מהנאום של ראש הממשלה באירוע לציון היום למיגור אלימות נגד נשים, בנובמבר האחרון, זכורה בעיקר האמירה האומללה לפיה "אנחנו חומלים בצדק על בעלי חיים. מאוד מתחברים לזה. אז אנחנו חומלים על בעלי חיים – נשים הן בעלי חיים". אבל אחרים שמו לב לפרט נוסף בנאום: האזכור של פרופ' סטיבן פינקר וספרו האחרון, Enlightenment Now, 'נאורות עכשיו', שיצא ב־2018 והכה גלים בעקבות ניתוח אופטימי של מצב האנושות.
פינקר, פסיכולוג קוגניטיבי מהרווארד, מומחה לבלשנות וסופרסטאר של המדע הפופולרי, טוען בספר כי כמעט מכל בחינה שניתנת למדידה – רעב, עושר, שלום, טרור, דמוקרטיה, אריכות ימים ועוד – מצבנו מעולם לא היה טוב יותר, בזכות התבססות על ערכי הנאורות: תבונה, מדע, הומניזם וקדמה. אם צריך לתמצת כ־600 עמודים של מחקר מקיף, כולל מאות נתונים ועשרות גרפים לסלוגן אחד, אז פינקר בעצם אומר שלוש מילים: החיים שלנו תותים. אמנם ישנן סכנות ואיומים רציניים, כמו משטרים פופוליסטיים וסמכותניים, שעשויים לצמצם את הדמוקרטיה ובין השאר להכחיש את משבר האקלים. וכן, יש גם מגפות. אבל חוץ מזה? תותים.
× × ×
התובנה הזאת הקסימה, למשל, את ביל גייטס, שהכתיר את 'נאורות עכשיו' בתור "הספר האהוב עליי בכל הזמנים", והסביר ש"אף פעם לא ראיתי הסבר כל כך בהיר של הקדמה". ואז התברר שגם נתניהו, שבעצמו משתעשע עם סמכותנות ובוודאי לא נרתע מלחבק מנהיגים שפינקר סולד מהם (מדונלד טראמפ ועד ויקטור אורבן), אימץ את המשקפיים הוורודים של פינקר. בנאום ההוא, נתניהו עידכן שקרא את הספר והכריז שהוא "נותן תקווה, אבל לאורך זמן". לדבריו, "כשאתה מסתכל על העקומה של רצח ואלימות, גם של נשים, אתה מסתכל לאורך זמן ואתה רואה שהאנושות זזה... אבל מבחינתנו היא לא זזה באופן מספיק".
פינקר, יהודי יליד קנדה, לא ידע על הקורא הנלהב שלו. הוא שמע על כך לראשונה כ־20 דקות לתוך הראיון, אחרי שהזכיר את ישראל בתוך רצף של מדינות הנתונות בסכנת הפופוליזם ("במידה מסוימת"). תגובתו האינסטינקטיבית כששמע על המעריץ מירושלים הייתה הבעת פנים שקשה לשכוח. משהו בין "אמא'לה" ל"אתה מסתלבט, נכון?". אחר כך היה מלמול קל מאדם שרהיטות היא הבעיה האחרונה שלו: "אני לא יודע איך אני מרגיש לגבי זה".
ההפתעה בישראל הייתה בגלל שאתה נתפס כאופטימיסט ואילו נתניהו נחשב לרואה שחורות. אם כי לדעתי הוא שינה רטוריקה אחרי כל כך הרבה שנים בשלטון. לתפיסתו ישראל הפכה למעצמה בזכותו, ועכשיו אפשר להתפאר בזה.
"יש תהליך שבו פוליטיקאים שרק נכנסים לתפקיד הם פסימיים כי זאת הדרך להעביר ביקורת על הקודמים שלהם בתפקיד, ואז הם נעשים אופטימיים כדי להתרברב בהישגים שלהם. כך שזה לא לגמרי מפתיע. מה שכן מפתיע, וזה פרדוקס, הוא שפופוליסטים נוטים להיות פסימיים. נאום ההשבעה של טראמפ למשל השתמש במילה 'טבח'".
נראה לי שמה שמשותף לך ולנתניהו זאת הביקורת על התקשורת. הוא קורא להם "חמוצים" ואתה אומר בספר משהו דומה: התקשורת נוטה להדגיש תופעות קשות ומדאיגות לעומת ההישגים של הקדמה. וזה יוצר מצג שווא של המציאות.
"לעיתונות יש בעיה מובנית בגלל הטבע של חדשות: חדשות אלה דברים שקורים לעומת דברים שלא קורים. רוב הדברים הטובים בעולם קשורים למשהו שלא קורה. למשל, היעדר מלחמה, רעב והתקפות טרור. כמו כן דברים טובים נבנים לאורך זמן, כמו הירידה בעוני הקיצוני. אין איזה יום חמישי באוקטובר שבו זה פתאום זה קורה וזאת כותרת. העולם יכול להשתנות באופן שמישהו שצורך את המידע שלו מהחדשות לא יבין.
"אבל אני לא רוצה לתקוף את תקשורת המיינסטרים", הוא מוסיף, "כי היא עדיפה בהרבה על האלטרנטיבה. אבל עיתונאים אמרו לי: אם אתה מדווח על משהו חיובי, זה כמו פרסומת. אם אתה מדווח על משהו חיובי, אתה לא עושה את העבודה שלך. וזאת בעיה. אני לא חושב שהתפקיד של העיתונות היא רק לשמח אנשים, ברור שצריך לעדכן אותם בנוגע למצבו האמיתי של העולם והרבה דברים רעים קורים. אבל אם יש הטיה, היא יכולה להביא תוצאות שליליות: זה פותח את הדלת לדמגוגים. זה מערער את הביטחון בממשל הדמוקרטי ופותח את הדלת לקיצוניים, שרוצים לשרוף את האימפריה עד היסוד. צריך להבין מה הבעיות, אבל גם איך פותרים בעיות. אחרת אנשים לא יאמינו לכלום, ואז הם יאמינו בכל דבר".
זה עושה לך משהו, שמנהיג שמוביל ל"מידה מסוימת של פופוליזם", משתמש במילים שלך?
"כן, אני לא מאושר מזה. אחת המשימות של ציבור סקפטי הוא לזהות שהאנשים בשלטון משתמשים ברעיונות למען עצמם. ואני מכיר את הישראלים מספיק כדי לדעת שהם לא טיפשים כשזה נוגע להצהרות של פוליטיקאים. יש סקפטיות בריאה בישראל".
× × ×
הרקע המודבק של פינקר בן ה־66 בשיחת הזום הוא רצועת חוף ים מקסימה ושטופת שמש. "האמת שזה בדיוק מה שרואים מחוץ לחלון שלי, ביום טוב", הוא מספר על ביתו בקייפ קוד, מסצ'וסטס.
זה נראה כמו הרקע המתבקש לראיון עם אופטימיסט.
(צוחק) "תראה, השמש באמת זורחת עכשיו".
ואכן, פינקר וסימן ההיכר שלו – רעמת השיער המפוארת - מסתובבים בעולם (כשזה מתאפשר כמובן) בתור נושאי בשורת ה"מה אתם בדיכאון" מול חוזי השחורות של המערב. הוא יצא למסע הזה כבר ב־2011, עם הספר The Better Angels of Our Nature, שהראה על בסיס נתונים כיצד האלימות בעולם הצטמצמה באופן דרמטי. לדבריו, גילוי הפער בין הדאטה לתפיסה הציבורית השגויה, הובילה אותו לבחון שדות נוספים ב'נאורות עכשיו' וכולם הצביעו על אותה מגמה: קדימה. לא בלי נפילות (כמו שתי מלחמות עולם) ואיומים (כגון פופוליזם ומשבר האקלים), אבל הכיוון ברור: אנחנו חיים יותר שנים, בריאים יותר, עשירים יותר, אוכלים יותר, דמוקרטיים יותר, נעזרים בטכנולוגיה הכי מתקדמת וכמובן מתים פחות ממלחמות.
אפילו הנשיאות של טראמפ, שבשיאה פורסם הספר, לא שברה אותו. אבל מה עשתה לו מגפה של פעם במאה שנה? "2020 היא לא אנומליה", הוא אומר. "קדמה היא לא קסם והפירוש שלה הוא לא שאין איומים או בעיות. בעיות הן בלתי נמנעות, אבל הן פתירות. והפתרונות מביאים בעיות חדשות. זה לא שהכל משתפר כל הזמן. אם כן, זאת לא קדמה; זה נס. וקדמה היא לא נס".
מגפה זאת חתיכת בעיה.
"כאורגניזמים חיים, אנחנו תמיד חשופים למחלות מידבקות. מבחינת החיידקים והנגיפים, אני ואתה זה עוגות גדולות וטעימות. לאורך ההיסטוריה, מגפות ומחלות מידבקות הן יותר הכלל מאשר היוצא מהכלל. פשוט נעשינו מפונקים, כי לפחות במדינות מפותחות, מחלות מידבקות הן לא גורם עיקרי לחולי ולמוות. זה עדיין ככה בארצות עניות. אנחנו מתחילים לראות שהחוכמה האנושית תכבוש את המחלה הזאת, אם הכל ילך כמו שצריך. זאת תהיה אי־הבנה לחשוב שהמגפה נוגדת את רעיון הקדמה".
מצד שני, הקורונה חשפה את הקושי של העולם לשתף פעולה. הגלובליות היא נכס מהותי של הקדמה, וזה לא נראה טוב.
"זה אכן איום. אני לא יודע אם הוא קיומי, אבל זה איום. לווירוסים לא אכפת מגבולות על המפה. גם נושאים כמו סחר, טרור־סייבר וכמובן משבר האקלים שהם בעיות גלובליות. אבל גם אם יש לחץ לאומי, יש את כוחות המציאות: קיצוץ בסחר יפגע בשגשוג. הבריאות תיפגע אם לא יהיה שיתוף מידע בנוגע לחיסונים ועוד. זה לא מבטיח שמדינות יעשו את הדבר הנכון ויחזקו את הארגונים הבינלאומיים, אבל יהיו לחצים ומדינות שלא יעבדו בשיתוף – ייענשו".
מבחינה כלכלית, פינקר מצביע על ההישגים של הקפיטליזם וגם מסרב לראות באי־שוויון בעיה מרכזית לעומת עוני קיצוני. לשיטתו, העושר שהצטבר בעולם הביא גם את השכבות שכביכול בתחתית הסולם לחיים טובים בהרבה. אלא שאפקט הקורונה, בשילוב עם המהפכה הטכנולוגית, מעלה את השאלה האם אנחנו לא בראשיתו של מפץ אדיר, שיהפוך את פינקר ללא רלוונטי בעתיד הלא־רחוק: מעבודות שייעלמו ועד אובדן אמון בשוק החופשי - האם כל התותים האלה לא יתפוצצו לנו בפרצוף?
"אני תמיד חושש מהבלתי צפוי", הוא אומר. "אני לא חושב שתהיה התמוטטות כלכלית גלובלית, אבל זה יהיה משוגע להכחיש את האפשרות".
ואולי ההסתכלות שלך על ה"קדמה" מנותקת מהמצב. אולי אנחנו באמצע מהפכה שתשנה הכל?
"אני חושב שרוב הפילוסופים של המדע יגידו שהרעיון שהמדע כל הזמן מזועזע על ידי מהפכות שהופכות את השאלות הקודמות ללא רלוונטיות הוא הגזמה. כל אחד רוצה להיות מהפכן, זה מאוד פופולרי. 'הרעיון שלי יתחיל את המהפכה המדעית הבאה!' אבל מדע אמיתי הוא לא כל כך מהפכני. זה גם לא רעיון טוב לאמץ כל מהפכה מדעית".
תסתכל על השיטה הכלכלית למשל. אתה רואה שמשהו לא עובד. פרשת גיימסטופ למשל, שהראתה את חוסר האמון בוול־סטריט. או האופן שבו תאגידים כמו פייסבוק מערערים את הקונספט המהפכני של מדינת הלאום. אולי, כשזה נוגע לקדמה, אנחנו שואלים את השאלות הלא־נכונות.
"אנחנו חייבים לשים לב למה שאנחנו מכנים 'קדמה'. לא כל חדשנות טכנולוגית היא קדמה. הכל תלוי אם זה משרת את האידיאלים שכולם מסכימים עליהם. זה גורם לאנשים להיות שמחים יותר ובריאים יותר? זה מצמצם את העוני ומגביר את החופש? אם לא, אז זה לא ראוי להיקרא קדמה. מה שאמרת הוא נכון: מוסדות צריכים להשתנות בקביעות, כי טכנולוגיה משתנה ורעיונות משתנים. מה שעבד לפני 50 שנה לא יעבוד היום. ולכן אנחנו צריכים לאבחן בעיות ולשפר את המוסדות שלנו. וכשטכנולוגיה חדשה מגיעה, היא מציגה לנו בעיות שלא ידענו שצריך לפתור".
נראה שזאת המחלוקת המרכזית שלך עם יובל נח הררי: אתה די ממעיט בסכנות, למשל, בכל הקשור לפרטיות או אינטליגנציה מלאכותית. אתה לא ממש נבהל.
"אנחנו כן מסכימים על הרבה דברים ויש לי כבוד עצום ליובל. בפירוש יש טכנולוגיות חדשות שגורמות בעיות רציניות. אבל אני לא מודאג במיוחד שאינטליגנציה מלאכותית תשתלט עלינו או תצמצם אותנו לכדי חומר גלם. בהחלט צריך לדעת מה לעשות עם כל העבודות שיעברו אוטומציה. קשה עדיין לומר עד כמה זאת בעיה. אולי נהגי משאיות יהיו טכנאים להסרת קעקועים או מנהלים של תוכן ברשת החברתית. אבל אולי נצטרך, למשל, משכורת אוניברסלית בסיסית או מס הכנסה שלילי.
"בנוגע לפרטיות, מה שאני לא מסכים עם יובל הוא על הרעיון שהאלגוריתמים יהיו כל כך אפקטיביים בחיזוי ההתנהגות שלנו, כך שנהיה נוחים לתמרון על ידי תעמולה, או שמערכות סופר־אינטליגנטיות יידעו בדיוק מה הצעד הבא שלנו. תראה, אני אשמח להיות מסוגל לחזות התנהגות, זה מה שאני אמור לדעת לעשות בעסק שלי, אבל האופן שבו ההתנהגות האנושית בלתי צפויה היא משהו שנוטע בך תחושת צניעות. יש מחקר עצום, שבו עשו טורניר בין קבוצות של אינטליגנציה מלאכותית. הן קיבלו כמויות אדירות של מידע בנוגע למשפחות פגיעות בארצות־הברית, והתבקשו לחזות מה יקרה איתן בשנים הבאות. התוצאות היו לא מדויקות במיוחד".
ועדיין, אני מדמיין פלסטיני שקורא את 'נאורות עכשיו' ומסתכל על כל הגרפים שמסבירים לו שמצב האנושות טוב מאי פעם. אבל הוא תחת כיבוש, נטול זכות הצבעה לכנסת, חופש התנועה שלו מוגבל. איך הוא אמור להרגיש בקריאת הספר?
"הספר בהחלט לא אומר שהכל יותר טוב עבור כולם. אנשים תחת כיבוש בגדה המערבית אכן לא נהנים מהקדמה האנושית. זה כמו כל הכללה סטטיסטית: נניח שיש לנו טיפול לסרטן, שמרפא 90 אחוז מהחולים. אז תשאל אותי מה עשרת האחוזים הנותרים חושבים. ברור שהם לא יהיו מרוצים, אבל זה עדיין עדיף שיש 90 אחוז נרפאים מאשר 20 אחוז. וצריך לשאוף למאה אחוז. במקרה של הפלסטינים, זאת לא נחמה, אבל זה משמעותי: מדיניות שמצדיקה ציונות מסורתית בתור קידום של מדינה מבוססת זהות אתנית – הרעיונות האלה שייכים לעבר. ממשלות קוסמופוליטיות, גלובליסטיות ודמוקרטיות הן הכיוון שאליו העולם נע בחלקים גדולים, ואליו הוא צריך לנוע".
תכף בחירות והשמאל גוסס. זה לא נראה כמו עתיד סביר.
"זה נכון ואני אהיה מושא ללעג אם אתן תחזית אופטימית בחזית הזאת. אבל מה שקרה בישראל הוא שהמשברים שאני גדלתי עליהם – מלחמה עם מצרים, ירדן, סוריה – נעלמו בצורה מדהימה. גם השלום עם מצרים נחשב לחזון אוטופי. קונפליקט הוא עדיין קונפליקט, אבל מבחוץ – זה שינוי עצום".
× × ×
הסלידה של פינקר מהימין הפופוליסטי ממש, אבל ממש, לא הופכת אותו ליקיר השמאל. למעשה, חלק ניכר מספרו מוקדש להתנגשות חזיתית עם מה שהוא מזהה כמתקפה על הנאורות דווקא מהצד הפרוגרסיבי. "פרוגרסיבים לא אוהבים את הפרוגרס (קדמה)", הוא מצטט בדיחה של עצמו. בטוויטר שלו אפשר למצוא ציוצים שטוענים, לדוגמה, שהמשטרה הורגת יותר מדי בני אדם בכלל – שחורים ולבנים – ולכן הבעיה היא לא בהכרח גזענות.
בתגובה פינקר חוטף אש וגופרית. בביקורות השליליות על 'נאורות עכשיו' נטען שהוא מעוות את הקדמה, אדיש לסבלם של יחידים ובעצם לא מבין את הנאורות. "למה אנשים אוהבים לשנוא את סטיבן פינקר?", שאלה כותרת של כתבה שבה אחד ממבקריו, פרופ' למשפטים והיסטוריה מאוניברסיטת ייל, אמר שהוא "מצוין בלסנתז תוצאות של אחרים, אבל יש כמות עצומה של מסגור שגוי בעבודה שלו".
הביקורת עליו הגיעה לשיא בקיץ האחרון: מאות אקדמאים פירסמו מכתב שדורש לסלק אותו מרשימת המומחים של אגודת הלינגוויסטיקנים, בטענה שהוא מזין תיאוריות גזעניות. האגודה לא נענתה, אבל המכתב עשה רעש והוסיף פרשה עסיסית למלחמת התרבות שמתחוללת באליטה האמריקאית. "זה הטריד אותי, חשבתי שזה אידיוטי", מספר פינקר, "אני בר מזל שיש לי קביעות ולא הייתה סכנה שאאבד את העבודה. זה היה ניסיון למשטר את הדעות. זה טרנד מדאיג בחיים האינטלקטואלים ואני דואג למלומדים צעירים ופחות יציבים, שיפחדו לנקוט עמדה".
אבל האם אתה לא ממעיט מהאלימות הקטלנית של המשטרה נגד אפרו־אמריקאים?
"הרבה יותר אנשים לבנים נורים על ידי שוטרים, כי יש פשוט יותר לבנים. זה בקושי מכוסה בחדשות. השאלה היא אחוז האפרו־אמריקאים שנורים לעומת הייצוג שלהם באוכלוסייה. אבל יש גם אחוזים גבוהים יותר של פשיעה אלימה בקהילה האפרו־אמריקאית. זה לא היה ככה בעבר, אגב. כדי להציל אפרו־אמריקאים צריך להציל אותם מהפשע. אם נתמקד רק בירי משטרתי ולא בהבדלים בנתוני הפשיעה – נגרום לזה שיותר אפרו־אמריקאים יירצחו, למשל. המטרה צריכה להיות שכמה שפחות אנשים מכל הגזעים ייפגעו מפשע, ובמיוחד אפרו־אמריקאים – כי הם בסיכון גבוה יותר. דמוניזציה של המשטרה היא לא הדרך הטובה ביותר להציל חיים של אפרו־אמריקאים".
אתה מרבה לתקוף את הזרם הפרוגרסיבי, מה שמכונה ה־ekoW. איפה הם טועים?
"בהקצנה הזאת שאם אתה לבן, אתה חייב להיות גזען, שאתה כבול לעובדה שאתה לבן. זאת הפיכה טוטאלית של הרעיון המקורי של צדק חברתי, לפיו היחיד לא צריך להיות קורבן לאפליה בגלל גזע, מגדר, דת או אתניות. זאת קלישאה לומר שמרטין לותר קינג חלם על חברה שבה האדם נשפט על פי תוכן האופי שלו ולא לפי צבע העור, אבל תנועת ה־Woke עושה ההפך. היא מחלקת בצורה אובססיבית אנשים לקטגוריות וקובעת הכל לפי זה.
"מה שיותר חמור הוא שהיא לא עושה כלום לטובת שיפור הרווחה של מיעוטים גזעיים, נשים וכו'. להסיר פסלים ולפטר מישהו בגלל בדיחה לא יהפוך אפרו־אמריקאים לעשירים יותר. אנחנו צריכים לדבר על מדיניות – מה יצמצם אלימות, אלימות משטרתית ועוני. מעט מאוד מהאקטיביזם של הצדק החברתי עוסק במדיניות. הכל תוקפנות סמלית".
אבל גם למודעות יש חשיבות. אתה בעצמך מסביר שהתקשורת מעצבת תודעה. וזה קורה בזכות המאבקים האלה. כשאנחנו רואים חדר מלא אנשים חשובים וכולם גברים לבנים, אנחנו מכירים בזה ומבינים איך זה מעלים ציבור שלם.
"בהחלט יש ערך בחשיפת מוסדות שאולי מוטים נגד מיעוטים. אבל לא צריכה להיות התעקשות דוגמטית, שכל תת־ייצוג קשור לגזענות. זה מסיט את תשומת הלב שלנו מפקטורים שיכולים להיות משמעותיים: חינוך, דיור ועוד. אם יש משטר שבו אתה לא יכול להגיד את זה, אתה נותן אבחון שגוי ובטווח הארוך נכשל בהתמודדות עם הבעיה האמיתית".
ואולי אתה זה שמתחפר ב"מדע" כדי לא לראות את התמונה הגדולה.
"לאף אחד מאיתנו אין זכות לאכוף את האמונות שלנו על כל השאר רק כי יש לנו כוח. אתה צריך להיות מסוגל להוכיח. כולנו יכולים להיות טועים, יכול להיות שגם אני טועה. אבל אתה צריך להסתכל במדע, כלומר להביט בנתונים. אנחנו חייבים לשים את האמונות שלנו במבחן אמפירי, להבין מה גורם מה ואסור לנו להיות בטוחים א־פריורית שאנחנו מבינים דברים. והמדע הוא הדרך היחידה לגלות".
בין הימין הפופוליסטי והשמאל הרדיקלי, מי לדעתך מהווה איום יותר גדול על הקדמה?
"הימין הפופוליסטי, כי יש להם את הכוח הפוליטי ובגלל הסכנה שהם יגדילו את האחיזה שלהם באמצעות החתירה תחת מוסדות דמוקרטיים. אבל אני חושב שה־Woke יכול להוות איום כי הוא צובר כוח באוניברסיטאות, בעיתונים וגם בתאגידים. אבל הימין הפופוליסטי כרגע הוא איום גדול יותר".
הבדל אדיר נוסף הוא שבימין הפופוליסטי קיימת גם הכחשה של משבר האקלים. נטען גם נגדך, שאתה אולי מכיר בסכנה אבל מפחית בעוצמה ובמיידיות שלה.
"אני מקווה שזה לא נכון. מה שעשיתי הוא פשוט לדבר על מה שאפשר לעשות במקום להגיד 'טיגנו אותנו, הילדים אבודים ואין מה לעשות עם זה'. אתה צודק שאם השלטון מכחיש את שינויי האקלים, אז זה מתכון לאסון. אבל ה־Woke הוא חלק מהבעיה מכיוון שהוא מערער את הביטחון של הציבור ביושרה של האקדמיה. זה פותח את הדלת להכחשה. אנשים מהימין, ליברטריאנים למשל, אומרים לי: אוקיי, זה קונצנזוס מדעי שכדור הארץ מתחמם בגלל הפעילות של בני האדם. אבל למה שניקח את זה ברצינות? כולם יודעים שאם יש לך דעה שיוצאת נגד האורתודוקסיה, יבטלו אותך".
אזור בעייתי נוסף ששמו של פינקר הופיע בו הוא פרשת ג'פרי אפשטיין. כמו רבים מהמיליה שלו, גם פינקר הכיר את המפלצת הפדופילית באירועי יוקרה כאלה ואחרים. הוא הוטס ב־2002 במטוס הפרטי של אפשטיין יחד עם מרצים נוספים לכנס של TED ותועד לצידו מספר פעמים, כולל ב־2014, אחרי שאפשטיין כבר היה עבריין מין רשום. לפני כן, ב־2007, שמו הוזכר במסמך של צוות ההגנה של אפשטיין כמי שהעניק פרשנות לשונית לנוסח של חוק פדרלי, לבקשת פרופ' אלן דרשוביץ, חבר של פינקר והסנגור של אפשטיין. פינקר הביע מאז חרטה על כך. "למרות שעשיתי את זה כטובה לחבר וקולגה, ולא כמומחה בתשלום או כחלק מצוות ההגנה, כשאני יודע מה שאני יודע היום, אני מתחרט שכתבתי את המכתב", כתב בתגובה לאתר באזפיד.
פינקר אף נאבק נמרצות, כולל חסימות בטוויטר, בכל רמיזה שהוא היה חבר של אפשטיין וכל שכן היה מודע לזוועות שחולל. את התמונה איתו מ־2014, לדוגמה, הוא תירץ בתזמון של הצלם. למעשה, פינקר מעיד על עצמו כמי שתיעב את אפשטיין נמרצות: "תמיד חשבתי שהוא קיביצר, מזויף. לא סבלתי אותו, חשבתי שהוא אידיוט".
האליטה הוקסמה ממנו.
"אף פעם לא הבנתי למה. הסבר אחד ופשוט הוא כסף. אנשים בארגונים ללא מטרות רווח, אני לא רוצה להגיד שהם יעשו הכל בשביל כסף, אבל הם יעשו הרבה. שמעתי שאמרו את זה על חתן פרס נובל, קולגה שלי מ־MIT: 'הוא אף פעם לא פגש איש עשיר שהוא לא חיבב'. אפשטיין היה מתלוצץ, אחד מהחבר'ה. לא סבלתי אותו. אף פעם לא הבנתי איך הוא צבר כל כך הרבה כבוד. הוא לא היה טיפש, אבל בטח לא אינטלקטואל. הוא אהב לבלות ליד אנשים חכמים".
היית מופתע מהזוועות?
"כן. כנראה שלא הייתי צריך להיות, כי הוא היה בחור סליזי. אבל לא חשבתי שהוא עד כדי כך סליזי".
× × ×
פינקר נשוי בפעם השלישית ואין לו ילדים. הוא נולד במונטריאול, אחרי שסבו וסבתו היגרו לשם ממזרח אירופה וניהלו מפעל לעניבות. אביו היה עורך דין ואמו סגנית מנהל בבית ספר. מילדות, הצהיר בראיון, "אהב רעיונות ורצה להתפרנס מלחשוב". אחרי למעלה מעשרה ספרים שהפכו אותו לדובר מבוקש, נושא לוויכוחים בוערים ואחד מ־100 המשפיעים בעולם לפי מגזין 'טיים' ב־2004, ניתן להגיד שהיעד הושג.
"אני מודע למזלי הטוב", הוא אומר. "זכיתי לנסוע למקומות, להכיר אנשים מעניינים. יש לזה חסרונות. אנשים אומרים עליי דברים מרושעים בטוויטר ואני צריך לקבל את זה. אני מקבל המון מיילים ובקשות. אבל אני מלא הערכה למצבי ולכן אני לא מתלונן. הרבה אנשים, במיוחד בעיתונות ובאקדמיה, יש להם בעיות גדולות בהרבה".
למה לאנשים קשה לקבל את המסקנות של 'נאורות עכשיו'? נראה שזה לא רק הוויכוח עם הנתונים.
"בגלל הסתירה בין המבט על העולם שמשתקף מהנתונים לעומת העיתונות. אם אתה לא רואה את הנתונים, זה נראה לך מדהים. בשמאל ובימין, אם חלק מהזהות שלך היא לתקוף את הסטטוס־קוו, אז חדשות טובות הן רעות וחדשות רעות הן טובות. אינטלקטואלים לרוב לא אחראיים להשיג מים נקיים ולפתח חיסונים".
אני מצטער, אבל לסיום חייבים לדבר על השיער. אולי זאת הסיבה לאופטימיות?
(צוחק) "כשהייתי נער, אבא שלי הכריח אותי להסתפר. וברגע שהוא לא יכול היה לכפות עליי יותר, הייתי חייב לגדל אותו. זה שאריות של מרד נעורים. עוד דבר: היה לי קולגה, שנתן הרצאה על איך להיות פרופסור טוב. הוא אמר: תמיד תן לסטודנטים משהו לדבר עליו".
