25 שנה ועוד 'שניים'
יומולדת לתקליט/ זה היה ב־25 בפברואר 1996, לפני 25 שנה, כשיצא לאור האלבום שלי 'שניים' בדיסק כפול. לעטיפה של 'שניים' שעיצב תמיר להב צולמתי על ידי אלדד רפאלי בשחור לבן, עם תנועת ראש נוטה ימינה ויד תומכת כאילו ליד האוזן. לימים מתברר שתמונה ממש דומה עשתה הזמרת אדל 15 שנה אחרי צאת ‘שניים’, לאלבומה שנקרא דווקא '21'. "היא העתיקה ממך?" שאל מישהו. "הלוואי", אמרתי, “כבוד גדול”.
אז כל מה שאספר עכשיו אירע לפני ימי יוטיוב, ספוטיפיי ופייסבוק. אמנם לא בימי הטורייה והמעדר אבל 25 שנה אחורה זה קצת כמו שמכריז חיים כהן ב’מאסטר שף’, “נשארו 25 דקות”, או 25 שנים.
גם ריטה/ 'שניים', הופק במשך שנתיים על ידי המפיק מיכאל תפוח, ולפי ויקיפדיה הגיע לפלטינה מרובעת. ועוד כתוב שם, שבחלק משירי האלבום שזורים משפטים המעידים על המשבר בחיי הנישואים של הכותב, למשל "אמנם אין אהבה שאין לה סוף, אבל הסוף הזה נראה לי מקולל".
את כל זה מצאתי בוויקיפדיה ולא התווכחתי. מה שמזכיר לי משפט שקראתי לא מזמן על מוזיקאי אחד. "הוא לא כתב כלום, הוא פשוט גילגל את סרט ההקלטה ונסע לשדה תעופה". במילים אחרות, הוא עשה את שלו וזז הלאה.
התחלה משני גפרורים/ בעשיית מוזיקה עושים וזזים. אבל כיוון שהכי מעניינת היא הדרך, אז הנה, למשל, לידיעת המתעניינים: השיר 'שניים' היה בהתחלה נעימה ללא מילים, שהחלה מהקלטת שני גפרורים נשרפים (תקשיבו) ונשמעה בדמיוננו יותר כמנגינת רקע לסרט איטלקי מאשר שיר. ורק כשהתחלנו בהשלמות האחרונות לתקליט, הלבשתי על הנעימה הזו בין השאר את המילים הבאות: "ככה זה כשיש שניים, מסתבר, זה תמיד פעמיים לדבר" וכשמישהו הציע שנעשה דואט עם ריטה, התלהבנו. וכשריטה באה לעשות חזרה על השיר הקליט אותה המפיק לואי להב, והיא לא ידעה. כשהיא באה לעשות את הטייק האמיתי, הספונטניות של הביצוע הראשון שלה ניצחה. אפילו השארנו את צחוקה המתגלגל והחינני על סרט ההקלטה.
בקיבוץ/ 'שניים' בא אחרי האלבום 'ירח', והייתי לחוץ מזה, כי 'ירח' הצליח מעל המשוער ולך תתחרה בעצמך. את העבודה על האלבום התחלנו בקיבוץ יקום. סינגולדה, בן - הבן שלי שהיה בסך הכל בן 17, והמפיק ליאור טבת. זה היה דיל שבו תמורת הופעה עתידית בקיבוץ, אכלנו בחדר האוכל עם כל עובדי האדמה, וקיבלנו חדרון קטן שבו התחלנו לעשות מה שקוראים בשפתנו המקצועית "פרה־פרודקשן", כלומר הפקה מוקדמת, שנמשכה למעלה מחודשיים.
ריח הפרות היה משכר, השדות והשקיעות סביב יקום שימשו לנו השראה בהפסקות, וכשסיימנו ועברנו מהחדר בקיבוץ לשלב ההקלטות באולפן, יצא לנו אחרי עוד שלושה חודשים בסיס לאלבום רוקנרולי כפול עם 19 שירים, שהבולטים ביניהם היו בשלב ההוא 'שישה', 'לאן לאן לאן', 'האהבה הישנה', 'זה מה שנשאר' ו'אבסורד'.
בטח שהיו לבטי יצירה. את 'האהבה הישנה', למשל, עשינו בחמישה עיבודים שונים. אחרי שמאיר ישראל המציא וניגן את תפקיד התופים המיוחד שלו, הגיע הבוזוקי במעברי השיר. וכשסינגולדה, שהיה חלק ממחברי הליין יחד עם בן, הבין שהוא זה שינגן אותו, הוא סירב בהתחלה, כי לא רצה לגזול עבודה מהבוזוקאים היווניים שעבדו בארץ. ורק אחרי שכנועים הסכים לנגן.
אירוע מכונן/ קחו שנה מתחילת התהליך ודמיינו חבורת יוצרים, חולמים, מעלים רעיונות ומנגנים אותם באולפנים ביום ובלילה. ואז כשהתקליט היה די מוכן אירע הבום הגדול: רצח רבין. הארץ רעדה. נכנסנו למגננה והשתררה מועקה גדולה גם באולפן.
"חייבים לעדן את האלבום", אמרתי, כי הוא נשמע לי קשוח מדי ללב של האנשים שהשתנה במכה. ועד מהרה גם התבשל השיר 'דו"ח רצח' כתגובה למצב, וכיוון שזה היה אז עולם של בוכים, נולד גם 'מנגב לך את הדמעות', עם זו שלוקחת חצי כדור (קלונקס) להרגיע את עצמה.
"תעדן ותדייק", ביקשתי מסינגולדה בעומדי על כיסא באחת בלילה אחרי שהוא הגיע לאולפן בקריאת אס־או־אס, לבוש פיג'מה ונעלי בית, ילד ירוחם. הנער שעמד להיות הגיטריסט האבסולוטי בארץ ואני חפרנו תוך כדי עישון וקפה את ליין הגיטרה האקוסטית עד שזרחה השמש בחוץ. וכשבן־בן סיים את עיבוד הכינורות המפואר לשיר 'אבסורד' ביקשתי ממנו לשנות אותו למשהו יותר קרוב ואינטימי, וכך נולד השיר האקוסטי על המקום שבו זורחת השמש בלילות.
זה מה שנשאר/ "אני רוצה שיר בסנדלים", זעקתי לעברם כשהקלטנו את 'זה מה שנשאר'. והתכוונתי בעיקר לתפקיד התופים שרציתי שיהיה רך וקשוח גם יחד. אולי דמיינתי שיר לאנשים האחרונים שרצו עדיין בסנדלים על אדמת הארץ, וסיפרו מה נשאר להם בחיים, מלפני שהמודרניות התפוצצה עלינו. וכשהשורה "הרבה בדמיון מעט בחיים" מצאה את עצמה לימים חרוטה על קברי אהובים בכל מיני בתי קברות. הופתעתי אך בהחלט יכולתי להזדהות עם הכאב שלהם.
נפילת ההארד דיסקים/ בהמשך התהליך של עשיית התקליט, הצטרפו אלינו גם המוזיקאי והפסנתרן גיל פלדמן והטכנאי ראובן שפירא. התערבתי איתם אז שתוך יומיים אני מביא להיט (לא שהייתי בטוח, אבל מה שכן, מאוד רציתי), וכך כתבתי את 'היא לא יודעת מה עובר עליי' ליד הטוסטר במטבח. ולרחש הגבינה הצהובה הפורצת משתי הפרוסות, הלחנתי את השורות "עכשיו אני מרגיש כאילו לא יודע כלום". השיר עם הארומה הספרדית סטייל ג'יפסי קינגס נוגן במהירות, וחשנו שבאמת יש לנו להיט ביד.
אחרי שסיימנו את שלב המיקסים, נהיה סיפור אחד מיסטי ומטורף שלא סופר עד היום. איך דודו א. המתוק לקח את ארבעת ההארד דיסקים שבהם היה ארוז האלבום כדי להעביר אותו לשלב העריכה, ולפני שיצא מאולפני די־בי שבדרום תל־אביב אמרתי לו: "דיר באלק, דודו, תיזהר שכלום לא ייפול לך". ושעה אחר כך הוא צילצל בהיסטריה ואמר: "לא ייאמן, אבל אחד ההארד דיסקים נפל לי מהיד". תארו לכם עוגה שנאפתה שנתיים והתרסקה על הרצפה.
ניסינו לשחזר את אותם 20 אחוזים מהחומר שהיה על גבי ההארד דיסק ונעלמו בנפילה הזאת, ולא הצלחנו. "יש אפשרות לטוס לנאס"א", הציע גיל פלדמן. לא ידעתי אם אני שומע טוב, מה לסוכנות החלל באמריקה ולאלבום שלנו?
"יש להם מעבדה נקייה בלי גרגיר אבק, אולי הם יוכלו לשחזר את שאבד", הסביר גיל, ובאותו לילה טס לבדו עם ההארד דיסק שנפגם למינסוטה שבארצות־הברית, ויחד עם הנאס"אים ניסה להחזיר את החומר האבוד.
וכשהוא שב ארצה אחרי שההארד דיסק שעבר תהליך ניקוי וסיכוי, התברר שהם לא הצליחו בכלל. "טוב, גם לנאס"א נפלו חלליות", לחשתי בצער, "ומה שצריך להיעלם יוקלט מחדש", אמרתי בנחישות. וכך היה.
את רוב האלבומים שעשיתי בחיי היה לי קשה לשחרר מהאולפן החוצה. דווקא 'שניים' היה יוצא דופן מבחינה זו. הוצאתי אותו מהר, והשאר היסטוריה, כמו שאומרים. וכמו השורה הפותחת בשיר הנושא "מה אני מבקש לי, לא הרבה" אז מה שאני מבקש זה באמת לא הרבה. רק עוד אחד כזה (או שניים) כמו 'שניים' וזהו.
לפנייה לכתב/ת 
