די!

החלטתי שדי. אני שוברת שתיקה.

שתיקה על כל השנים של יחס נחות ומזלזל לו זכיתי רק בגלל שנולדתי אישה – בישראל. במשך 15 שנים בחרתי לראות את הטוב, בזכות האהבה שלי לענף הכדורגל ותחושת השליחות שמילאה אותי בכל פעם שלבשתי את מדי נבחרת ישראל. התייצבתי בכל פעם מחדש כשקראו לי לדגל, בלי לחשוב פעמיים, ולא משנה באיזו קבוצה ומדינה שיחקתי באותו הזמן – גרמניה, אוסטרליה, דנמרק – כי מה יותר מספק מאשר לייצג את המדינה שלנו?

היום אני אומרת – די! התפכחתי, התבגרתי. אני כבר לא נערה שאומרת תודה על כך שבכלל נותנים לי לשחק כדורגל. אני אישה בוגרת שמנסה לעשות קריירה ככדורגלנית, ונתקלת בגברים עסקנים, שבמקום לדחוף את הענף קדימה ממשיכים בהרס יום אחר יום. אותם אנשים הם אלו שגרמו לי לקבל את ההחלטה לעזוב את הנבחרת ולהשאיר במערכה הכואבת הזו שחקניות צעירות ותמימות שעוד לא מבינות שאין להן עתיד כספורטאיות בארץ שלנו.

הם אפילו לא הנידו עפעף כשעוד 11 שחקניות מובילות בארץ החליטו לעשות בדיוק כמוני, ולא להישאר במקום שמתייחס אלינו כדרג נחות ומיותר רק בגלל היותנו נשים. אותם עסקנים שממשיכים להאשים אותנו השחקניות בכך שאנחנו לא מספיק טובות ומעניינות כדי שישקיעו בנו.

הדרישות המקצועיות במועדונים ובנבחרת לא גבוהות מספיק, דבר שלא מותיר שום סיכוי לנבחרת "הייצוגית" של ישראל להצליח בעולם, והתוצאה האחרונה, 12:0 באיטליה, משקפת ככל הנראה לצערי הרב את פערי הרמות, עד אשר יחול פה שינוי משמעותי.

אז בפעם הבאה שהורה ישאל אותי את השאלה האם לשלוח את הילדה שלו לחוג כדורגל, אני אגיד לו – לא! החוג התמים הזה ילמד את הבנות שלכם שהן לא מספיק טובות, לא מספיקות כדי להיות שוות.