מי שייעץ לנתניהו, או שאולי זו עוד הברקה תוצרת בית, לאמץ את הכינוי "סבל" (ראשי תיבות לסער, בנט ולפיד) – סובל כנראה מאטימות וחוסר אמפתיה. כמו שבבית התלוי לא מדברים על חבל, בבית הנאנקים לא מדברים על סבל. הדבר האחרון שצריך להזכיר לאוכלוסייה שקוברת כבר קרוב ל־6,000 מתים, שמאות אלפי תושביה הפסידו את מקור לחמם, וכל זה קורה במשמרת שלו ותחת ניהולו – זה את המילה סבל. ועוד בהקשר של מאבק פוליטי.

אבל לעג, זלזול, בוז, הקטנת ערך וביטול – אלה המסרים של נתניהו בראיונות שלו לתקשורת. אם חשבנו שכל הרע הזה יגיע רק שבוע או שבועיים לפני הבחירות, הרי שמצבו של ראש הממשלה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בסקרים, שיגר אותו לאולפנים מוקדם מהרגיל.

נתניהו בלחץ. את זה יכול להגיד כל מי שראה אותו בראיון לאודי סגל או שמע אותו אתמול אצל אריה גולן. השאלות הנוקבות של המראיינים גרמו לו לאובדן עשתונות. בראיונות האלה ראינו ושמענו אדם כועס ונרגן, שרואה שמצבו בסקרים רחוק מאוד מהיעד השאפתני של 40 המנדטים שהציב לעצמו. הוא רואה את הדינמיקה שמתרחשת, את הנתונים שיורדים גם במדדים אחרים, ויודע שאין לו כבר את ההגנות שהיו לו בעבר: הבלוק החוסם, מבנט ועד ליהדות התורה. את השקרים, ההכפשות, חצאי האמיתות, ההתכחשות לעובדות אנחנו כבר מכירים. מה שבולט בראיונות האחרונים הוא הבוז שנתניהו חש כלפי כולם. וזה לא רק ה"פאקה פאקה, שאשא שאשא" או ה"נה נה נה נה נה נה". הבוז הוא כלפי כולם: יריביו לפיד, בנט וסער; התקשורת; הפוליטיקאים; אפילו למנהיגי העולם, שלדבריו לא מפסיקים להתפעל ממנו. כמו אצל טראמפ, גם אצלו הבוז מתבטא בכך שהוא לא מכנה את מתנגדיו בשמם אלא מדביק להם כינוי מעליב, מקטין.

הראיונות האחרונים מראים עד כמה נוטה נתניהו לגלגל את האשמה על כולם – חוץ ממנו. ההישגים הם תמיד שלו, כמו החיסונים, שלא היה ולא יהיה אף ראש ממשלה מלבדו שמסוגל להביא אותם. אבל כשמדובר בכשלים, זה אף פעם לא הוא.

מי אשם בכמעט 6,000 המתים, הוא נשאל על ידי גולן. ה"שאשות והפאקות", אמר נתניהו, וכיוון לח"כ יפעת שאשא־ביטון, יו"ר הוועדה הפרלמנטרית למאבק בקורונה, היום מספר 2 במפלגתו של גדעון סער, שסמכויות הוועדה נלקחו ממנה כבר לפני חצי שנה. אף מילה על מחדל נתב"ג, האכיפה הבררנית, הגילויים החדשים על אפליה, על יחס של איפה ואיפה באישורי ועדת החריגים. שלא לדבר על הבעת צער ואמפתיה כלפי קורבנות המגפה, שחלקם שילמו מחיר כבד - כלכלי, פיזי ונפש - עבור ההתנהלות הכושלת שלו.

אבל באמת, למה אנחנו מצפים מראש ממשלה שבמשך שנה שלמה של מגפה נוראית וטראומה לאומית לא ביקר אפילו משפחה אחת שאיבדה בן משפחה לקורונה.

קל לתייג אותו כמגלומן. על צניעות אין מה לדבר כבר מזמן, אבל עכשיו אין אפילו ניסיון להרחיק את עצמו מהאשמות על כך שהוא מתנהג כשליט יחיד. שאין ממשלה, אין כנסת, אין מוסדות, אין שום דבר. זה רק הוא. או מה שגולן כינה בפשטות: פאשיזם.

נתניהו לא נשמע כמו מגלומן, אמר לי השבוע פסיכולוג קליני בכיר שעוסק שנים רבות בפסיכולוגיה של מנהיגים. מה שאני שומע זו מכונת תעמולה. ומה שמדאיג בהתנהלות שלו מבחינה פסיכולוגית הוא היותו טיל מונחה, חסר כל יכולת אמפתית לזולת. הוא מדקלם "מנהיג אחד, מנהיג אחד", לא כי הוא באמת מאמין בזה אלא כי הוא חושב שזה עובד. מחר הוא ישחק את המנהיג העצוב ויזיל דמעה ליד מיטתו של חולה קורונה, כי זה מה שיעבוד באותו רגע.

בדיוק כמו שאמר בזמנו לשולמנים, בקור רוח, בלי להניד עפעף: כשהתחלואה יורדת אנחנו עולים. הכל מתורגם למנדטים. לא אכפת לו מאף אחד. זה נותן לו כוח, אבל זה גם מה שהופך אותו לאדם מסוכן ומפחיד. וזה מה שמאפשר לו להחליף עקרונות בשנייה. כמו הקלות שבה קיפל את דגל הסיפוח. השינוי הדרמטי ביחס שלו לתנועה האיסלאמית. ככה מתנהג טיל מונחה: מזהה מטרה וננעל עליה.

שאלתי אותו האם נתניהו יודע שהוא משקר, או שהוא משקר גם לעצמו. הוא נכנס לתפקיד, הוא אמר, ואז זה מפסיק להיות שקר. השאלה האם זה שקר היא לא רלוונטית יותר. חבר שלי, שעבד איתו לפני שנים, סיפר לי שנתניהו הדריך אותו ואחרים לעמוד מול המראה ולהגיד לעצמם: אני מאמין למה שאני אומר.

אבל למרות דבריו של הפסיכולוג קשה להשתחרר מהמחשבה שמדובר באסטרטגיה חדשה של נתניהו. לא לרמוז על הישגיו ויתרונותיו - אלא לדבר עליהם בגלוי ואף לנפח אותם מעל ומעבר. לא להזכיר את שותפיו, אפילו אם הם ממפלגתו – אלא להדגיש את הפער העצום בין עוצמותיו ויכולותיו אל מול האלטרנטיבות. תסמכו עליו שזה נבדק. שהוא מצא שקהל היעד שלו אוהב את ביבי המלך, את גוליבר בארץ הגמדים, את "אני ואני ואני", וששום דבר שהוא עושה אינו פלילי או לא מוסרי בעיניו.

אפילו ביחס למשפטו, שכבר מתנהל בבית המשפט, אין שום מעצורים. זה הולך ומתפורר, הוא קובע בראיונות איתו. מבחינתו, המשפט הוא השפלה בלתי נסלחת. רק המחשבה שיצטרך לשבת ולהקשיב שעות על גבי שעות לעדים שהוא בז להם ולהיות תלוי בהחלטות של שופטים שהוא בז להם – היא בלתי נסבלת.

וזה כבר לא מגלומניה. זה שנים של סיאוב בשלטון, שגרמו לו לזהות זיהוי מוחלט את האינטרס שלו עם זה של המדינה.

פעם היו לו עקרונות, אמר לי מישהו שמכיר אותו היטב, היום לא נשאר מזה כלום. הכל זה התועלת האישית שלו.