"אעשה הכל כדי שאנחנו נהיה האחרונים"

בלילה שאחרי הפציעה קראו להורים שלי להיפרד ממני. הם נכנסו לחדר ולא ידעו אם זו תהיה הפעם האחרונה שבה יראו אותי - את בנם הקטן, חייל צעיר שרק יומיים קודם לכן היה בעיצומה של ההכשרה ביחידת מגלן.

לא נפצעתי בקרב. לא נפצעתי בפעילות מבצעית. נפצעתי ונשארתי משותק לאחר שקפצתי בהוראת מפקדיי מהאמר לתוך שיח קוצים, כי זו הייתה המסורת ביחידה. כי "זה מה שעושים", כי "זה מה שכולם עשו גם לפנינו", כי לא שואלים שאלות, כי אף אחד לאורך שרשרת הפיקוד לא חשב לעצור רגע ולהסתכל על התמונה המלאה ועל הסכנות שבדבר.

לפי הסטטיסטיקה, אני עוד "תאונת אימונים" שאף אחד לא לקח עליה אחריות. ואני ממש לא לבד. אביתר יוספי ז"ל נהרג בתאונת אימונים כאשר נסחף בנחל חילזון במהלך אימון ניווט - ואף אחד לא לקח אחריות. רון עובד ז"ל, שהגיע להתמיין לצנחנים טרם גיוסו, נהרג בתאונה כאשר אוטובוס הידרדר על האוהל שבו שהה במהלך הגיבוש - ואף אחד לא לקח אחריות. ניב לובטון ז"ל התאבד בעקבות לחץ לא אנושי שהופעל עליו מצד מפקדים בצבא ואולץ להפליל את חבריו הקרובים ביותר - ואף אחד לא לקח אחריות.

שחר סטרוג ז"ל נהרג מפליטת כדור של חברו ליחידה - ואף אחד לא לקח אחריות. לצערנו, אני יכול להמשיך עם הרשימה הזו עוד ועוד. והדבר העצוב הוא שסביר להניח שאם לא יגיע מישהו שיחליט לשנות, הרשימה הזו עוד תתארך ויתווספו לה שמות רבים.

אלה מקרים שבקלות אפשר היה למנוע, ואם לא למנוע, לפחות לתחקר אותם כמו שצריך ושהאחראים יישאו בתוצאות. במקרה שלי ובמקרה של אביתר יוספי ז"ל, לא רק שהמפקדים האחראים לא נשאו בתוצאות, אלא שהם אף קודמו והועלו בדרגות. אני בכיסא גלגלים לשארית חיי, אביתר יוספי ז"ל לא יחזור יותר הביתה, והמפקדים ממשיכים בחייהם ומתקדמים בצבא כאילו זכו באיזה פרס.

גם היום, שנתיים וחצי לאחר המקרה, טרם קיבלתי את המסקנות של חקירת מצ"ח, שנפתחה רק כשנה וחצי אחרי התאונה. כלל לא בטוח שהחקירה הייתה נפתחת לולא יוסי יהושוע, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", שמלווה את הסיפור מקרוב. אין ספק שבלעדיו המקרים שלי ושל ניב לובטון ז"ל היו נשארים מתחת לרדאר, בצבא ומבחינה ציבורית, ולא מקבלים את תשומת הלב הראויה.

הורים שולחים את ילדיהם לצבא וחובתם של המפקדים לעשות הכל בשביל להחזיר אותם הביתה בשלום, בטח בזמן שגרת אימונים ולא בזמן מלחמה. ואם חלילה שוב קורה מקרה שהיה אפשר למנוע, מן הראוי שהדין ימוצה עם האחראים ושמפקדים יתחילו לקחת אחריות על מה שקורה תחתם.

חשוב לי שתבינו, אני אוהב את הצבא. אני מגיע ממשפחה קרבית, גדלתי לתוך זה ואני מאמין גדול בצבא שלנו. גם הילדים שלי, מבחינתי, ילכו לשירות הכי משמעותי שאפשר. כל מה שאני עושה בזמן האחרון, כולל כתיבת מילים אלה, נעשה כדי לשפר את צה"ל, להפוך את הצבא המוסרי שלנו ליותר בטוח, גם אם זה נשמע יומרני. רק ככה, כשנשים את הדברים על השולחן, נצליח לשנות. ודווקא מתוך האהבה וההערכה הגדולה לצבא, אני בטוח שלא לתרבות הארגונית הנוכחית התכוון בן־גוריון כשאמר: "תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

עד לא מזמן בעיקר שמחתי והודיתי על כך שאני חי. מעתה אני אהיה הפה של אלו שלא זכו לכך, אלו שעם טיפת אחריות מצד מפקדיהם עוד היו פה איתנו.

אעשה הכל כדי שאנחנו נהיה האחרונים.