מזמור חג המולד

הבת היחידה // אברהם ב. יהושע - הספריה החדשה - 165 עמ'

קראו פרק מהספר באתר ''עברית'' 

"המורה אינה מבחינה בנקישה בדלת. גם התלמידים שהסיפור לכד את לבם, אינם שמים לב אליה. זה שיעור אחרון לפני חופשת חג־המולד אבל המורה אמיליה ג'ירוני, שזה השיעור האחרון שלה לפני פרישתה לגמלאות, מסרבת לשחרר את תלמידיה בטרם תסיים להרעיף עליהם מאנושיותו של אדמונדו דה אמיצ'יס".

פסקת הפתיחה של הרומן הקצרצר הזה מבהירה את משחק התפקידים שעומד להתנהל עם הקוראות והקוראים. אנחנו נמצאים בשיעור שעל סף החופשה. אנחנו חוזרים לספר פולחן לבני הנעורים משלהי המאה ה־19, 'הלב'. אנחנו נמצאים על הגבול שבין נוסטלגיה, פנטזיה ופרודיה. אלה מילים שעדיין אין להן תרגום עברי, אבל את האווירה והסגנון שהן מייצגות אפשר להרגיש מיד. עוד לא פגשנו את הגיבורה הרשמית, אבל כבר נזרקנו לעולם ספרותי סנטימנטלי, פדגוגי, שוחר טוב.

'הבת היחידה' הוא הכינוי לרקֶלֶה לוצאטו, נערה איטלקייה יהודייה על סף בת מצווה. מבחינה רגשית ועלילתית, מוקד הסיפור הוא פרידה הדרגתית שלה מאב אהוב וחולה. אבל הדרך לנקודה הדרמטית הזאת עוברת דרך תמונות צבעוניות של חיי המשפחה בצפון איטליה. חלקים גדולים כתובים כמין אלבום משפחתי של חופשות וחגים שנבנה בהדרגה. בדרכה המתומצתת, הקלילה, משפחת לוצאטו מהדהדת מסורת ספרותית של סאגות משפחתיות סימבוליות. המשפחה, שרשרת הדורות, כדגם מוקטן של היסטוריה גדולה. ביחס לספריו של יהושע, 'מר מאני' הוא אולי הפרשנות השאפתנית ביותר לז'אנר הזה.

הנערה המתבגרת, בהקשר הזה, היא שגרירה של הקוראים. היא עצמה לומדת על ההיסטוריה המשפחתית, ובעיקר על הפיתולים בין יהדות ונצרות, מסורת וחילון, מלחמה ושלום שמאפיינים את המשפחה. לאורך הספר היא עוברת טירונות ספרותית כפולה ביחס לשני טקסטים מקודשים ומיושנים. האחד הוא 'הלב', ספרו הפטריוטי, החינוכי, של דה אמיצ'יס. השני הוא ברכת 'עלינו לשבח' מתוך סידור התפילה שהבת היחידה משננת לקראת טקס בת המצווה. בהקשר ישראלי, זאת תפילה יומיומית חסרת עוקץ, אבל מחוץ לעולמנו הקטן, הברכה הזאת - שמבדילה בין תפילת היהודים לתפילתם של הגויים לאלילי שקר - נושאת על גבה היסטוריה של צנזורה, ביקורת ותיקונים.

זה יכול היה להיות ספר כיפי שנע בין הנוסטלגי והסאטירי. מחווה של סופר ותיק, אהוב ושנון שמבקש מהקוראים: בואו נשחק בנדמה לי, בואו נחזור אחורה, לפני שיוצאים לחופשה ולגמלאות. משפחה עשירה, ילדה יפה וחכמה, חצופה ומפונקת, נופים גלויתיים - ונציה והערים הקרובות בצפון איטליה, בגרסת שנת 2000. לפני הקורונה, לפני שטלפונים ניידים הפכו לחלק מהנוף. הגיבורה יכולה להיות עדיין נערה תמימה, לקחת ללב עצות של מורות זקנות ולא לגגל את השאלות שמציקות לה לגבי אמונה או לגבי מחלת הסרטן של אביה, שבני המשפחה מדברים עליה ובו בזמן מטשטשים אותה.

אני בטוח שקוראים נאמנים של יהושע יוכלו ליהנות ממנו, אבל בעיניי, 'הבת היחידה' לא לגמרי עובד. בין היתר, מפני שיהושע בכל זאת מנסה לחנך אותנו. בניגוד למורה בפתיחת הספר, הוא מבקש מאיתנו להיגמל מסיפורים מתקתקים, מאגדות על טובים ורעים, גויים ויהודים. יותר מזה, הבעיה היא שיהושע לא באמת מנסה להיכנס לנבכי נפשה של ילדה חכמה בת 12 - אלא משתמש בה כאביזר ספרותי וסאטירי. כמין משקפת שדרכה נסתכל על האופן הפשטני, הדיכוטומי או הלאומני שבו אנחנו עצמנו מחלקים את העולם לטובים ורעים, יהודים ונאצים, נוצרים ובני ברית. בכל פעם שכבר הצלחתי להיכנס לקצב, ליהנות מהסיפור המשפחתי, להרגיש שאני מתחיל להכיר את עולמם של היהודים הבורגנים האיטלקים האלה - הספר שוב הזכיר לי שהתכנסנו כאן כדי לדבר על מה שחשוב באמת.

'הבת היחידה' הוא ספר מוחמץ מפני שהוא נוטה לוותר על הכוח המיידי והמובהק של יהושע ככותב. הסקרנות, הקלילות, היכולת להעמיד סיפור על הרגליים, לבנות ולהמחיז משפחה בת כמה דורות. במקום לנצל את העובדה שהוא כבר לא צריך להוכיח שום דבר כסופר, ויכול פשוט לתת לנו ליהנות מהדרך, מההרפתקה - יהושע מתמסר שוב ושוב להטפה, לדקלום, לידענות. במקום להתייחס אל הקוראים כשותפים, הוא מאכיל אותנו בדיאלוגים שמתקשים להימשך יותר משתי דקות בלי המילה "יהודי".

זה ספר קצר מכדי לשאת את המטען שמונח עליו מבחינה תרבותית ופוליטית. זה סיפור על חיים קצרים עדיין, שכתוב במתכונת של תמונות קצרצרות. אפשר להרגיש בו את הרצון לתת לקוראים מין מתנה אוהבת, ובו בזמן, איזו שאיפה לומר משהו חכם על טיפשות ותמימות כתכונות אנושיות.

כבן זקונים ספרותי, 'הבת היחידה' הוא ספר אנטי־פדגוגי שכתוב במתכונת פדגוגית. אבל זה בסדר. ליהושע יש מספיק ספרים יפים וחשובים ורפרטואר עשיר דיו כדי לתת מקום לספר נוסף. לעוד בת יחידה. •