כף של די־9

מתבקש לחשוב על "מותק בול באמצע" כעל פרודיה חדשה על הפוליטיקה הישראלית מאת היוצר של "פולישוק" האהובה, שמואל הספרי. אולם מארבעת הפרקים הראשונים עולה שזאת לא סאטירה על בית המחוקקים, אלא התנפלות אגרסיבית, אקסטטית, כמעט אחוזת אמוק. העובדה שהסדרה נשענת על הומור לא משנה את המסר המרכזי שלה, לפחות בינתיים: תיעוב עמוק ויסודי כלפי הפוליטיקה ובמיוחד כלפי בעלי המקצוע שלה, הפוליטיקאים. ויחד עם השידור מדי ערב ב"כאן" – החלטה חריגה ודי משונה – נוצרת תחושה של קמפיין.

אמנם לא צריך חושים מחודדים או דוקטורט במדעי המדינה כדי להבין מנין זה מגיע – להלן בחירות רביעיות תוך שנתיים – ולהט הוא אף פעם לא תכונה מזיקה באמנות, אבל מה שקורה בדרך מזכיר דווקא את אחת הפנטזיות המבעיתות שנשמעו מתוך הפרלמנט כלפי מוסד ציבורי אחר שנתון לביקורת חריפה, בית המשפט העליון: קודם כל לעלות עם כף די־9. אחר כך כבר נסתדר.

בניכוי אוסף בלתי סביר – בואכה "משחקי הכס" - של דמויות עם נטייה להיות קריקטורה אנושית, זאת המשמעות שטמונה בעומק הדיוקן הרקוב שמשרטטת הסדרה. והגיבורה, מותק מרדכי (גילי איצקוביץ' המרעננת), היא האאוטסיידרית שמנצלת פער בין־דורי כדי להצביע על ערש הדמוקרטיה ולצעוק שהוא עירום ועריה. אפילו הגעתה מתוכנית ריאליטי, לכאורה יקום מנוון בפני עצמו, לא משמשת נגדה. להפך: היו לה מניעים נאצלים (להציל את אביה מהתעמרות של הבנקים) והיא כבר לא זקוקה לפרסום (כי השתתפה ב"האח השורד הבא").

הישירות הכוחנית שבה הביקורת מוטחת בפרצוף לא רק מולידה חוויית צפייה מוגבלת ולא מספיק שנונה (הנכס שהציל את "ויפ", שהביעה סנטימנט דומה); היא גם משרתת את מה שהסדרה מזהירה מפניו – הפופוליזם. הצגה כל כך גורפת ונטולת ניואנסים של הפוליטיקה היא הפנטזיה הפופוליסטית. ההמונים ששאגו יחד עם דונלד טראמפ "לייבש את הביצה" ראו את הפוליטיקה של וושינגטון כמו שהיא מצטיירת בסדרה: עיר מקלט לעבריינים, ג'ובניקים ובובות של לוביסטים.

כאמור, הפוליטיקה הרוויחה בעמל וביזע את הדימוי הנוראי שלה, שמביא לקריסתה (לצד היבטים נוספים, כמו המהפכה הטכנולוגית) כעיקרון מארגן של החיים. גם הסיקור הפוליטי, ובבחירות הללו זה בולט להכאיב אפילו יותר מתמיד, תרם את שלו. ואכן, "מותק בול באמצע" כביכול יוצאת נגד העיסוק בשטויות ודורשת להפריד עיקר מטפל. אבל דווקא בשל כך קשה להבין כיצד היא מקריבה את המציאות המורכבת של הפוליטיקה הישראלית לטובת מסע מתמשך של פריקת תסכול עטופה בחמת זעם, שעלולה להסתיים בחלופה גרועה אפילו יותר.

בקטנה

איקאה מציינת שני עשורים להגעתה לישראל עם סדרת סרטונים קצרים, שמתארים דינמיקה של זוגות בבואם למקדש הריהוט. ואיזו דינמיקה חוזרת על עצמה בכמה וכמה מהסרטונים? כמובן: האישה מוסיפה פריטים לעגלה והגבר מתבכיין. ללמדכם שהחגיגה האמיתית כאן היא לא לנחיתתה של איקאה בישראל, אלא להנצחתו של הומור דלוח שאמור היה להישאר מאחור כבר לפני 20 שנה.