התמונות שבאלבום

אחרי קרוב לשנה שעולם התרבות סגר את שעריו, האמנים חוזרים לבמות, והתערוכות נפתחות מחדש. בסופ"ש הקרוב ייפתח היכל התרבות בתל־אביב לקהל הרחב, ובמקביל למופעים תוצג תערוכה של הצלם משה שי, "אומרים שהיה פה שמח", שהושקה רגע לפני הקורונה וכבר העלתה אבק בתקופת הסגר. התערוכה מספקת הצצה ייחודית אל מאחורי הקלעים של גיבורי התרבות הישראלית בשנות ה־80 וה־90. בין המצולמים: אביב גפן, קרן מור, יהורם גאון, אריק סיני, הזמר אדם, ארקדי דוכין, טוביה צפיר ומרגול. חזרנו עם כמה מהם לתמונות הנדירות ולימים שבהם מסכות וסגר היו שם נרדף לאפוקליפסה, וכולם חגגו ללא מרחק ועם הרבה אהבה.

"השקנו את התערוכה החדשה דקה לפני הקורונה והיא קפאה לשנה", אומר שי, "זה לא שינה לגבי התמונות שמוצגות שהן במילא קפאו בזמן עוד מהתקופה שעליה אומרים שהיה פה שמח. אני שמח שהיא נפתחת שוב לקהל".

דלית קורל, מנכ"לית היכל התרבות

"אני מתרגשת שאחרי תקופה ארוכה היכל התרבות תל־אביב נפתח שוב למופעים וקונצרטים", אומרת דלית קורל, מנהלת היכל התרבות. "לצערי המתווה הנוכחי אינו משקף את היכולות שיש להיכל בגודל העצום שלו בשטחים הציבוריים, מרפסות, באולם הענקי שיכול להכיל 2,500 איש. אנו מקווים שבמהרה המתווה יורחב ויגדיל את כמות הקהל שניתן להכניס בהתחשב בגודל המקום, ובהזדמנות זו ליהנות מהתערוכה הנוסטלגית".

חברי להקת כוורת בהפסקת קפה

"אני זוכר את התקופה והצילומים באזור הזה ובזמן הזה. רובנו באנו מאזור הקריות וחיפה. התחלנו להופיע בכל מיני מועדונים שלמעשה התחילו סוג של בילוי חדש. היום בתקופת הקורונה אין פאבים ומועדונים, אבל בעבר היו לנו את מועדוני הופעות הרוק. המוזיקה הזאת השפיעה עלינו הרבה. תל־אביב הכניסה אותנו למוד 'אפל' וחיפשנו איפה לגור יחד. גרנו במלון 'חיים' — מלון לנזקקים ועניים. רק ששכר הדירה היה אותו דבר מבחינת המחיר. שכרנו דירה אחת לכל הלהקה, הייתה הרבה עשייה, אבל נאיביות שנעלמה עם הזמן. גדלנו נורא מהר והחליטו להחתים אותנו. התחלנו להביא אלף איש להופעה והדברים התפוצצו דרך ההופעות ועכשיו נשארו הגעגועים. היה מזג אוויר עני מאוד באותה תקופה. לא היה לנו אוכל וכסף, אבל היינו מאושרים. גם כשהצלחנו הכסף לא בדיוק זרם בלהקה, אבל לא היינו ממורמרים בגלל המוזיקה והכיף שהיה לנו. סוג של נאיביות של החלומות. היו קלטות וידיאו, בבתי קפה יכולת לשתות נס קפה עם עוגה ולראות סרט בטלוויזיה המרובעת".

החברים של נטאשה

ארכדי דוכין

"שנת 93'. ב־1991 הקימו ארקדי דוכין ומיכה שטרית את 'החברים של נטאשה'. התמונה צולמה בתיאטרון צוותא. ארקדי הגיע להופיע כאורח שלי. שרנו יחד על הבמה שיר שארקדי כתב לאריק איינשטיין. ארקדי היה מופלא, כל התקופה הזאת הייתה מופלאה. הקלטתי שישה שירים שלו שנכללו באלבום, הוא היה יחסית בתחילת דרכו. התמונה צולמה לפני העלייה לבמה".

"כשאני רואה היום את הצילום הזה, רואים שאני לא יודע שהוא מצלם אותי. אני בסוג של הכנה של הפרימה בלרינה שבי. לקחתי את ההופעה שם מאוד ברצינות, וצפייה בתמונה החזירה אותי להכנה המנטלית והפיזית הקשה, למופע הבלרינות הזה. בלט קלאסי לא כל כך מתאים למשקל שלי, ואת הרעיון למופע הזה העלתה גליה גוטמן שהייתה אז מפיקה בערוץ הראשון. מי שקיבלה אותי בזרועות פתוחות לפרויקט הזה הייתה ברטה ימפולסקי — מנהלת הבלט הישראלי דאז. זובין מהטה ודן שילון גם כן התלהבו מהרעיון והצטרפו. אני, כמעט בלי לחשוב, הבנתי שמה שאני צריך לעשות זה לשקוד על הריקוד, להתאמן קשה ולהיות חלק מרביעיית הברבורים. נאלצו לתפור לי טוטו מיוחד של בלרינות. ב־12 ימי עבודה מרוכזים ואינטנסיביים מאוד הורדתי 7 קילו. היו אלה שנות ה־80, ממשלת הרוטציה פרס־שמיר. דווקא אז היינו אור לגויים. לדוגמה אישית יש ערך עליון. אני מקווה שנצליח להשריש את הערכים של פעם. חשוב לנו להנחיל את הערכים האלה לדור הבא".

טוביה צפיר וזובין מהטה

יצחק רבין והרמטכ"ל לשעבר משה לוי

"סוף שנות ה־80. אחרי אלבום ראשון ולפני הבנה מלאה של איך מסתדרים בחיים מעכשיו. מצד אחד מדובר בימים של התגשמות חלום גדול יותר מהחלום שיכולתי להעז לחלום, ימים פרועים של אהבות, כסף, בילויים, צילומים, הופעות, קמפיינים, ראיונות אינסופיים, מעריצות ומעריצים, המון אהבה במנות גדושות, תחושה של שיכרון הצלחה מבלבל ומטשטש. זה היה זמן אחר. המצלמה הייתה ביד שלך, וכדי לייצר תמונה או שוט צילום צריך להגיע ללוקיישן עם צוות של מאפרים, מלבישים, תאורנים, מנהלים, ועוד. והתמונה באמת מייצרת רגע, רגע אותנטי, אמנותי, מיוחד ובלתי נשכח. התמונה הזו צולמה באחד מהרגעים האלה. וכשאני מתבונן בה היום, התבוננות אמיתית, אני שומע המון רעש ומאידך הרבה בדידות. התערוכה הזאת מעוררת את הגעגועים לחזור ולהופיע באולמות מול קהל חי שצוחק ומתרגש ביחד איתך. חנוכה האחרון שבו הופעתי בהיכל היה מלא בהורים ובילדים מקצה לקצה, הקולות על הבמה ומחוצה לה וקולות הצחוק של הקהל נשארים איתך ימים רבים אחרי".

אדם ועפרה חזה

"אני חייבת לומר שאני נראית בתמונה פרחחית מאוד, וזה אחד הדברים שגורמים לי לאהוב אותה כל כך. אני לא יודעת אם היום הייתי מסכימה להצטלם ככה בגלל שאני כבר לא במקום הזה. אני במקום אחר מבחינת העישון אבל מבחינת הגישה אני באותו מקום. אותה מרגול, אותה הילדה, אותה האמא, אותה הסבתא. אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה מאוד מבולבלת, מסעירה ומפחידה. מבחינת ההופעות, לא הופעתי שנה שלמה בגלל הקורונה. אנחנו מנסים להתמודד עם הסיטואציה ולהפיק ממנה את המיטב, אז אנחנו עושים הופעות קטנות ואינטימיות למעט אנשים, כשההגבלות מאפשרות זאת. התקופה הזאת מטלטלת, ואם אני לא איאחז באופטימיות ובחינוך שקיבלתי, לזרום עם מה שקורה ולא ליפול כשקורים דברים לא צפויים, לא יישאר לנו הרבה. בפרספקטיבה לאחור — אתה יכול לדפדף בדפי ההיסטוריה באייפון שלך. מבט מהיר באייפון ואתה רואה ומרגיש עשור אחורה. זו איזושהי בועה שאנחנו חיים בה, עשור הפך להיות כאילו זה אתמול. לתמונות שאנחנו שמים באלבום תמונות יש ערך אחר, ערך ייחודי שמתאים לתקופה. באייפון הכל נראה אותו הדבר. תמונות כאלה, שצולמו בעבר, מחזיקות ערך מסוים".

מרגול

"מצאתי את התמונה הזאת באחת הדירות ששכרתי והשארתי אותה. כשהיו שואלים אותי למה בן־גוריון תלוי אצלי על הקיר, הייתי מפטירה — זה סבא שלי. לרוב היו אומרים 'אה, וואלה?'. הצילומים עם משה שי היו תמיד כמו סוג של ריקוד מהרגע שהיה מתחיל לצלם. שנינו תוך כדי תנועה, כשמשה במהירות שיא מחליף עדשות ומצלמות, עולה על ספסלים, מטפס על עצים, באמצע הכביש ובהתלהבות עצומה למצוא את הזווית הנכונה".

קרן מור

"לתמונות מן העבר יש תמיד עוצמה יתרה והד מתקתק, בזכות המרחק של הזמן מיום הצילום. לכל תקופה יש את היופי שלה. ואני אוהב את הצילומים של היום לא פחות מהצילומים של פעם. לסיכום: התמונה שלפנינו מאוד־מאוד יפה".

יהורם גאון