דן דיזיין

זה היה בבוקר שישי שעבר, כשהתוודיתי. זה לא היה קל, אפילו קצת מפחיד, אבל הייתי חייבת לומר את האמת, בלי להסתתר מאחורי תירוצים ונסיבות מקלות (למרות שהיו לי, נשבעת). הסתכלתי בלבן של העיניים של אילן ואנאבל ריזינגר ואמרתי: אני היא זו ששינתה את הלוגו של "7 לילות". כן, אני לחצתי על ה־save ואין עוד דרך לחמוק מהעובדות. לפני 16 שנה הוחלט ב"ידיעות אחרונות" לעשות מתיחת פנים למוסף ואני נקראתי לעצב אותו מחדש ובין היתר לשנות, ממש בנגיעות, את הלוגו המיתולוגי שעיצב דן ריזינגר וליווה את המוסף משנות ה־70. 

אחרי הווידוי הייתה שתיקה, לא אכחיש. לגמנו בשקט מספלי הקפה המעוצבים בצבעי פנטון, הסתכלנו בדממה על יצירות האמנות המרהיבות שתלויות בבית ונתנו לזה לשקוע. אחרי הכל, הריזינגרים הם אנשים מתורבתים, ואנאבל ואילן, אלמנתו ובנו של דן, המשיכו את הראיון למרות החטא הקדמון. 

תשאלו למה זה כל כך משנה, או מה בכלל הסיפור הגדול, אבל זה מאוד משנה והסיפור אמנם קטן - תזוזה של כמה מילימטרים, שינוי פונט וקו עגול שהפך לישר - אבל כשמדובר בעבודה של דן ריזינגר, אחד המעצבים הגרפיים החשובים והמשפיעים בישראל, לכל מילימטר יש משמעות.

ריזינגר, שנפטר ב־2019 בגיל 85, עיצב החל משנות ה־60 עשרות לוגואים, פוסטרים, אותות, תדמיות ומה לא, והוא גם זה שתחת ידיו יצאו הלוגואים המיתולוגיים של "7 ימים", "7 לילות" "24 שעות" ועוד מוספים בעיתון שאתם קוראים ממש עכשיו. הם אולי נראים לכם שקופים, אבל מישהו חשב עליהם, למד ותיכנן אותם כדי שייראו בדיוק כמו שצריך (ידעתם, למשל, שהלוגו המקורי של "24" מורכב מסימן שאלה וסימן קריאה, כמחווה לעולם העיתונות ששואל, חוקר וקובע?)  

אלון ריזינגר בסטודיו. " גם בבית החולים אבא רצה סביבו צבעים" | צילום: דנה קופל

המישהו הזה, דן ריזינגר, היה מעצב ואמן שנגע כמעט בכל פינה בעולם התרבות והצרכנות הישראלי. טבע, אל על, הבימה, ישקר, הביטוח הלאומי, עיטורי הגבורה, העוז והמופת של צה"ל, לילי, שנקר, אלקטרה, ארקיע - זו רק רשימה חלקית של מוצרים ומוסדות ישראליים שריזינגר בנה להם שפה גרפית, עוד הרבה לפני שמישהו שמע פה את המונחים "מיתוג", "נראות", ולפני שידענו שמה שאנחנו מרגישים זו בכלל "חוויית משתמש". כשאתם קופצים לטמבורייה, אתם רואים עבודות שלו בכלל בלי לדעת שמישהו הוציא חוברת שלמה של הנחיות לאיזה כיוון מותר לסובב את הלוגו ואיפה למקם את רשימת המרכיבים, וכשאתם חולפים על פני תחנת דלק בדרך, אתם בכלל לא יודעים שריזינגר אחראי לזה שאתם יודעים שהיא של חברת דלק. 

טוב, יש סיכוי שאתם כן יודעים, כי בכל זאת ריזינגר הציג במוזיאונים הכי נחשבים בעולם, זכה בפרסים בינלאומיים, העבודות שלו הופיעו בספרי העיצוב המובילים בתחום, והוא גם חתן פרס ישראל. ואם אתם צריכים עוד הוכחה שמדובר באחד מבכירי המעצבים שקמו לנו, הרי שממש בימים אלו הארכיון של ריזינגר עובר בשלמותו לספרייה הלאומית, הפנתאון של התרבות הישראלית והיהודית. שם, בין כתבי קפקא לעיזבונות של נעמי שמר וש"י עגנון, תוכלו למצוא בקרוב שרבוטים פרי עטו, מכתבים שקיבל משועי עולם וחברים בברנז'ה, ציורים שנגנזו ורישומים שהפכו למוצגים תלת־ממדיים בכל העולם. 

רגע לפני שאורזים הכל בארגזים, ניתנה לנו הזדמנות נדירה לבקר בסטודיו הפרטי, לגעת בסקיצות, לקרוא הקדשות של ראשי המשק ובכירי התקשורת בישראל של פעם ("דני בוי", כותב לו טומי לפיד ב־68' "אנשים יכולים לחלוק על תוכנו של 'את', אך כולם תמימי דעים שזהו המגזין היפה ביותר שאי פעם הופיע בארץ") ולהסניף את האווירה, הצבעים והקומפוזיציות.

ביתם של דן ואנאבל ריזינגר, בקצה רחוב קטן וצנוע בגבעתיים, נשאר בדיוק כמו שדן תיכנן אותו - עבודות גדולות על הקירות, ספת ממפיס טובלת באור הבהיר שנכנס מבעד לחלונות הגדולים והכל מלא בצבע. בקומה העליונה, על השולחן בסטודיו הקטן, מונחת קופסה מפח עם שפופרות צבע ישנות. היא הייתה שייכת לאביו של ריזינגר, שנולד ממש לתחום האמנות והעיצוב. כנצר לשושלת של מומחים לצבעות ודקורציה, הוא גדל לתוך עולם של ערבובי צבעים וטכניקות, ולאבא שהיה צייר חובב. פעם אמר שחוש צבע זה כמו חוש מוזיקלי - משהו מולד. אצלו זה היה בגנים.

התגלית של מחנה הבדונים

ריזינגר נולד ביוגוסלביה, ועלה ב־1949 עם אמו לישראל, לאחר שאביו נספה בשואה. בגיל 15 כבר עבד כצבעי כדי לסייע בפרנסת המשפחה, ובשעות הפנאי צייר להנאתו. משלחת של הסוכנות שעברה במחנה הבדונים שבו התגוררה המשפחה בהרצליה ראתה את הציורים והמליצה לאמו לרשום אותו מיד לבית הספר לאמנות בירושלים. כך, בגיל 16, הגיע לבצלאל וסיים את הלימודים בהצטיינות. לאחר מכן התגייס לחיל האוויר ובמקביל השתלם בעיצוב בולים וכרזות. 

אחרי השחרור נסע לבריסל כי שמע שיש איזו תערוכה עולמית שאולי ימצא בה עבודה. כך הגיע ל"אקספו 58'", וזכה בתחרות הכרזות שנערכה שם. "פתאום העיתונות התחילה להתעניין וכל משפחה יהודית בבריסל שהייתה לה בת הזמינה אותי לארוחת ערב", סיפר לעדי אנגלמן בספר שהוציא מוזיאון ישראל לרגל תערוכה מעבודותיו ב־2017.

מבריסל עבר ללונדון, ותוך שנים מעטות הפך למעצב מוערך ועסוק, שעבד עבור הדואר הבריטי ומארקס אנד ספנסר, עיצב כרזות והציג בתערוכות. לאחר שהכיר את אנאבל, חזר איתה לישראל בשנות ה־60, והפך לאחד המעצבים המשפיעים של התקופה.  

|

אלא שריזינגר היה הרבה יותר ממעצב גרפי - הוא היה חלק מבוני הזהות הוויזואלית של המדינה הצעירה. ממקום קטן שעוד לא שכח מה זה צנע הפכה ישראל למדינה שמסתכלת אל העתיד בבטחה, ובאותה הזדמנות מרשה לעצמה להתעסק בצדדים הפחות הישרדותיים של החיים. ריזינגר הביא עימו רוח שונה - הוא עבד בצבעים חזקים ומאירי עיניים, צורות מופשטות, גיאומטריות ומודרניות, והרבה הומור ושמחה. "באמת חשבתי, אולי בנאיביות, שמדינה צריכה להיות גם יפה, לא רק בטוחה", אמר.

ריזינגר נהג לומר ששלושה צבעים ליוו אותו כל חייו: צהוב, כצבעו של הטלאי שאותו נאלץ לענוד כילד. אדום, כצבע הצבא האדום ששיחרר אותו מאימי המלחמה, וכחול, כצבע השמיים בישראל. ובאמת, הצבעים היו אלמנט מהותי בעבודתו. הוא הסביר שבניגוד לעולם העתיק, שם שימשו פעמים רבות להסוואה, הוא משתמש בהם למטרה ההפוכה - לבלוט על פני השטח.

דוגמה בולטת לשימוש כזה אפשר לראות בחברת "דלק", שמזוהה עם הצבעים - נו, אתם יודעים את זה - אדום וירוק. הם לא נבחרו סתם כך, אלא הגיעו מצבעי הרמזור, כי כל עבודה של ריזינגר הייתה מבוססת על היגיון פנימי (הוא קרא לזה "logic and magic" - לחשוב על רציונל לעבודה, ואז להוסיף עליה עיצוב, צבע וכיף, שיהפוך את העניין לחוויה).

בשנות ה־70, כשדלק פנו אל ריזינגר, הם בסך הכל רצו שלטי פרסום ועוד כמה בקשות נקודתיות. אבל ריזינגר, שראה את התמונה הכללית, הבין שדלק צריכים זהות תאגידית אחידה, והציע לוגו חדש ואדום שימוקם ב־150 התחנות של הרשת על עמוד גדול שיתנשא לגובה רב, וכך ימשוך את הנהגים בעודם בכביש. בגלל שהתחנות היו בנויות באופן שונה זו מזו, הציע ריזינגר "לשטוף" אותן בצבע, כדי לאחד את כולן למוצר אחד מובחן. התוכנית לא הייתה קלה לביצוע משום שרבים מבעלי התחנות התנגדו להצעה המוזרה. מה ששיכנע אותם הייתה העלייה במכירות שנרשמה בתחנות שהצטרפו למהלך, ועד מהרה נצבעו כל תחנות הרשת בצבעי ירוק ואדום.

עוד דוגמה לתפיסה הכוללת של ריזינגר היא עבודתו עם אל על. בראשית שנות ה־60 שכרה החברה שני מעצבי־על - הבריטי ג'ורג' הים וההולנדי אוטו טרוימן — שהזמינו מצידם מעצבים ואמנים ישראלים לעבוד איתם על הפרויקט. לצוות צורף גם ריזינגר הצעיר, שהתבקש להכין לוח שנה של החברה. 

הים וטרוימן עיצבו שני לוגואים, אחד באנגלית ואחד בעברית. הם הציעו שהקהל בעולם יקבל את הלוגו באנגלית בלבד, והקהל הישראלי יקבל לוגו בעברית עם תוספת אנגלית. ריזינגר שילב את הלוגואים ליצירה אחת, הכוללת את שתי השפות. הוא הטה את האות ע' בעברית כך שתתאים לזווית של האות A ותיצור הרמוניה. מעבר לאסתטיקה, הייתה פה אמירה: הקריאה של הלוגו משמאל לימין ולהפך הייתה כמו הטיסות שבאות וחוזרות, וכל המכלול תיפקד כגשר בין השפות, כמו שחברת התעופה מהווה גשר בין ישראל לעולם.

הצעתו של ריזינגר נדחתה, אבל הוא המשיך לעבוד עם החברה, ויצר עבורה בין השאר ליין פוסטרים מרהיבים שהיו יכולים לככב גם היום באינסטגרם. ב־1971, כשאל על קנו את מטוסי הבואינג 747 הראשונים שלהם ‑ הפך הלוגו שעיצב כמה שנים קודם לכן ללוגו הרשמי של החברה, שגם התאים בצורתו הארוכה והצרה למבנה המטוס החדש. ברבות השנים שונה הלוגו, והיום הוא מעיין טייק־אוף למקור של ריזינגר. לוגואים נוספים שעיצב עברו במהלך השנים מה שנקרא בשפת יועצי השיווק והתדמית "התאמה לרוח הזמן", שעוררה לא אחת תרעומת בקהילת המעצבים.

ריזינגר הפך מאז למעצב הראשי של החברה עד תחילת שנות ה־2000. הוא נגע בכל תחום ועבד עם השמות המובילים - עיצוב הפנים של המטוסים תוכנן יחד עם האדריכלית דורה גד, בגדי הדיילות עוצבו על ידי גדעון אוברזון, אבל הכל עבד כמכלול אחד שלם שעליו ניצח ריזינגר, מצבע המטוס ועד עטיפות שקיות הסוכר שחולקו בטיסה. עבודתו עם אל על זכתה להכרה בינלאומית, וריזינגר אף זכה עליה בפרס שיקגו לעיצוב. 

לאורך השנים פרץ ריזינגר את ההגדרה הצרה של העיצוב הגרפי ועסק גם בעיצוב תעשייתי, עיצוב במה, ציור ואפילו אדריכלות. כך למשל תיכנן את התחנות של הכרמלית בחיפה, צבע את הטיילת בתל־אביב בשנות ה־70 ועוד ועוד.

קולאז' אחרון בבית החולים

ריזינגר המשיך ליצור עד שבועות ספורים לפני מותו. עכשיו, כשהכל מתכנס לאיסוף וקטלוג, מדובר בכמות אדירה של יצירות. מי שעבר על כל המאסה הזו הוא בנו ויד ימינו, ד"ר אילן ריזינגר, שעוסק בפילוסופיה של השפה ובפרט של השפה החזותית. אחרי שנה אינטנסיבית, פיזית ורגשית של עבודה קשה, הגיע השלב שבו עובר החומר ליעדו האחרון - הספרייה הלאומית בירושלים, סוג של סגירת מעגל למי שהתחיל את דרכו כתלמיד בבצלאל שבעיר. 

שם, לצד צילומים של ברטה ימפולסקי והארכיון של אברהם דשא פשנל, יוצב בקרוב הארכיון הכמעט שלם של ריזינגר, מלבד עבודות שנמסרו למוזיאונים כמו מוזיאון ישראל או מרכז פומפידו בפריז וכמה שיישארו בסטודיו. למעשה, זהו הארכיון היחיד באוסף הלאומי לאדריכלות, מחול, עיצוב ותיאטרון שבו החומר יישמר גם פיזית.

נטע־לי טאוב וליהי לוי מהספרייה הלאומית מגיעות אל שני הסטודיואים - בגבעתיים וברחוב הירקון - כדי לקטלג, למיין ולרשום כל מה שנשאר: גזרי עיתונים שריזינגר שמר (למשל ממדור הביקורת ב"דבר" 1962, שבו נכתב עליו, "בחור צעיר שכנראה יהיה לו עוד הרבה מה להגיד"), תעודות מבצלאל, והמון מחשבות ותהליכי עבודה דרכם אפשר להיכנס לראש של ריזינגר, כמו למשל סקיצות של סמל הגן הבוטני בירושלים - הוא התחיל בכלל מהאותיות ג' ב' וי', שאיתן שיחק עד שיצרו סימן שדומה לעלה — או ציורי נוף מתחילת דרכו בירושלים שהשפיעו על עיצוב פנים המטוסים של אל על 20 שנה אחר כך.

בבית בגבעתיים, במקום של כבוד, נמצא גם דגם אנדרטה שתיכנן לזכר קורבנות פלוגות העבודה בכפייה של צבא הונגריה במלחמת העולם השנייה, שבהן נספה אביו. ריזינגר התעסק לאורך השנים בשואה ובגורל העם היהודי ואף יצר את "פרויקט מגילות האש" - 53 ציורים לטקסט של אבא קובנר שהוצג בבית התפוצות ומאז בתערוכות רבות בעולם, ותבליט הקיר ביד ושם. 

כשנפטר, אילן ידע שהוא צריך להתחיל למיין את העבודות של אביו. פסק הזמן שלקח העולם בקורונה דווקא עזר לו להתמקד במשימה. "ממילא הייתי צריך להתעסק עם זה יום אחד, וזו הייתה ההזדמנות", הוא אומר. בחיפוש גילה עבודות שלא הכיר ונחשף לשפע היצירה של אביו. "נזכרתי איך היינו עובדים ביום, ולמחרת הוא היה מגיע עם רעיונות חדשים שחשב עליהם בלילה", הוא מספר בגעגוע.

גם אחרי מותו, העבודות של ריזינגר ממשיכות להתחדש. בשבעה פגש אילן את חבר המשפחה ידידיה ורדי, וביחד החליטו השניים לשחזר פסל קינטי צבעוני שריזינגר תיכנן בשנות ה־70 למתחם הבורסה ליהלומים ברמת־גן. בעבר פעל הפסל באופן ידני ואילו היום עמלים ורדי ואשתו דרורה להתקין לו מנוע ממוחשב, והוא עתיד להיות מוצג בלא פחות מאשר מרכז הסחר הבינלאומי בניו־יורק.

הסטודיו ברחוב הירקון ישנה בקרוב את פניו, ולקראת הקיץ, אם העניינים יחזרו למסלולם, לאילן יש מחשבות לפתוח אותו לקהל במתכונת של גלריה שבה אפשר יהיה גם לרכוש כרזות, הדפסים ופריטי עיצוב. אפשרות נוספת היא חידוש הסטודיו ההיסטורי, במסגרת יוזמה משותפת עם חברת היי־טק.

כך או כך, יצירה אחת תישאר שם על הקיר: קולאז' עשוי משלושה עיגולים צבעוניים זה בתוך זה. זו העבודה האחרונה של ריזינגר, שאילן יצר בהכוונתו כשכבר שכב בבית החולים. דן ביקש מבנו לקחת שלושה הדפסים קיימים ולאחד אותם לעיגול שמימי ואינסופי. "גם בבית החולים אבא רצה סביבו צבעים עם אנרגיות חיוביות", מספר אילן, "צבע היה התרופה בשבילו".