ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    נחום ברנע
    חדשות • 28.02.2021
    בסוף כולם יהיו חרדים
    נחום ברנע

    קל להאשים את החרדים במציאות בנתב"ג, כפי שנחשפה ביום שישי ב"מוסף לשבת" של העיתון הזה ובכתבה בערוץ 12. הכתבות דיווחו על אובדן שליטה במתן אישורים לאזרחים ישראלים שמבקשים לשוב לארץ: מי שעל פי הקריטריונים הגיע לו לא נענה, ומי שלא הגיע לו נכנס בלי קושי. בקהל הנכנסים בלטו החרדים; כמה מהם סיפרו שקיבלו אישור לאחר שפנו למאכער, למתווך. המתווך הוא סוכן נסיעות במגזר החרדי או עוזר של חבר כנסת חרדי. לפעמים נדרשו הבאים לקנות בכמה דולרים אישור החלמה מזויף; לפעמים די היה בפנייה של מישהו מטעמם ללשכתו של חבר כנסת. יד רוחצת יד, ומירי רגב לא ראתה, לא שמעה, לא הבינה.

     

    לא עכברא גנב, אמרו חכמינו; חורא גנב. החור, במילה אחרת, המדינה, הוא שצריך להדאיג אותנו. החרדים נוהגים כפי שנהגו תמיד: הם לא השתנו. בשנת הקורונה למדנו עד כמה המדינה השתנתה, עד כמה השלטון השתנה, ולא לטובה.

     

    בהתנהגות של החרדים מול המדינה יש היגיון, יש השקפת עולם ויש מסורת. ההיגיון אומר - אם יש הזדמנות נצל אותה, אל תהיה פראייר; כך נוהגים כולם. השקפת העולם אומרת - המדינה הציונית היא אויב היסטורי, או למצער גוף זר שחוקיו אינם חוקינו ומוסדותיו אינם מוסדותינו: היא לא ראויה לאמון. המסורת אומרת - כך נהגו אבותינו, וכך ננהג גם אנו. מסורת היא ערך מקודש אצלנו.

     

    החרדים, ייאמר לזכותם, הם מיעוט שיודע להגן על עצמו. כאשר לפרט יש בעיה הלכתית הוא פונה לרב; כאשר יש לו בעיה כלכלית הוא פונה לגמ"ח; כאשר יש לו בעיה עם השלטון הוא פונה למאכער. מאכער יכול לסדר הכל, מביטול דוח על עבירת בנייה ועד למכרז ממשלתי בעשרות מיליונים. השרים וחברי הכנסת של הסיעות החרדיות הם מאכערים בשירות קהילותיהם: זה מקצועם. הם מוקפים במתווכי־משנה, מיני־מאכערים, שפועלים בשמם, ובפקידים ממשלתיים שזאת משימתם, במשרה מלאה. אין פלא שמנסור עבאס, ראש הרשימה האיסלאמית, רואה בהם דוגמה ומופת: ההצלחה מידבקת.

     

    החרדים מטופלים, האחרים פחות: זאת המציאות. מה שהפך את הפער לבלתי נסבל הייתה הקורונה. המדינה חזרה לשלוט בחיי היומיום שלנו, קבעה עם מי מותר לנו להיפגש ועם מי לא, מתי אפשר לצאת מהבית ולאיזה טווח, מי יקבל חינוך ומי לא, מי יורשה לצאת לחו"ל ומי יורשה לחזור. התלות בגחמות המדינה הזכירה משטרים קומוניסטיים במזרח־אירופה; גם התלות בפרוטקציה של שר או פקיד, גם ההתנערות של ראשי השלטון משמירה על כללים שהכתיבו לאחרים; גם, אולי בעיקר, החירות שלקח לעצמו השלטון להציף את הציבור בשקרים, לייחס לעצמו הישגים של אחרים ולטייח בעיות.

     

    כך נהגו בברית־המועצות: המדינה שיקרה ושיקרה לאזרחיה, עד שנמוגה.

     

    שנת הקורונה הסיגה את החברה הישראלית לאחור בכמה תחומים מרכזיים. בגלל החלטה שגויה, נמהרת, של שר האוצר מאות אלפי עובדים עברו לעבוד בשחור; הם לא ימהרו לחזור לעבוד כחוק. מה שקרה בתחום התעסוקה הוא רק קצה הקרחון. האמון הבסיסי של האזרח במוסדות השלטון, בחוכמתם, ביושרם, בכוונותיהם הטובות, ספג זעזוע כבד. זה לא עניין פוליטי - כן ביבי, לא ביבי. גם אלה שיצביעו ביבי לא מאמינים לאף מילה שיוצאת מפיו. הם שיכנעו את עצמם שכולם משקרים, והוא השקרן הכי מוצלח.

     

    משבר האמון הזה, אולי משבר האמון החריף ביותר מאז מחדל יום הכיפורים, מדלג על החרדים. הם פטרו את עצמם מלהאמין למדינה מלכתחילה. ההתנהלות נוסח השטעטל, מתחת לחוק ומעליו, טריקים ושטיקים, נוחה לפוליטיקאים שלהם ומקובלת על הבוחרים. הם מרגישים לגמרי בבית.

     

    השאלה היא מה קורה לאחרים, לאותם ישראלים שהמדינה היא חלק מהווייתם, מגאוותם, מזהותם: ישראלים ציונים. יש לי חבר שכיהן בעבר בתפקיד בכיר באחת מזרועות הביטחון. הוא אמר לי פעם בשברון לב: יש ישראלים שירדו מהארץ ועזבו אותה; יש ישראלים שירדו מהארץ ונשארו בה. אני, אמר, בחרתי להישאר.

     

    יש מי שמאמץ את גישת החרדים: לוקח מהמדינה מה שהוא יכול ומצפצף על כל היתר. ויש מי שאומר עד כאן: הגיע הזמן להחזיר את ציון לציונים, את ישראל לישראלים. ¿

     


    פרסום ראשון: 28.02.21 , 23:53