זהו, אני לא מתפשרת יותר על השכר שלי

תגידו, למה אין יום הגבר? כנראה כי הגבר לא צריך יום שייזכרו בו. הגבר פשוט מתנהל וכדרכו, מנהל.

אף לא אישה אחת בקבינט הקורונה, רק אישה אחת עומדת בראש מפלגה, אנחנו מרגישות מועצמות ומצליחות ואז מגלות שהקולגה הגברי שלנו מרוויח יותר על אותה עבודה. לא מזמן זה קרה גם לי באיזה פרויקט - הציעו לי עבודה ושאלו כמה אסכים להתפשר במחיר (כי קורונה, כי תקופה קשה, כי אוהבים אותך).

איכשהו, האהבה זה במקום כסף.

הודיתי על ההצעה והבהרתי שלא אתפשר על המחיר. שוב הרעיפו עליי אהבה (אבל אנחנו כל כך אוהבים אותך!). הצעתי שאנסה בפעם הבאה בסופר לעבור בקופה ובמקום לשלם להביע את אהבתי העצומה לסניף ולרשת (!) ולקחת את כל המוצרים בתמורה (ספויילר, לא נראה לי שיצליח). התעקשתי לא לרדת במחיר למרות האיום הברור שאם לא אתפשר זה פשוט לא יקרה, אני פשוט לא אקבל את העבודה. ברור שאני צריכה את הכסף, מי לא צריך? אבל הייתי נחושה.

"אני יודעת מה שווה העבודה שלי, לא אתפשר במחיר בזמן שאני יודעת שהפרטנר מהמין השני מרוויח יותר. אני רוצה מה שהוא מרוויח". רק להגיד את זה הביא לי רעד בקול וחוסר ביטחון כאילו אני מבקשת משהו שלא מגיע לי. כאילו אני לא מבקשת בעצם את המובן מאליו.

למה אני צריכה להתפשר על כסף? למה אני צריכה להיענות לגילויי האהבה ב"ברור, בסדר, ארד במחיר כיוון שאוהבים אותי". זה כיף להיות נאהבת, מאוד. אבל זה לא במקום. גם לי יש ילדים לפרנס, חלומות, שאיפות. אבל כשאת אישה זה עדיין מאבק. זה עדיין לא ברור מאליו באופן סופי.

החלטתי להיות נחושה, "לא אתפשר, זה הסכום, ותמורתו תקבלו פרפורמנס מושלם שלא היה ואת העבודה הטובה ביותר".

"נלי, בואי לקראתנו".

"לא". ואיזה חשש בלב, הרי גם את הסכום שהוצע אני צריכה, הנטייה הטבעית האבולוציונית כמעט היא להגיד "סבבה". שהרי סבבה כבר הפכה להיות מילה שמכילה כן ולא באותו משפט, מין הסכמה שתחת מחאה - "יודעים מה, סבבה". זה מה שרצו שאגיד.

אבל לא אמרתי, למרות שכמעט אמרתי הרבה פעמים לאורך השיחות. אבל בסוף הצלחתי להגיד משפט שרציתי להגיד אותו כל כך הרבה פעמים, והתביישתי, ואולי הייתי נבוכה לומר

רציתי לומר. "זה הסכום, או כלום".

והלב דפק, והידיים רעדו, והסתכלתי על בתי התינוקת ועל הוצאות המטפלת וידעתי שאני צריכה את העבודה הזו, מאוד. אבל אני לא ארד בשכר שלי. לא. פשוט לא.

"נלי...", שוב הגיע לחץ של אהבה וחיבוק חונק, "אנחנו אוהבים אותך כל כך ומעריכים אותך, בואי לקראתנו". אבל הצלחתי, ופשוט אמרתי - "זה הסכום, בדיוק כמו הפרטנר שלי, כן כן, לא לא".

ואז הם אמרו, "סבבה נלי. את יודעת מה, סבבה". טא דאם!

יום האישה שמח אחיות שלי