100 בבגרות
מהתהומות של השואה עד התרוממות הרוח של הקמת המשפחה, ממחשבות על כסף ועד תובנות על סקס, חמישה ישראלים בני 100 ומעלה משתפים בשיעורים החשובים שלמדו בחיים, במחשבות על המוות ובלקחים שחשוב להם להנחיל לדורות הבאים. כך נראות 500 שנות ניסיון
"בן אדם מבין שהוא רוצה לחיות דווקא כשהוא קרוב יותר למוות"
יעקב יחימוביץ', בן 100, מתגורר בדיור מוגן 'משען' פיכמן. נשוי + שני ילדים, חמישה נכדים וחמישה נינים.
ילדות ומשפחה:
נולדתי בפולין בעיר צ'נסטוחובה למשפחה נורמטיבית: הורים, ארבעה אחים ואחות. ב־1 בספטמבר 1939, פרוץ המלחמה, התחיל גם הסבל האישי, שנמשך עד מאי 1945. לעולם לא נצליח לספר כל מה שהיה שם. ב־1948 עליתי לארץ בזמן מלחמת השחרור.
הכי חשוב היה לי בחיים להקים משפחה וצאצאים שימלאו את החסר, את מה שאיבדנו, ועם זה הצלחתי. יש לי שני בנים, ובגיל 100 אני נהנה מהחיים כי יש לי את המשפחה הזו. היום אני חי בתמורה: זה כמו בומרנג, מה שנתתי להם - הם מחזירים לי עכשיו.
הורות:
הייתי אבא טוב אבל כמובן שהיו תקופות גם בזה. כשלא היה לי, אז לא הייתי אבא טוב. למשל כשהבן שלי רצה שאקנה לו צעצוע ולא היה לי כסף. אבל זה היה זמן מסוים, השתדלתי כל החיים לעבוד בשביל העתיד שלהם. למדתי חקלאות בחוץ לארץ אבל בארץ לא היה מה לעשות עם זה, בגלל החום. אז למדתי גם צבעות אמנותית ומזה חייתי, הייתי עצמאי. בתור עצמאי הייתי כל הזמן צריך לדאוג מזה שמחר אולי לא תהיה לי עבודה. כשהייתי מרוויח 100 שקל, חייתי מ־50 שקל, את היתר שמתי בצד למחר שבו לא יהיה לי.
זוגיות ואהבה:
אני ואשתי 69 שנים יחד. רק שנתיים מתוכם אלה כבר לא חיים. אשתי בדמנציה וזה לא קל. היא בהזיות, מצבי רוח, שעה ככה ושעה ככה. כל שנותיה היא הייתה עקרת בית. אני קבעתי את זה, שיותר טוב שהיא תהיה בבית ותחנך את הילדים ואני אעבוד עוד שעה־שעתיים ביום, וזו הייתה טעות. כי אישה צריכה לעבוד גם כן. אבל אז לא תפסנו את זה בשנות ה־50, קשה היה להבין את זה. כשהבנתי שזו הייתה טעות, כבר היה יותר מדי מאוחר. כשראיתי שהיא מידרדרת הבנתי, כי לא היה לה עניין בשום דבר. רק בבית, שהכל יהיה בסדר. לי תמיד היה עניין בדברים והיה לי על מה לדבר ולספר, אבל זה לא עניין אותה. לא היה לי בבית עם מי לדבר, וזה מאוד העציב אותי. כמו שהיום, אין לי עם מי לדבר.
אבל לא משנה מה, אני תמיד הבנתי אותה. למעשה היא עברה גם כן טראומה גדולה, כמוני, שורדת שואה. היא הייתה בת 13 כשהעבירו אותה לגרמניה לעבודות כפייה. זה השפיע על הזוגיות שלנו, אבל אני הבנתי אותה. תביני, בזוג, יש תמיד אחד שהוא יותר אגרסיבי מהשני. אז השני צריך להיות יותר רך, להבין את השני, כשהעצבים של הראשון עולים. ולכן, כששואלים אותי “איך אתם מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים?” אז אני אומר, כשהתחתנו עשינו הסכם - אשתי יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה, וגם אני אעשה מה שהיא רוצה.
אני כן מצטער שלא חשבתי על ילד נוסף. לא יודע למה פיספסנו את זה. זה לא שאשתי לא רצתה אבל בזמנים ההם החיים לא היו קלים.
חרטות:
בנעוריי, הייתה לי אהבה אפלטונית עם נערה שהייתה אז בת 16. היו לה צמות בלונדיניות עבות, עיניים כחולות, היא הלכה תמיד לגימנסיה עם מעיל פרווה וכובעים יפים. היא הייתה יפהפייה. הסתכלתי עליה במשך ארבע שנים, אבל זה לא הגיע להגשמה, היות שהיא הלכה לטרבלינקה. תהיתי כל החיים על כך שבסוף לא הגעתי להתחיל איתה. אני יודע שהיא חשבה גם כן עליי. ועל זה אני מצטער, עד עכשיו. זה הכי מעיק עליי, שמעולם לא יצא לנו להיפגש פנים מול פנים, רק אני והיא. המבט הראשון, האהבה הראשונה, תמיד חושבים עליה בצורה אחרת.
שיעור לחיים:
לא היו לי רגעי אושר ומשבר עמוקים בחיים, תמיד הייתי מאוזן ומאוד סבלני. אפילו במחנות הריכוז הייתי סבלני, למה? כי אם לא היית סבלן, או שהיית מקבל מכות או שהיו מחסלים אותך. והסבלנות הלכה איתי גם בהמשך החיים.
מחשבות על מוות:
בן אדם מבין שהוא רוצה יותר לחיות דווקא כשהוא יותר קרוב למוות. הבנתי את זה לראשונה בסלקציות. באחת מהן, עמד לידי בחור וכשרצחו מישהו מולנו אני זוכר שהוא אמר לי, “הנה, עכשיו יהיה לו יותר טוב”. ורגע לפני שרצחו אותו בסלקציה הבאה הוא התחיל לבכות. פתאום הוא רוצה לחיות, כשלפני רגע הוא רצה למות כבר. אלה מחשבות בלתי מובנות. מאז - אני תמיד רוצה לחיות, להספיק כמה שיותר. המלחמה רק הגבירה את יצר החיים שלי.
אני כותב הרבה על המוות. להיות שכן של העפר יהיה לי מספיק זמן, האלטרנטיבה ללכת לשם תמיד קיימת, אז כל זמן שאני מסוגל לחיות - אני רוצה. אני לא מפחד מהמוות, אני רק מפחד מהמעבר בין החיים למוות, טרם אני מפסיק לנשום. רק לא לגסוס עד שאני גומר. רוצה לחיות כמה שיותר.
הסוד לאריכות ימים:
כשהייתי שותה וודקה אז רק חמש כפות, ורק בחברה, לא לבד. הייתי מעשן רק סיגריות הונגריות מצוינות, "הוא־קונה". וגם לא הייתי הרבה בלחץ. אכלתי הכל, ישנתי רגיל. לא עשיתי שום דבר מיוחד כדי להגיע לגיל הזה.
"אני כבר לא מרגישה שזו הארץ שאהבתי. זו ארץ שכואב לי עליה"
מרים קרמון, בת 100, מתגוררת בדיור מוגן 'בית בלב' בירושלים 33 שנה. אלמנה. בתה היחידה נפטרה, יש לה שתי נכדות.
ילדות ומשפחה:
נולדתי בברלין. ההורים שלי התגרשו וגדלתי אצל אמי שהייתה אישה נחמדה וטובה אבל לא עם אופק רחב במיוחד, אבא היה מאוד אינטליגנט אבל אמרו לי שהוא איש רע ושאסור לי לאהוב אותו. אין לי אחים ואחיות. ההורים התחתנו, ותכף ומיד הם הרגישו שהנישואים היו טעות, אז הספיקו לעשות אותי אבל לא יותר.
אחרי קום הנאצים המשכתי לחיות בברלין עוד שש שנים. בהתחלה בקושי הרגשתי את פעולותיהם, אבל לאט־לאט העולם שלי נעשה קטן יותר ויותר. למזלי מישהו עזר לי להיכנס לתנועת הנוער 'מכבי הצעיר'. לא הייתה לי ממש משפחה וגם לא ממש ארץ, כי הגרמנים לא רצו אותנו, אבל בתנועה אמרו לנו שיש לנו ארץ אחרת, קוראים לה פלשתינה ו"יום אחד תגיעו לשם". המחשבה על מקום אחר עזרה לי, זה נתן לי קצת ביטחון.
דרך התנועה הצלחתי לצאת מגרמניה שישה שבועות לפני פרוץ המלחמה - לשוודיה. השוודים לא אהבו את היהודים אבל הם היו מוכנים לקבל 300 צעירים רק לשנה אחת ולעבודות חקלאות. אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה ונשארתי שם עשר שנים. אי־אפשר היה לצאת משם, היינו סגורים לגמרי.
בשוודיה גם התחתנתי, והבת היחידה שלי נולדה בשטוקהולם. בעלי הראשון לא היה יהודי ולא שוודי, הוא נולד בגרמניה אצל אבא שהיה פוליטיקאי אנטי־נאצי ולכן הוא ברח. עם קום המדינה ב־1949, החלטנו לעלות עם הילדה לארץ כדי להפוך אותה לישראלית קטנה.
אהבה וזוגיות:
כשבאנו ארצה עלינו לקיבוץ, בעלי היה סוציאליסט. התגרשנו אחרי עשר שנים יחד כי הוא רצה להישאר בקיבוץ ואני רציתי להגיע לירושלים. אבל נשארנו חברים עד יום מותו, הוא היה המשפחה שלי בארץ. הוא התחתן אחר כך עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. שלוש פעמים. אני הגעתי לארץ, למדתי בבצלאל ואז עבדתי במחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית 30 שנה. עשיתי מפות.
עם בעלי השני חייתי 40 שנה והוא נפטר לפני 20 שנה. אבל מתוך ה־40 שנה, ביליתי חלק מהזמן בחוץ לארץ ושם קרו לי דברים. ואני לא מתביישת להגיד את זה. בעלי ידע על זה. היו לי שני עולמות שונים. במשך שנה וחצי למדתי בהולנד בקורס, ואחר כך באותו מכון שבו למדתי הייתי מגיעה כל שנה לכמה חודשים. אז היה לי מישהו קבוע בהולנד, 34 שנים.
לפני 16 שנה, אחרי שבעלי נפטר, פגשתי בדיור המוגן את בן זוגי, והיו לנו עוד שנים נהדרות יחד, הוא נפטר לפני חודשיים. היינו מאוד מחוברים וזה בלתי רגיל כי הייתי בת 83 כשהכרנו והוא היה עשר שנים צעיר ממני. היה לנו כל כך טוב יחד. הייתה בינינו הבנה כזאת, שזה בלתי רגיל, איך זה יכול להיות בגיל הזה בכלל? אבל זה קרה לנו. אני הבנתי מה הולך בראש שלו והוא הבין מה בראש שלי. דיברנו על זה והרגשנו. גם היה לנו סוג של סקס, לא כמו אצל הצעירים, עד סוף החיים.
אבל האהבה הגדולה שלי גמר באושוויץ. הוא כתב שירים, מוזיקה, הוא היה נשמה של בן אדם, השילוב הזה של רכות, יצירתיות וראש על הכתפיים. לפי דעתי הוא היה הכי מושלם, הייתי רוצה לחיות את החיים שלי איתו. חייתי עם אחרים, אבל אף פעם לא באושר כזה כפי שאני חושבת שהיה יכול להיות איתו. יש לי עוד את כל המכתבים שהוא כתב לי, הוא מלווה אותי כל החיים.
הורות:
הייתי רוצה להיות האמא שלא יכולתי להיות ורציתי. בתי נולדה בשוודיה, ואז הגענו ארצה לקיבוץ, ודווקא היא הרגישה טוב שם, ואני הוצאתי אותה משם כדי לנסוע לאמי שהייתה באמריקה. ובאמריקה היא הרגישה טוב ורצתה להישאר שם אבל אני רציתי לחזור לארץ לאוניברסיטה לעבודה שלי. אז כל פעם לקחתי אותה, פעם משוודיה, פעם מהקיבוץ, מאמריקה.
מדינה ופוליטיקה:
טוב, אני שמאלנית. הגענו לפה כאידיאליסטים, רצינו לבנות את הארץ והיינו מוכנים שיהיה לנו כלום, או לפחות מעט מאוד, רק כדי שנבנה את המדינה. היום? זו ארץ שאין בה לא חלב ולא דבש, כל הלכלוך הזה... כואב לי נורא. כשבאתי ארצה לא הבנתי בפוליטיקה בכלל, לא ידעתי עברית ולא הבנתי בכלל מה קורה פה. אז היה עולם של מפא"י. היום אני רואה שאנשים רוצים כסף־כסף־כסף, כוח־כוח־כוח, שנאה־שנאה־שנאה – למה כולם שונאים אחד את השני כל כך? כל אחד רוצה לטפס על כתפיים של מישהו אחר. זה גועלי. אני כבר לא מרגישה שזו הארץ שאהבתי. זו הארץ שכואב לי עליה.
כסף:
כשהייתי בת 29, אחרי שנה וחצי בקיבוץ, הגעתי לירושלים. לא היה לי כלום, לא היה לי איפה לגור. מישהו בקיבוץ נתן לי כתובת של משפחה שגרה בבית ערבי יפה. הם נתנו לי לגור בתוך הגרדרובה, שם תלו את בגדי החורף בקיץ, מטר על שני מטר ועשרים. הקיבוץ נתן לי מיטה מתקפלת של נוער, רוחב 30, נשארו לי 70 ס"מ. וככה חייתי שנה, והייתי מאושרת כי הלכתי ללמוד בבצלאל. לא היה לי חשוב באיזה תנאים. אז כסף אף פעם לא היה לי, מעט מאוד. לא רציתי לעשות כסף.
ב־1963 שטנו באונייה, בעלי השני היה נותן הרצאות על גיאוגרפיה, והכרנו זוג, מאוד עשירים. הוא לא היה אהוב שלי, אבל הוא אהב אותי. היה לגמרי פסיכי. גם מאוד אהבתי את אשתו. הוא היה עובד בפרנקפורט לעיתים קרובות וגם אני, ואשתו ביקשה ממני שאסתכל עליו. היא אמרה לי, “יש לו איזו חברה שם, ומי יודע איך היא מטפלת בו”, והיא ביקשה ממני לשמור עליו. אחרי שהוא נפטר הגעתי אליה, והיא אמרה לי שהוא לא הספיק להשאיר לי כסף, אז היא רשמה לי צ'ק. וזו הייתה הפעם הראשונה שהיה לי כסף! הייתי בערך בת 42. כסף שמעולם לא השתמשתי בו. שמתי אותו בצד, כדי שאני תמיד אדע שיש לי לכל מקרה.
מחשבות על המוות:
95', 96', 97', היו שנים שחורות. שני הבעלים ובתי נפטרו. אחד אחרי השני. בתי נפטרה מסרטן השד בגיל 50. זה האובדן הגדול ביותר. יפהפייה. היא חיה עשר שנים בניירובי, חמש שנים בסינגפור, לפני זה בגרמניה, הייתה נשואה לעיתונאי. כל השנים האלה היא לא חיה לידי בארץ. זה עצוב. רציתי שיהיה לה טוב והיה לה טוב. אי־אפשר להתמודד עם אובדן של ילד, עד היום הזה. ליוויתי אותה אל המוות. הייתי נוכחת במוות של אמי, בעלי השני, את הראשון פגשתי יומיים לפני שנפטר, ובתי. אין מה לעשות, צריך לקום בבוקר, לאכול ארוחת בוקר, להתקלח, ולהמשיך את היום. צריך להמשיך, אפילו שהבת בקבר. המסקנה שלי מהרגעים האחרונים היא שזה לא נורא כל כך. בכל המקרים שלי הם פשוט נרדמו. הלוואי וגם אני יום אחד לא אתעורר למחרת בבוקר. אני לא מפחדת.
"לא לעשות עניין אם את או בן הזוג מדי פעם מבלים עם גבר או אישה אחרת. זה לא פסול"
מיכל רכטר, אוטוטו בת 100. מתגוררת בדיור מוגן 'בית בלב' בתל־אביב שבע שנים. אלמנה + שני ילדים ונכדה
ילדות ומשפחה:
נולדתי בעיירה סיניאבקה בגבול בלארוס. בבוקר למדנו בבית הספר הפולני ואחר הצהריים למדנו עברית. כשהייתי בת 15 היטלר כבר היה בפולין. הייתי בקייטנה שממנה הנרייטה סולד בחרה ילדים מתאימים שידעו עברית טובה כדי להגיע לארץ, לבן שמן, והייתי בין הנבחרים.
ב־1938 הגעתי לארץ, למדתי יחד עם דן בן אמוץ ושמעון פרס באותה כיתה במשך שנתיים. כבר אז הם די התבלטו, הרגשנו שהם מיוחדים. פרס היה תמיד מופיע בוויכוחים, מתווכח עם אנשים מבוגרים, היה אדם עם ידע קצת מעל הממוצע הרגיל בגילנו, ודן היה חתיך כזה שכולם התאהבו בו. בזמן הזה המלחמה פרצה, בא היטלר וגמר את כולם. נשארתי לבד.
זוגיות ואהבה:
התחתנתי בשנת 1943 עם צבי רכטר. היינו נשואים 68 שנה. הוא נפטר לפני 12 שנה. היה לי מזל גדול שהתחתנתי עם צבי. הוא היה נבון ומרגיע. אני לא יודעת כמה אני הייתי נבונה, אבל הוא כן. הייתי האימפולסיבית מבין שנינו. הוא היה אומר לי תמיד, “מיכל, אל תתלהמי, תורידי ווליום”, או “מיכל אל תרוצי”. הוא מיתן את המרץ שלי, וזה לא היה באווירה שלילית. כל החיים היינו חברים טובים ואוהבים וזה המזל הכי גדול בחיים שלי. זה הקל על עברי.
אני לא זוכרת משבר של להיות ברוגז יום שלם, היו לנו כעסים לפעמים, זה לגמרי טבעי. בגלל שהוא היה בתפקיד בכיר, מנהל סולל בונה, כל החיים היו לי הנאות רבות. הייתי איתו בפתיחה של נמל אשדוד, כביש בסיני בשארם א־שייח', בכל האירועים הגדולים אני נהניתי והייתי. צבי אף פעם לא נתן לי להרגיש שאני הנלווית ובצד, הוא תמיד נתן לי מקום, ואני הרגשתי את זה.
מבחינת המטלות היום־יומיות והילדים לא היה הבדל בינינו, מי ישכיב את הילדים או יגיד לילה טוב, הוא אפילו ידע לחתל את הילדים וזה היה די יוצא דופן אז, גברים לא היו מתקרבים לנגב לתינוק. במטבח הוא היה קצת פחות, אבל עם הזמן הוא למד קצת.
שיעורים לחיים:
אני לא מכירה במשך כל השנים שהייתה לצבי בגידה. וגם לא הייתי קנאית כשהוא היה מדבר או אפילו מתחבק עם אישה אחרת. הייתה לי מין הרגשת ביטחון. אבל אל תעשו עניין אם בן הזוג מדי פעם מבלה עם גבר או אישה אחרת (אני לא מתכוונת לרומן, רק למשהו מזדמן). משום שלכל אדם יש את הבחירה החופשית שלו. למרות שלא יצא לי, כי... לא יצא לי. אבל אם ייצא לכם מדי פעם, זה לא טאבו וזה לא פסול.
תעשו דברים גם בלי בני הזוג, טיילי עם חברות. הרשיתי לעצמי לטייל בלעדיו, כשצבי לא יכול היה לנסוע לטיולים כי הוא היה בעבודה ואני הייתי בחופש הקיץ, הייתי מורה. באחד הטיולים שלנו לארצות־הברית, לפני שהיינו אמורים לחזור אמרתי לצבי שאני רוצה להישאר ולעשות טיול מאורגן מטעם חברה - מחוף אל חוף. צבי אמר לי, “מיכל, ייסעו איתך רק אמריקאים ויש לך אנגלית לא מי יודע מה ואת לא מכירה שם אף אחד, אז מה את חושבת לעשות מחוף אל חוף”, אמרתי לו שאני לא מוותרת על זה ושעם ישראלים נסעתי מספיק. רוב המטיילים בקבוצה היו זוגות ואני הייתי בין היחידים שהיו בודדים. אבל זה נתן לי המון והרגשתי נהדר. הרגשתי עוצמה, וגם עם האנגלית הסתדרתי.
חרטות:
אם הייתי צריכה לכתוב מכתב לעצמי בת ה־30, דברים שאז לא ידעתי, הייתי כותבת לעצמי שלא אפחד להשאיר את הילדים בגיל 30 לבד וללכת ללמוד באוניברסיטה לתואר ראשון. עשיתי את זה, אבל רק כשכבר הייתי בת קרוב ל־40. למדתי עם ילדים בני 20 במשך שנתיים.
הסוד לאריכות ימים:
אני לא זקוקה לטיפול רפואי היום, יש לי כמה כדורים שאני לוקחת. לא עישנתי, בכל אירוע הייתי שותה בירה, הרשיתי לעצמי לאכול הכל. אולי זה גנים. ואולי בגלל שלא חוויתי הרבה דרמות בחיים, היציבות תרמה לאריכות החיים שלי.
בינוניות יש המון. בין המצליחים ללא מצליחים נמצאים הבינוניים. יכול להיות שלא הייתי בינונית, הייתי איפשהו מעל הבינוניים למצליחים. אם הייתי צריכה לבחור עכשיו בין חיים יציבים ארוכים לבין חיים סוערים, בוהמיים קצרים יותר, הייתי בוחרת את הבוהמיים, גם אם זה אומר לחיות פחות. כי נראה לי שזה בזבוז לחיות חיים בינוניים ולא מעניינים. תעשו שיהיה יותר מעניין ומיוחד, גם אם החיים יהיו יותר קצרים.
"אני יודעת שהייתי אישה קשה, לבשתי את המכנסיים בבית. אבל נשים חזקות יותר מגברים"
ויקטוריה בכר, בת 101. מתגוררת בדיור מוגן 'בית גיל הזהב' בתל־אביב. אלמנה + בן אחד
ילדות ומשפחה:
נולדתי באיסטנבול, לעזרא ופורטונה פרחי. אבא עזב את הבית כשהייתי בת שנתיים, אני לא יודעת למה. בגיל 15 נאלצתי לעזוב את הלימודים בבית הספר בגלל שהיינו במצוקה כלכלית והייתי צריכה לעזור לאמי בכלכלת הבית. מתוך חוסר ברירה התחלתי ללמוד לתפור בגדים, בעיקר שמלות כלה ושמלות ערב, וזה מה שעשיתי כל חיי. בכלל רציתי להיות זמרת, לא רציתי לתפור.
ב־1947 פגשתי את מי שיהיה בעלי, אלברט בכר, ואחרי שלוש שנים הבאנו לעולם את בננו היחיד - שלמה. ב־1952 החלטנו לעלות לישראל, אבל היה קשה מדי. אחרי שנה חזרנו לטורקיה. ב־1967 עברנו לשווייץ, חיינו חיים נהדרים. רק בגיל 72, אחרי הפנסיה, עלינו אני ואלברט לישראל.
זוגיות ואהבה:
במשך שלוש שנים היינו מאורסים, אלברט ואני, לא היה לנו כסף להתחתן. חיינו יחד 67 שנה. אני יודעת שהייתי אישה קשה, לבשתי את המכנסיים בבית, מה שאמרתי היה צריך להתקיים. אני הייתי יותר חזקה ודומיננטית בבית, אבל בכל מקרה האישה תמיד יותר חזקה מהגבר. אבל רציתי גבר כדי שתהיה לי משפחה, כדי שיהיה לי חברה, עם מי לטייל. היה לי טוב ואולי יכולתי להיות עם מישהו יותר טוב, למרות שתמיד מאוד אהבתי את אלברט. לא היה לי אף פעם אחר.
עבודה וכסף:
הייתה תקופה שעבדתי הרבה מבלי שאלברט עבד. חברה טובה אמרה לי, “ויקטוריה, למה את עובדת והוא לא?” אז אמרתי לה שאם אני לא אעבוד לא אוכל להרשות לעצמי לקנות בגדים יפים וטיולים. אז הייתי צריכה לבשל, לנקות וגם לעבוד. הבנתי שאם אני לא אלך לעבוד לא יהיו ריקודים, בגדים, ולא רוצה חיים כאלה, אז הלכתי לעבוד.
רומנטיקה:
האהבה בהתחלה לא יכולה להיות אותה אהבה אחרי שנים. כשבאים ילדים יש הרבה התעסקות סביבם, וזאת לא האהבה שהייתה לפני הילדים. זו אהבה שיותר מזכירה אהבה של אחים, אין רומנטיקה.
הפרנציפ היה שברגע שאני מתחתנת זה רק הוא מעכשיו ועד הסוף. אז לא הייתה רומנטיקה, החיים הם לא סרט, ואלה החיים האמיתיים. בהתחלה היינו יוצאים המון, הולכים לסרטים, רוקדים, אחרי זה, במשך השנים הרבה פחות. אז נהיה קצת משעמם. אז לפעמים הייתי אומרת לו, “אלברט, אני עייפה, אני רוצה לנסוע לנוח קצת בניס”, הוא תמיד היה אומר לי “כן, כן – תלכי”. הייתי נוסעת לשבוע־עשרה ימים והוא היה מסתדר לבד מצוין, מכין אוכל והכל לבד. את מבינה? אי־אפשר כל יום לעשות את אותו הדבר שוב ושוב־ושוב, צריך לפעמים לשבור את השגרה. לטייל לבד, עם חברות, צריך!
שיעורים לחיים:
אם אתם רוצים לחיות שנים יחד, רק סבלנות, זה מה שיש לי לומר. תצטרכו לשכוח מהרבה דברים. המוח צריך לשכוח, לא להתעכב על כל דבר ולהתרגז. אבל האמת שכעסתי על אלברט הרבה. לפעמים כעסתי עליו כשהוא לא היה הולך להתקלח, הייתי אומרת לו “נו, תלך, תלך!” או כשהיינו הולכים לחברים או משפחה, היינו משחקים קלפים, אבל אלברט שהיה עייף כל הזמן, ישב קבוע בצד וישן. זה תמיד הרגיז אותי. שעה אחרי ארוחת שישי הוא נרדם. אז היה לי בעל טוב, שאהב לישון הרבה. תמיד הייתי אומרת לו שאישה אחרת הייתה כבר עוזבת אותו. אבל היתה לי המון סבלנות, ולא עזבתי אותו.
צריך להיות פער גילים בזוגיות, שלא יהיו באותו גיל, הבדל של לפחות שמונה שנים. אלברט היה מבוגר ממני בשלושה חודשים ואולי בגלל זה החיים לא היו מאוד טובים. גבר מבוגר ממך יידע להוביל אותך בחיים עם הניסיון שלו, יעזור לך, גם כלכלית.
בכל הנוגע לאופנה, תמיד, כשלבשתי שמלה כחולה, התאמתי את הנעליים והתיק שגם יהיו בצבע כחול. זה הכלל. אבל לפני הכל, אישה אלגנטית צריכה נעליים איכותיות - הנעליים שלי עולות 700 ש"ח. לא צריך הרבה דברים, לא צריך הרבה איפור ותכשיטים כדי להיראות טוב.
בריאות:
לפני שבעלי נפטר הוא היה מאוד חולה. רציתי שהוא ילך, אלה כבר לא היו חיים, לא בשבילו ולא בשבילי. באחת הפעמים, כשגרנו בדיזנגוף, אמרתי לו שאני לא רוצה יותר לחיות ככה, שאני סובלת, והלכתי לחברה. הוא חשב שעזבתי. אבל חזרתי מהר, כי פחדתי שהוא יעשה לעצמו משהו. כשחזרתי ראיתי שהוא גזר את הדרכון שלי רק כדי שלא אעזוב. היה לי כבר מאוד קשה לטפל בו. הבנתי שהוא לא אשם, אבל נמאס לי. כשהוא מת, הרגשתי הקלה. הייתי אישה טובה, עשיתי מה שצריך, אי־אפשר היה לעשות יותר. אין לי תחושות אשמה. הייתי חזקה.
מחשבות על המוות:
אני לא מפחדת מהמוות, כולם מתים. אני רק רוצה למות פתאום, כל בוקר אני אומרת ברכה שייתנו לי חיים טובים אבל שהמוות יהיה פתאומי, בלי כאב. אני תיירת בעולם הזה ואני חושבת שיש עולם הבא, יש גן עדן.
"אף פעם לא שאפתי לגדולות. חלומות מכניסים לסטרס"
כתריאל קליין, בן 100. מתגורר בדיור מוגן 'מגדלי הים התיכון' בכפר־סבא. אלמן + שני ילדים, ארבע נכדות וחמישה נינים.
ילדות ומשפחה:
נולדתי בזדונסקה־וולה בפולין, בן לשלמה ואיידל, אח ליחיאל, מרדכי ורצקה. גדלתי במשפחה דתית, ליברלית, אבא עבד במסחר. התחלתי ללמוד בגיל שלוש בחדר עד כיתה ד', ובבקרים למדתי בבית ספר פולני. בנעוריי למדתי טקסטיל בעיר לודז'.
שבוע לפני פרוץ המלחמה אבי שלמה נפטר. הוא היה בן 47 והשאיר אחריו משפחה יתומה. אחי הבכור היה בצבא, אז נשארנו לבד. ההלוויה של אבי הייתה קטנה, רק משפחה מצומצמת, היה כבר מתח באוויר שעוד רגע פורצת מלחמה. זה היה זמן ארור. אמא הייתה אובדת עצות.
פתאום נשמעים צופרים, פורצת מלחמה. גרמנים על אופנועים, טנקים - פחד היה לראות את זה. הוחלט שאני אנסה להציל את חיי ויחד עם עוד שני חברים ברחתי הרחק מזדונסקה־וולה ומהגרמנים. הפרידה מאחי יחיאל והמשפחה הייתה קשה מנשוא. עד עצם היום הזה מהדהדות בראשי מילות הפרידה מאחי: "לך עם חבריך, הצל את עצמך. אני חייב להישאר ולדאוג לאמא, לרצקה ולמרדכי". יצאתי למלחמת הישרדות על חיי, בעוד ששאר בני משפחתי, אמא, אחים ואחות, סבא וסבתא, דודים ודודות, נותרו בזדונסקה־וולה. איש לא שרד. כל המשפחה נרצחה באושוויץ.
אהבה וזוגיות:
הכרתי את אשתי כשברחתי לרוסיה. היא הייתה אחת משש אחיות, בחרתי את הכי יפה. שם גם התחתנו. עשינו חופה, אבל ברגע הזה, כל מה שחשבתי שלחופה הרי מובילים אבא ואמא, ואיפה הם? אבל התחתנו. בדרך לארץ העבירו אותנו בקפריסין, ושם לא היה לנו מה לעשות, אז עשינו ילדה יפה.
המשפחה שלי מקיפה אותי באהבה גדולה. היו לנו חיי משפחה טובים מאוד. המתכון לזוגיות טובה – ויתורים. כל בעיה אפשר לפתור עם רצון טוב. צריך להתפשר כל הזמן.
חרטות:
יש לי ייסורי מצפון כל החיים שברחתי לבד, השארתי את אמי, שני אחים ואחות, והצלתי את עצמי. זה רודף אותי ולא עוזב אותי. כל הזמן. אין יום, כל דבר שאני מחזיק ביד מזכיר לי את הבית. אני חי את העבר, את מה שנגזל ממני. למרות שכלפי חוץ זה נראה שאני חי מצוין.
עבודה וכסף:
אני גדלתי בעיר שהייתה מלאה במפעלי טקסטיל. בארץ, אחרי המלחמה, חיפשתי עבודה ומצאתי עבודה בבית חרושת לטקסטיל, ושם עבדתי. היו לי כבר שני ילדים והייתי צריך לפרנס אותם. האמת שכל הזמן חשבתי על זה שאני רוצה ללמוד מדע, אבל לא יכולתי להגשים את זה כי היה לי כבר עול של אישה עם שני ילדים. זה הפריע לי. אני מתחרט שלא יכולתי להגשים את החלום להיות מדען, כי שנאתי את העבודה בטקסטיל.
שיעור לחיים:
אף פעם לא חיפשתי פגמים באנשים ובסיטואציות. גם עכשיו, אני ריאלי, זה לא שאין פגמים, אבל לא לקחתי אותם אישית. אף פעם לא שאפתי לגדולות. אני מינימליסט. לא נכנסתי לסטרס כדי לקפוץ ולהיות מישהו, לא. אולי זו תכונה כזאת. זה לא שלא הייתי מסוגל, פשוט לא שאפתי לזה.
אני חושב שזה מהבית. למדתי את זה מאבא ואמא שלי, לא לשאוף לדברים שיכולים להכניס אותי לבעיות. היום רואים אנשים שמתוך גדלות, נכנסים לבעיות ונופלים בגלל השאיפות שלהם. אני לא מקנא באנשים שהולכים אחרי שאיפותיהם ושום דבר אף פעם לא מספיק להם. לי טוב ככה. יש המון כישלונות. אז אחדים מגשימים את החלומות שלהם, בסדר! חלומות מכניסים סטרס. לא היה לי הרבה סטרס בחיים, והשקעתי את עצמי במשפחה.
דת ואמונה:
אני לא מאמין באלוהים. למה לא? בגלל השואה. היה מקרה יפה על יהודי שמת מקורונה שברגעים האחרונים עמד לידו אח ערבי וקרא 'שמע ישראל', זה עשה לו טוב. אבל לי לא. זה לא יעזור להגיד 'שמע ישראל', הוא לא שומע. מצד שני אני אוהב את התנ"ך, לא כדת אלא כמפעל שבאותם הזמנים שכתבו את זה יהודים חכמים, יצרו לנו לדורות.
הדת היא הגורם היחיד למלחמות בעולם, מרגע שבן אדם התחיל להאמין שברק זה אלוהים. דת היא הגורם החזק ביותר לשנאה בין אנשים, בשביל מה? אז אשרי המאמין. אני לא מאמין.
מחשבות על המוות:
השאלה, אם יש חיים אחרי המוות! אם אני איוולד עוד פעם אני אהיה משהו אחר לגמרי! אני אעשה מה שחשבתי שלא עשיתי בחיים האלה. אבל אף אחד לא יודע. והאמת היא שאני לא מאמין שיש חיים אחרי המוות. איך אמר ישעיהו ליבוביץ, "אין מוות, יש אין חיים".
אני לא מפחד למות. פשוט לא רוצה. הרי אני אדם רציונלי, זה יבוא, אם לא היום, אז עוד שבוע, יבוא־יבוא. אבל שאני אשאף לזה? לא. אין מה לפחד ממשהו שיודעים שיבוא. זה מוכרח לבוא, אם אני רוצה או לא. אין חיי נצח. וגם לא הייתי רוצה לחיות חיי נצח, מה הייתי עושה?
כל אדם חי את הקטע שלו, שהוא מקבל, והוא עושה עם זה מה שטוב לו. את משמעות החיים לא אני קבעתי. לא הכל אני קובע. הנסיבות נכפות עליך. מה אפשר לעשות. המשמעות היא שאני חי, אני נהנה ושטוב לי, דברים פשוטים, אני לא נכנס לפילוסופיה כי זה יבלבל אותי.
לפנייה לכתב/ת 
