת ירדן. אלא שהסיפור שלנו אינו בן 100 שנה בלבד. הוא חוזר אלפי שנים אחורה – אל השומרים, החיתים והבבלים. אני מאמין שהגיע הזמן לחזור ולהשקיף על האזור שלנו – ממרקש ועד בנגלדש – מתוך זווית מבט רחבה, שתקיף את המזרח התיכון כולו, לרבות מצרים, טורקיה, איראן וכמובן ישראל – אם וכאשר היא תהפוך לחלק בלתי נפרד מהמרחב הזה במונחים של כבוד הדדי.

    אם העבר הוא ההקדמה למציאות של ההווה, הפרולוג לספר ההיסטוריה שאנחנו כותבים במו ידינו, עלינו ללמוד ממנו. השלום בין העמים שלנו נהרס בגלל הידרדרות תהליך השלום הישראלי־פלסטיני. אסור לאפשר לזה לקרות שוב, והטחת האשמות הדדית היא חסרת תועלת. השלום שהושג לאחרונה בין ישראל לבין ארבע ממדינות ערב צריך להתחשב בעורף הכלכלי: הנפט במפרץ הפרסי, הגז הטבעי באגן המזרחי של הים התיכון ובעיקר – האנשים בשטח.

    למרבה הצער, עד כה ניתנה עדיפות לצינורות הנפט והגז תוך דחיקת הפריפריה לשוליים והתעלמות מהצרכים של אנשיה – אם זה מבחינת הקשר בין מים, אנרגיה וסביבה אנושית או מבחינת בריאות, תברואה ואקולוגיה – היסודות של כבוד האדם. כתוצאה מכך נידונו אוכלוסיות רחבות לחיות ללא עתיד ותקווה, כשהן דורכות במקום, בעוד שכל השאר חיים תחת איום ביטחוני מתמיד ובצילה של החרב הגרעינית המתהפכת.

    האחריות מוטלת על כתפינו. אם לא ננצל את ההזדמנות שניצבת בפנינו, כולנו נהיה אשמים בכך.

    כדי להוביל את האזור לשלום ולשגשוג, עלינו להעמיד את האדם במרכז. עלינו לאפשר לאזרחי המדינות לקחת אחריות על עתידם באמצעות העצמה, תמיכה ועידוד לפעולה.

    אפשר, למשל, לחדש את המהלך לכינון אסיפת אזרחים במזרח התיכון. אפשר גם לרתום את טכנולוגיות המידע והתקשורת על מנת להשיק אסיפה אזרחית וירטואלית מקבילה.

     

     

    אסור לנו להתעלם מהתמונה הרחבה יותר. אנו עדים בעשור האחרון למציאות של חוסר יציבות פוליטית וחברתית שהגורמים המניעים שלה הם אי־שוויון ושחיתות, ולאו דווקא קיצוניות אלימה, שאיפות אירידנטיות ופילוג דתי או עדתי. ולא פעם גורמים שונים, בלתי צפויים, איחדו בין פלגים שבלטו קודם לכן בשנאתם ההדדית. ראוי לציין כי בעוד שאי־שוויון פחת בעולם, הרי שהוא נותר שריר וקיים במזרח התיכון, שמדורג כאזור הכי לא שוויוני בעולם. סוגיות מגדריות ודמוגרפיות וממשלים כושלים העצימו עוד יותר את הזעם החברתי.

    האזור מתמודד עם משבר פליטים לא פשוט, כתוצאה ממנו אחד מכל שלושה אנשים שחיים בירדן הוא פליט. ירדן ניצבת אפוא בפני דילמה משולשת של הגדלת מספר הפליטים שהיא מארחת, ריסון התקציב ותמיכה באוכלוסיות חלשות.

    מגפת הקורונה רק החמירה את המצב. כמובן שאנחנו לא לבד במערכה הזו. הקורונה מהווה איום על הבריאות והכלכלה בכל מדינה ומדינה, ושירותי החירום והבריאות חייבים לעמוד בראש סדר העדיפויות. זהו כנראה מבחן הסולידריות והחמלה הגדול ביותר שידע העולם אי פעם. במציאות הזו, שיתוף פעולה בין כל הצדדים להבראת האזור שלנו הוא דבר הכרחי.

    האתגר כעת הוא לעבור מניהול המשבר להתאוששות, ארגון מחדש וחתירה לקראת השלב הבא של שלום ופיתוח. אני מאמין שירדן מוכנה לעמוד באתגר הזה.

     

     

    אני מהרהר במפגשים בין הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, לבין דודו של אבי, האמיר פייסל הראשון, בעקבות חוזה ורסאי, שבהם דנו בחזונם המשותף: פדרציה של מדינות ערב שבה יהודים, נוצרים ומוסלמים בני התרבות הערבית יחיו יחד. זה היה חזון נאור שבו תמך גם סבי, המלך עבדאללה הראשון. הוא היה מבוסס על השקפות עולם מוסריות איתנות, אך היה לו גם בסיס מבני – ה"בנלוקס" (בלגיה, הולנד ולוקסמבורג) של האזור, כפי שכינה אותו אבא אבן בשנות ה־70.

    הנקודה הבסיסית היא שאף מדינה במזרח התיכון לא תוכל לפתור את בעיותיה לבד. עלינו לעבוד יחד כדי לקדם את המטרות האזוריות המשותפות שלנו. האלטרנטיבה היא מציאות שבה מדינות שמתחרות ביניהן על מקסום הצריכה הפנימית דוהרות לקראת מיצוי בלתי מוגבל של משאבים. זו טרגדיה שתפגע בכולם.

    שיתוף פעולה בנושא המים באזור שהוא דל במי שתייה יהיה המקום הנכון להתחיל בו. אנחנו יכולים לשאוב השראה מקהילת הפחם והפלדה באירופה או מאיחוד מדינות דרום־מזרח אסיה. מעודד לראות כי חרף העימותים בין מדינות דרום־מזרח אסיה, ולמרות המגוון הגדול והשוני בין המערכות הפוליטיות, המדינות הללו משתפות פעולה מול אתגרים הדדיים לא מעטים בתחום הסחר. זאת בשעה שהסחר בין מדינות ערב עומד על פחות מעשרה אחוזים מכלל הפעילות המסחרית שלהן.

    האזור שלנו מאופיין בשילוב של נפט ושל משאבי אנוש שיכול לסייע בבניית חברות פלורליסטיות ומודרניות, לעודד רפורמות פוליטיות וכלכליות ולהפחית את אי־השוויון. עלינו לפעול להגברת היציבות של מדינות האזור – כולל מדינת פלסטין שתתקיים לצד ישראל במסגרת הסדר המבוסס על פתרון שתי המדינות, תוך זיקה פוליטית ומדינית ושיתוף פעולה כלכלי הדוק. הסדר מדיני כזה יהיה חייב לכלול את חלוקת ירושלים תוך התחשבות בדתות האברהמיות (האיסלאם והיהדות), שמירה על ביטחונו ועל שלמותו של מסגד אל־אקצה והצערת ההנהגה הפלסטינית שתשב בירושלים – בירתן של מדינת ישראל ושל פלסטין.

    הרב־צדדי ישלים את הדו־צדדי.

    ישראל ומדינות ערב שמוכנות לכך, יכולות כבר להתחיל בתהליך. מדינות אחרות באזור, כולל טורקיה ואיראן, יכולות להצטרף בבוא העת.

    הגיע הזמן להתחלה חדשה.

     

    הנסיך חסן בן טלאל

    26 בפברואר 2021