"אופנה זה לא רק בגדים יפים, זה קודם כל פוליטיקה"

בשנת 1983, כאשר הקימה דורין פרנקפורט את מפעל האופנה שלה, היא תפרה את הקולקציות משאריות של בדים שרכשה בדרום תל־אביב, מעודפים של חיתולי טטרה שנותרו בעשרות אלפי מטרים לאחר פריצת החיתולים החד־פעמיים, ומג'ינסים משומשים שהייתה קונה על המשקל בשוק הפשפשים ביפו.

אז עוד לא קראו לזה קיימות, אבל פרנקפורט הצעירה כבר קלטה את חשיבות המיחזור והאופנה המקיימת. היום, ארבעה עשורים אחרי שהמושג "מעוצב ומיוצר בתל־אביב" כבר מקועקע על שמה, היא תקבל פרס מפעל חיים במסגרת שבוע האופנה TLV שייערך בסוף החודש.

בדירתה המעוצבת והמסוגננת שבדרום תל־אביב, אותה היא חולקת עם בן הזוג ב־20 השנים האחרונות, הפרופסור והצלם מיקי קרצמן ("האיש הכי אופטימי ואוהב ישראל שאני מכירה"), פרנקפורט נינוחה כדרכה, ואומרת שהיא שמחה ששפת הקיימות שהיא מדברת עשרות שנים הפכה סוף־סוף לנחלת הכלל.

"מבחינתי הפרס למפעל חיים נובע מכל השיח שהתפתח במותג, כמו זה שאין אצלנו גטאות של מידות וגיל, שיחד עם השותפה שלי מרגיט סגל אנחנו מקפידות על עבודה עברית שזה ממש מושג שהלך ונמוג עם השנים, וכמובן עניין הקיימות", היא אומרת. "תשאלי את הבנות שלי, קמע וקיאן, היום בנות 29, ותגלי שאני הייתי אמא פדיחה, זאת שיש לה ארון מיחזור במטבח כבר לפני 25 שנה, עם כמה שפחות ניילון ופלסטיק, וכריך להפסקת עשר בקופסאות רב־פעמיות. הן התביישו בי נורא".

ובאילו עוד תחומים את מרגישה שהקדמת את זמנך?

"בהבנה שלעולם האופנה יש חלק בחברה ובתהליכים חברתיים. אופנה זה לא רק בגדים יפים, זה קודם כל פוליטיקה. אני מתה על הנוף הקפוא של איסלנד, אבל לא משם ההשראה שלי אלא רק מכאן, מהמקום שאליו אני מחוברת".

וכמה שהיא מקומית ומחוברת. פרנקפורט, שהשנה תחגוג 70, נולדה בפתח־תקווה, למדה בגימנסיה הרצליה, גדלה בסביון, סבה היה אחיו של הרב הראשי לישראל וחזר בשאלה, ועד היום היא בקשר חם ואוהב עם החצי החרדי של המשפחה. וכן, הטוקבקיסטים שמכנים אותה "שמאלנית" מעצבנים אותה.

"לאף אחד מאיתנו אין את הפטנט של איך יעבוד המקום הזה, כי אין דרך אחת לאהוב את הארץ ורק אם נכיל את האחר המקום הזה יצליח", היא אומרת. "חשוב שנפתח את הלב גם למי שדעתו שונה משלנו, אחרת אנחנו מייצרים שסע נורא. צריך לזכור שגם בעבר נהגנו בצורה איומה בעולים שהגיעו לכאן עם קום המדינה, והתנהגנו בצורה פוגענית עם העלייה מברית־המועצות ובצורה מחפירה עם העלייה מאתיופיה, וברור שקשה להיות מדינת כור היתוך וקשה להיות מהגרים בכל זמן, אבל זה בידיים שלנו לחנך את דור ההמשך על מקומיות ואהבת המקום".

ולדבריה, חלק מאהבת המקום זה לשכנע צעירים להעדיף להשקיע בבגד ישראלי שיילבש שנים רבות בלי להתבלות — וכך גם לפרנס את השכנים ולתמוך בתעשייה המקומית. "גם אם קונים באינטרנט - תקנו מוצרים ישראליים, ושהמדינה תקל גם במיסוי וגם בבירוקרטיה במקום לנפנף בסיסמאות של 'כחול לבן'", היא אומרת בלהט. "באירופה הבינו שבלי תעשייה קטנה ומקומית שלא מזהמת אין זכות קיום לכלכלה, וזה מוכיח את עצמו מצוין, אז למה אנחנו לא לומדים? נדמה לנו שכולם מסתכלים עלינו בהשתאות, אז וואלה, זה לא נכון", הקול שלה פתאום עולה באוקטבה, והשלווה שנדמה שעוטפת אותה פתאום מופרת. "יש לנו מקום מדהים, אנשים מוכשרים שאנחנו מחנכים לאהבת הארץ, אבל לא מאפשרים להם לעבוד בארץ שהם רוצים לחיות בה", אומרת פרנקפורט בכאב.

לא לחנוק את הכדור

היא קמה משולחן האוכל שמפריד בין המטבח לסלון, ששטיחים בגוונים חמים מפוזרים לאורכו, ומכינה לנו תה צמחים. את קרואסון השקדים שבצלחתה כבר פוררה כדרכה לפיסות־פיסות של עלי בצק, בהם היא נוגסת לאט (גילוי נאות, פרנקפורט ואני מיודדות ופוררנו לא פעם קרואסונים ביחד).

"תעשייה, עשייה, אמנות ואומנות, כל אלה בכלל לא בשיח של ישראל 2021. איך אפשר לחיות פה רק סביב היי־טק? אני, למשל, תופרת מעולה שבמקרה יש לה מפעל, הרתך שעובד כאן בחנות מול הבית הוא אדם מאושר כשהוא בא בבוקר לעבודה. תסתכלי פה בשכונה שאני גרה בה, כולם עובדי כפיים מאושרים. לא כולם צריכים להיות הייטקיסטים ועורכי דין", היא אומרת.

על עצמה מעידה פרנקפורט שהיא עובדת גם מפני שהיא חרוצה, אבל "גם בגלל חרדות פרנסה. אני אחראית לכל כך הרבה משפחות שהעסק שלי מפרנס, ולכן אתר האינטרנט שהקמנו הוא המזל שלי בתקופה הזו שבה החנויות היו סגורות. האתר, שקיים כבר שנתיים, עבד ומכר לכל העולם עוד לפני הקורונה, ועל כך אני מודה מאה פעם ביום".

פרנקפורט מעריכה שהקניות מחוץ לרשת בכל זאת ישרדו את התקופה. "אנשים תמיד יחפשו חוויית קנייה. אני רק מקווה שנאזן את עצמנו, שהקטע של הצריכה העודפת יירגע, ואני מדברת על כל התחומים ולא רק על אופנה", היא אומרת ומציינת שלתחושתה זה כבר קורה. אנשים קונים פחות, וחברות מייצרות פחות.

וכאן מבקשת פרנקפורט להזכיר את חברת "קורנית דיגיטל" שלקחה חסות על שבוע האופנה תל־אביב (שישודר השנה במלואו בערוץ רשת 13 החל מ־28.3), והיא למעשה חברת היי־טק שפיתחה טכנולוגיית הדפסה חדשנית על גבי בדים וחומרי גלם שמאפשרת לייצר לפי הזמנה ולא בכמויות ענקיות.

"ייצור לפי דרישה הוא הדבר הבא בתחום האופנה", מנבאת פרנקפורט. "זה צעד אקולוגי שמבטל צבירה של מלאי ולכן גם מוזיל עלויות. השינוי קריטי בעיקר עבור חברות ענק שמייצרות הרים של בגדים שמזהמים בטירוף. סוף־סוף לא נחנוק את הכדור", היא מחייכת את החיוך שלה, הממוסגר בליפסטיק האדום, שיחד עם הבגדים השחורים הפך לסמלה המסחרי.

ואיך האופנה הישראלית תתאים עצמה לייצור העתידי לפי דרישה?

"בצורה משונה יהיה לה קל, כי היא לוקאלית והעולם חוזר לעיצוב לוקאלי", אומרת פרנקפורט וזוקפת את התהליך לזכות הקורונה, שהחזירה אנשים להפגין אחריות חברתית כלפי המדינות שבהן הם חיים ולקנות, גם אם זה באינטרנט, יותר מתוצרת המקום.

כולם בטרנינג כבר שנה. על איזה קניות את מדברת?

"אם לא צריכים בגדים — שלא יקנו בגדים. אין סיבה לקנות בכוח. אבל את הבגדים הנוחים תפרתי ולבשתי עשורים לפני הקורונה, אז זה לא מרגש אותי. אני לא אלבש שום בגד שופוני שאי אפשר להירדם בתוכו. גם האלגנטיות צריכה להיות אצלי אגבית", היא אומרת.

עופרה חזה ואני

בעונת הקיץ שלפני הקורונה היא התחילה לייצר בגדי בית, ומאז פרוץ הקורונה והקניות אונליין גילתה שיש להם קהל יעד מפתיע: גברים. "בגדים לא אמורים להיות תחומים בגיל, מגדר ומידות", היא מדגישה. הגמישות והשינוי המתמיד הם ללא ספק מה שהופך את פרנקפורט לעל־זמנית במחוזות האופנה המקומית, שטורפת מעצבים ופולטת אותם כעבור שנים ספורות לרוב.

מי שידפדף לאחור, יגלה את התפרים הייחודיים שהותירה.

כך למשל שלום חנוך, עד היום אחד מחבריה הטובים, הכיר אותה כשהלבישה אותו לעטיפת האלבום "חתונה לבנה" והפכה אותו מנער פוסטר של התנועה הקיבוצית לכוכב רוקנרול מעושן. "כיף לעבוד עם חברים, וזה אחד הדברים הכי יפים שעבדתי עליהם, ושלום הוא אחד האנשים שאני הכי אוהבת ומעריכה. מישהו שאל אותי השבוע כמה זמן אנחנו כבר חברים. ספרתי ונבהלתי. עוד שנתיים חמישים שנה".

בכלל, דומה שהיא תופרת אל ליבה בחוטי זהב את האמנים שאותם היא מלבישה. גם צוף פילוסוף, חברה הטוב, הביא את הלהקה שלו — תיסלם — לסטודיו שלה. פנסי הנוסטלגיה מאירים את עיניה כשהיא חוזרת גם לאילנית ולשלישיית "שוקולד מנטה מסטיק", לנורית גלרון וליהודית רביץ, לירדנה ארזי ולעופרה חזה – כן, כן, שתיהן נכחו ביחד בסטודיו שלה – וכמובן אל זמרי האירוויזיון.

איך הגעת להלביש את זמרי האירוויזיונים לאורך השנים?

"שלמה צח פנה אליי, אחרי שהלבשתי את 'שוקולד מנטה מסטיק'. כשהייתי צריכה להלביש את יזהר כהן ב'אבניבי', השיר נשמע לי ממש כמו שיר ילדים והחלטתי להלביש את יזהר והלהקה כאילו הם הולכים למסיבת ביכורים על הדשא בקיבוץ. העיצוב הזה היה כל כך שונה בפריז, שם התקיימה התחרות, וזה תפס".

עם עופרה חזה, שביצעה את השיר "חי" בתחרות בגרמניה, נקטה בצעד חתרני ולא בצעד תימני, כאשר הלבישה את הכוכבת בלבן, אבל את הלהקה שליוותה אותה בצהוב. "איך שהבנתי שהתחרות תיערך בגרמניה, היה לי ברור שאני הולכת לשטוף את הבמה בצהוב. אבל דאגתי להגיד את זה לעופרה ולבצלאל אלוני, כדי שלא יהיו מופתעים אם מישהו יעלה עליי".

נו, ומישהו עלה עלייך?

"רק חזי לסקלי, שכתב בזמנו במקומון 'העיר'".

את חזה, היא אומרת, העריכה מאוד. "למרות כל מה שאומרים, עופרה הייתה עצמאית לגמרי ואף אחד לא החליט עליה. היא קבעה מה היא תעשה ומה היא לא תעשה, ושום דבר שלא רצתה לא קרה. נכון, בצלאל אלוני, המנהל שלה, היה משמעותי בחייה, גם את דורון אשכנזי היא אהבה מאוד", אומרת דורין ושותקת. "האהבה הזו נגדעה בצורה אכזרית ובדיוק מזה היא חששה. מהפומביות המטורללת שנדבקה אליה בסוף. פעם חינכו אותנו על דיסקרטיות. אבל אני מגלה הכל, אף אחד לא יכול לגלות או להגיד עליי משהו שלא אמרתי על עצמי".

עוד אישה גדולה מהחיים שהיא מתגעגעת אליה היא השחקנית רונית אלקבץ.

אתן קצת דומות, לא?

"הייתי מתה", דורין לוחשת, "היא הייתה הורסת. פעם מעט מאוד אנשים חשבו שרונית אלקבץ יפהפייה. היום כל אחד יגיד לך שהיא הייתה יפהפייה. כאשר דעה שפעם מעט אנשים החזיקו בה הופכת להיות נחלת רבים, סימן שתודעה משתנה".

ואפרופו תודעות שעוברות שינוי, הראיון הזה מתפרסם לקראת יום האישה הבינלאומי, שיצויין ב־8 במארס, אני אומרת לדורין ומזכירה לה שהיא לא רק שמאלנית, כפי שכתוב בטוקבקים, אלא גם פמיניסטית.

היא צוחקת. "מכירה את אלה שאומרות 'אני לא פמיניסטית?', אז תקשיבו לי: כל אישה שאכפת לה ממה שקורה לנשים אחרות היא פמיניסטית. לא צריך לשרוף חזייה כדי להיות פמיניסטית, אני כבר ממילא לא נזקקת לחזיות", היא צוחקת. "פמיניזם בא בהרבה צורות, ואני חונכתי לא להסתכל רק על מה שאני השגתי כסימן לשחרור, אלא על מה שהנשים שסביבי אמורות להשיג כדי להיות משוחררות באמת".

והן משוחררות?

"כמה נשים אנחנו מכירות שעדיין כבולות בתוך קשר אלים? בתוך משפחה עם מסורת מגבילה? עדיין יש הרבה יותר נשים שהן לא משוחררות מנשים משוחררות. לא כולן מעזות לחשוף ולשתף את המצוקות שלהן".