"ערבי נוצרי ויהודי הלכו לים", החיוך הממזרי כבר מתגנב לקצה השפתיים של השחקן אמיר שורוש, "ואני כולם. אני הבדיחה הזו, האיש שהוא גם וגם". שורוש, או ראמזי הסדרן המסור מ'קופה ראשית' בשבילכם, הוא באמת גם וגם. גם ערבי וגם יהודי, גם שחקן עסוק וגם אבא שמגרד את הילדים מהמיטות בבוקר, גם מתעקש לא להיות מזוהה פוליטית וגם משחק את מיטב הפוליטיקאים ב'ארץ נהדרת'. גם גר בדירה בורגנית בגבעתיים, גם מתגעגע לשכונה באילת וגם מתקבל בגאוות יחידה בביקורים בנצרת, שם מתגוררת משפחתו של אביו, אנואר.
בעבר סיפר שורוש, בן לאם יהודייה ואב ערבי־נוצרי, שלפני שגילם את ראמזי ב’קופה ראשית’ הוא ביקש להפסיק להיות מלוהק לדמויות ערביות. היום הוא מתכנן ללמוד לדבר ערבית. “אפילו קבעתי כבר שיעור, אבל המורה הבריז לי”, הוא צוחק. “אני מודה שלא רציתי להיות בנישה של הערבי כי לא רציתי שזה יהיה הקטע שלי. רצו שאני אהיה יותר ערבי ממה שאני באמת. הרגשתי שאני לא מעניין אותם, אלא הזהות הזו כפי שהמלהקים מדמיינים אותה וזה הציק לי. בחיים שלי אני בתוך מלכוד כזה, אני תמיד אצא ערבי בלאי. ברגע שערבים מבינים שאני לא יודע ערבית, אז אני בלאי. מבחינת היהודים זה שאני ערבי נוצרי רק מצד האבא בכלל הופך אותי ליהודי. אני לא ערבי מספיק טוב בשום מקום, וכנראה תמיד ישימו עליי את התיוג המפגר הזה של ערבי צעצוע. רק במטבח אני אכבר ערבי. אני הבשלן בבית, ואני מכין אוכל מצוין”.
מה למשל?
“מה לא? מלוח’יה, מג’דרה, עלי גפן. זה האוכל הכי טוב שיש. כשאני מגיע לנצרת, למשפחה של אבא, הם הכי מחבקים והכי אוהבים וגאים בי. הם שמחים מזה שאני ראמזי, כי הסוד בדמות הזו הוא שהיא לא מגחיכה אף אחד. כשאני עושה את ראמזי אני לא מגזים, לא מייצר פארודיה, אלא טועם את המילים באהבה. בלי מבטא מוגזם או מחוות נלעגות, אלא נגיעה כזו שפותחת את הלב. זה העסיק אותי איך זה יתקבל במשפחה ואני שמח שזה ככה”.
המיקס הזה של הזהויות עדיין מעסיק אותך?
“זה הציק לי בילדות. הייתי אוהד בית”ר שישן בחדר צהוב והחברים שלי צרחו “מוות לערבים” ועדיין אבא שלי למשל מעולם לא שידר לי שאני אוהד את הקבוצה הלא־נכונה. בגיל תשע או עשר הבנתי שהדברים האלו שנקראים עדות או דת הם טובים רק לנייר. במציאות הם לא תופסים כלום. החינוך שקיבלתי בבית הוא המתנה, כי ההורים דאגו שיהיה לי ביטחון עצמי גם כשאני מתבייש או מרגיש לא בנוח. זה היתרון שלי בחיים, זה המיוחדות שלי וזה הסוד לאדם שאני. זה שאני מבית שהוא חצי־חצי במקום בו נולדתי זה מה שהפך אותי למי שאני ואני אוהב את השילוב הזה”.
מי שמחפש את ה”אנחנו” נגד “הם” לא ימצא את זה אצל שורוש. בזמן שנתניהו ומנסור עבאס – אותו עבאס ששורוש מגלם ב’ארץ נהדרת’ בכישרון – מתחברים פתאום על רקע הבחירות, שורוש גילה את סוד ההידברות עוד כילד. ישראל הראשונה? השנייה? בסוף, יש לו ישראל אחת.
“אני גדלתי במקום קשוח, ואני יודע כמה קל לראות את החברים מאילת כגזענים או אלימים אבל אני גם יודע שזה לא נכון. גם אלו שהיה לי קשה איתם בילדות, בסוף רק האהבה נשארה. כשחברים שלי קראו “מוות לערבים” זה הגיע מתוך זה שזו הקריאה של הקבוצה, של השבט, אבל בסוף הם אהבו אותי. וזה מעניין לראות מה זה עושה לבן אדם. פתאום אני אוהב ערבי? אני חבר שלו? מה זה אומר עליי? צריך להבין שבסוף הכל זה סיפור של היכרות ולא של אידיאולוגיות גדולות. אולי אם הייתי חי בסביבה יותר ליברלית הייתי אחר, אבל גדלתי במקום מאד יצרי, מאוד שמרני ודווקא זה מה שהפך אותי לאדם לא פוליטי. כי אני מכיר את הצד השני מהמקום הכי אמיתי וטהור ואף אחד לא ישכנע אותי שהחברים שלי מבית”ר הם אנשים לא טובים, ולא משנה מה יצא להם מהפה. אני יודע שהם אנשים זהב.
“אני לא מתעלם מזה שאנחנו חיים במדינה תחת אש ובתוך סכסוך, אבל בתוך הסיטואציה הזו אני לא נחות ומעולם לא הרגשתי נחות. אני חושב שכשנולדים ילדים מבינים אפילו יותר את האנשים השמרנים האלו, את מי שבצד הימני של המפה. אני מבין מאיפה הם פועלים ומאיזה מקום של לב הם פועלים. זה לא מקום של גזענות, אלא מקום של שמירה, של פחד על הבית, של אכפתיות, ואני חושב שזה לא משהו ללעוג לו או להקטין אותו. צריך להבין את זה שביטחון זה צורך בסיסי, ששייכות היא צורך בסיסי, ועכשיו השאלה במה מטעינים את המושגים האלו. מה שאני הכי רוצה זה שיראו את הלב של האנשים האלה. אני תמיד הייתי באמצע, שייך לכל המחנות ולא שייך לשום מקום, ולכן הרגשתי כמו הבורר. אנשים באמת מתייחסים לדעה שלי כי אני מפה ומשם”.
גם בחרת להתגייס לצבא, לקרבי. מה אתה מרגיש מול התיוג כערבי מחמד? הערבי הטוב?
“אני לא ערבי מחמד ולא התלבטתי אם להתגייס לצבא. אני חי במדינה הזו ואני אוהב אותה ואני אשרת כמו כולם. שירתי בחרוב, שהפכו לכפיר עם השנים, והצבא היה חוויה מעולה. הייתי קשר, והייתי דומיננטי מאוד בצוות כמו כל דבר שאני עושה בחיים שלי. אני הייתי יכול להיות זה שמרגיע חיילים, ויכול להיות זה שמתעצבן על מתיישבים. אני לא חי את הקונפליקט וגם לא את הערביות בכל דקה שאני נושם. יש בי את אהבת הארץ ואני לא אוותר על זה”.
אתה ציוני?
“לא יודע מה זו ציונות, מבחינתי זו תנועה ספציפית, אני במקום אחר. אני אדם שנולד בארץ ישראל ואוהב אותה. ככה פשוט. תקראו לזה איך שתרצו. תמיד אהבתי את המקום הזה. אף פעם לא חשבתי לגור בחו”ל. למעשה, הייתי בחו”ל פעם ראשונה בחיים רק ב־2013, כשהטיסו אותי מבית ליסין. אין לי עניין עם חו”ל, עם דרכון זר, אני הכי בן המקום”.
× × ×
הפתיחה המחודשת של עולם התרבות מוצאת את שורוש (36) בשיא הפריחה. ‘שקשוקה’, סדרה חדשה בכאן חינוכית בכיכובו בדיוק עלתה לאוויר, ובקנה העונה השלישית של ‘קופה ראשית’ בכאן 11, סדרת הנוער ‘בלוגה בלוז’ ואפילו מחזמר בתיאטרון ‘צוותא’ שבו שורוש אמור לגלם, לא פחות ולא יותר, את המוות. “אני מאוד אוהב לשיר, אבל מאז הלימודים בבן צבי לא עשיתי מחזמר. אני מאלה ששרים במקלחת, שנסחפים, וכל החיים מעירים לי על זה. אבא שלי רב איתי, השכנים רבו איתי, וטלי אשתי פשוט התייאשה ממני והבינה שזה לא בשליטתי, אז היא רק מצלמת אותי בסתר ומעלה לאינסטגרם. ככה המלהקים של ‘קופה ראשית’ אספו עליי חומרים, הם ראו אותי בסטורי שלה”.
דווקא בשנה שבה רוב השחקנים ישבו בבית ועולם התרבות קפא עד אימה, שורוש מצא את עצמו בעבודה סביב השעון. מי שלא זיהה אותו ברחוב כראמזי, בסדרה של כאן 11 שהפכה לקאלט, כבר מזהה אותו בתור מנסור עבאס או אביר “לא מלכת אנגליה” קארה מ’ארץ נהדרת’, אליה הצטרף העונה כשחקן אורח. “כל העסק הזה חדש לי. עד לא מזמן הייתי שחקן לא עובד”, הוא אומר כמעט בביישנות, “היה לי פרויקט בשנה, ובאמת היו רגעים שבהם תהיתי אם בחרתי במקצוע הנכון. חשבתי שאולי אני צריך לשנות כיוון. סיימתי ללמוד משחק ב־2009 ולקח לי זמן לפרוח. השפע הזה זה משהו שצריך להתרגל אליו, להתמסר אליו, לא לפחד ממנו. סוף־סוף אני בשלב שאני יכול יותר לבחור, אבל בהתחלה לא הייתה לי בחירה. לקחתי את מה שיש כי זו פרנסה”.
קינאת במי שפרץ מוקדם?
“אף פעם לא קינאתי באחרים כי לכל אחד יש את טביעת האצבע שלו, ואני חיכיתי שמישהו יראה את טביעת האצבע שלי. אני חייב הרבה לראמזי, כי בזכותו הפכתי להיות מוכר בכל בית. פתאום ילדים מתחפשים אליי בפורים, מבקשים ברכות ליום הולדת, זה קטע. קלטתי שפתאום נהייתי כוכב ילדים. ‘קופה ראשית’ זו תוכנית למבוגרים, אבל ילדים אוהבים אותו כי הוא טוב לב. זה אפילו מרגש”.
לפעמים התפקיד שאיתו פורצים החוצה מכתיב את שאר התפקידים שיבואו בהמשך. אתה לא חושש שראמזי ישתלט עליך?
“ראמזי הוא כבר לא אני, הוא אדם בזכות עצמו. יש לו חיים משל עצמו, עולם משל עצמו, הוא כבר לא קשור אליי. הוא אפילו קיבל קמפיין ל’דור אלון’. הוא מבחינתי כמו רונלדו, הכי טוב בתחומו. האם אני יכול עכשיו לשחק עו”ד בדרמה? זו שאלה טובה. אבל השאלה הראשונה היא אם אני בכלל רוצה. כל החיים שלי אני עושה קומדיה, כי אני עף על זה, אבל דרמה גם כנראה תגיע מתישהו”.
שורוש גדל באילת עם שלוש אחיותיו. היום הוא גר עם רעייתו, השחקנית והמדובבת טלי בן־יוסף, ושני ילדיהם בגבעתיים. "בקורונה עולם התרבות נכנס לפריזר, אבל פתאום אני הייתי עסוק. הדיסוננס הזה היה מאוד מוזר. בעיקר כי הלו"ז מתמלא, אבל לא מרגישים את הקהל. עוברים מקפסולה לקפסולה".
גם אשתך שחקנית. איך הייתה התקופה הזו בשבילכם?
"טלי שחקנית ענקית. היא שחקנית בתיאטרון ולכן והיא הייתה מובטלת בקורונה. נוצר מצב שהיא עם הילדים בבית ואני זה שעובד, זה אנרגיות לא קלות, זה לא פשוט. היא שמחה שיש לנו פרנסה כמובן, אבל באופן אישי זה קשוח ומתסכל לא לעבוד כל כך הרבה זמן וגם להישאר עם הילדים. כל הזמן ניסיתי לפצות, אבל זה אף פעם לא הספיק. בינתיים בנינו פה בית עץ לילדים, ואנחנו מנסים כמו כולם להישאר שפויים".
את טלי הכיר שורוש בתיאטרון, "לא היה אישיו עם זה שאני חצי ערבי", הוא מקדים תשובה לשאלה. במרפסת שלהם נמצא עץ חג מולד קטן, סמלי, וכעת הם דנים כמו כולם, באיזה צד הם יעשו את ליל הסדר. בינתיים הבחירות הרביעיות בדרך, ושורוש הספיק לכבוש עוד פסגה לקראתן – את 'ארץ נהדרת'. "'ארץ נהדרת' זה מותג כל כך גדול, שלא העזתי לחלום להגיע לשם. אני לא מציב לעצמי מטרות שאני פוחד שאני לא אגשים, לכן לא העזתי לדמיין את זה אפילו. כמו כולם, אני ראיתי 'ארץ נהדרת' ממש מההתחלה, והייתי מצטט את הגיבורים האלו, והנה פתאום אני אחד מהם. לשבת בפאנל הפוליטי מבחינתי זו הפסגה, הטופ. כשהגעתי הייתי צריך להסתגל לדבר הזה שנקרא חיקויים, לא ליצור דמות לבד אלא ללמוד בן אדם אחר ברמות הכי אינטימיות ולעשות העתק הדבק. דווקא הדמויות הלא־פוליטיות בארץ נהדרת יותר דומות למה שאני עושה על המסך בדרך כלל, ואני מקווה שגם זה יגיע".
איזו דמות אתה הכי אוהב?
"כולם היו בניי. באמת. אבל אם אני חייב לבחור, אז בקטע מוזר אני ממש אוהב את מנסור עבאס ואת אביר קארה למרות שהם הפכים. אביר הוא מחוספס, גברי מאוד, אבל לא ממש פוליטיקאי. עבאס הוא אולי עדין, עם קול גבוה, כמעט נשי, אבל הוא שועל. הוא מבין בדיוק את חוקי המשחק".
למי תצביע בבחירות?
"אני כל פעם מצביע למישהו אחר. לא הצבעתי לאותה מפלגה ואפילו לא לאותו מחנה בשלוש הפעמים האחרונות ואין לי מושג למי אני אצביע הפעם. מבחינתי כל הסינים נראים אותו דבר. אני לא מבדיל בין הפוליטיקאים, ואני מודה שמלכתחילה אני גם לא מאמין במערכת. אין לי אמון בממשלה בלי קשר למי שיישב בה. הם מקדמים את מה שהם חייבים לקדם בשביל שהמדינה לא תקרוס לגמרי, וכל השאר זה קרקס שאני לא רוצה להיות חלק ממנו ולא רוצה לצפות בו. כולם מבחינתי עושים את אותו הדבר. הפוליטיקאים טובים רק כחומר ל'ארץ נהדרת'. ובכללי אני בגישה שכל מה שאני מקבל מהמדינה מבחינתי זו מתנה ואני צריך לדאוג לעצמי. מה שחשוב לי זה המשפחה שלי, הקריירה שלי, הבית שלי והחברים שלי. לא רוצה להתעסק באנשים לא אמינים ולא רלוונטיים. כשחקן, אני אומר לך שהם לא משחקים טוב. רואים להם".
× × ×
שורוש מבסוט. המצב הנוכחי שלו: זוגיות בורגנית עם שתי ילדות, דירה חמודה ועבודה יציבה – עד כמה שאפשר להשיג יציבות בעולם הזה – הוא התגשמות חלום עבורו. הדרך לשם לא הייתה קלה.
"לפני טלי הייתי ברווקות ארוכה של שמונה שנים. זו הייתה תקופה לא טובה, ואני הבנתי שאני לא בכיוון אפילו. שאני רוצה משפחה, ילד, אבל אין לי סיכוי עם איך שאני חי", הוא מספר. "אני זוכר שהלכתי לפסיכולוגית והיא אמרה לי לעצום עיניים ולתאר מה אני רוצה. אמרתי לה שאני רוצה אישה רגישה, מצחיקה, יפה, חכמה, מצליחה. ועוד לפני שסיימתי לתאר את הדמות הזו, פתחתי עיניים ואמרתי לפסיכולוגית: "אני קלישאה של הרווק התל־אביבי. אני מרגיש כמו איש מטופש". הבנתי שבעצם אין לי מושג מה אני רוצה, שאני חייב לעצור בשביל להבין".
בגיל 26, לפני עשור בדיוק, שורוש החליט שהוא עוזב הכל. את הדירה, את המשחק, את חיי ההוללות, ועבר לגור באילת לשנה. "רציתי לנוח, לעשות חושבים, להתנזר מהעולם הזה של הרווקות. פשוט חזרתי הביתה לאבא ואמא והבנתי שבשנה הזו אני צריך לקבל החלטה גם לגבי המקצוע וגם לגבי עצמי. הבנתי שאני רוצה להיות שחקן, ושהמקצוע מאוד חשוב לי, אבל שהרצון שלי למשפחה וזוגיות גובר. וזו הייתה החלטה טובה שנאחזתי בה. בחיים לא הייתי מגיע לאיפה שאני היום אם לא הייתי עושה את זה. אני יודע שאני אשמע כמו קלישאה מהלכת, או פלצני או לא אמין, אבל נשבע שהמטרה שלי הייתה להתרכז באיך להיות אדם טוב. וכשחזרתי לתל־אביב הייתי אדם אחר. סוף־סוף הייתי בלי הרעב, בלי הצורך הזה בריגוש. הייתי כמו אדם אחרי ניקוי רעלים. זה הציל אותי. זה הביא אותי לטלי, זה הביא אותי להצלחות שלי, זה גרם לי לעשות בחירות נכונות. העולם הזה מאוד מבלבל, וככל שאתה יותר מוכר זה יותר קשה. בגלל זה אני שמח שראמזי הגיע אליי בגילי המופלג ולא בגיל 22. בגיל צעיר הייתי רוצה רק לנצח את החיים, לסחוט אותם, ליהנות מכל רגע. כל הקלישאות האלו שבסוף יוצרות אדם אפל, אדם שאני לא רוצה להיות. יש לי חברים שראיתי במקומות שאני לא רציתי להגיע אליהם – להיות רווק נצחי שעסוק בעצמו, להיות בן אדם של אגו, בן אדם שאף אחד לא נכנס לו ללב. אני שמח שהילדים שלי ינהלו אותי ולא האגו שלי".
העולם הזה של רווקות, היחסים הלא־בריאים עם נשים, מאוד מדובר. מבינים שיש פה בעיה.
"אני סגרתי את הפרק הזה בגיל מאוד צעיר לשמחתי ויצאתי מהלופ הזה של עולם הרווקות הרע, הלא־בריא, בזכות עבודה עצמית. כרווק אתה מתנהל מול נשים כל הזמן באקסטרים, אבל שום דבר לא היה אמיתי. הוצאתי את עצמי משם באופן אקטיבי, וזו הייתה החלטה מעולה. זה שינוי פנימי אדיר שבזכותו יכולתי להיקשר. וכאן אני אומר שיש כוח אדיר לטיפול. הייתי כמה פעמים אצל כמה מטפלים ומטפלות, ואני מאוד מאמין בזה. יש כאלו שצריכים לכל החיים ואני צריך את זה לתקופות מסוימות. כל אחד צריך מישהו לדבר איתו, יש לנו כל כך הרבה חסמים ושם זה מקום בטוח. זה מוריד מהעומס".
בתפקידים הגדולים שלך אתה תמיד הבחור הטוב. זה מפריע לך?
"דווקא בבית הספר למשחק הדינמיקה לקחה אותי תמיד לדמויות גבריות ומחוספסות. דמויות כוחניות, שמעשנות ומפגינות משהו מאוד חזק. אני יודע למה לקחו אותי לשם, טלי יודעת למה לקחו אותי לשם, ויום אחד גם הקהל יידע. זה נמצא בתוכי".
מה?
"אני הענק הירוק. פעם, כשבאה מפלצת שרק הענק הירוק יכול לנצח, אמרו למדען העדין והחנון שהופך לענק הירוק שזה הזמן שלו להתעצבן. הוא אומר שם: 'אני תמיד עצבני'. אז זה בדיוק אני. תמיד יש בי את האש הזו, זה קיים בי בעוצמות, אבל לשמחתי זה יוצא בהומור כי אני שולט בזה. הייתי צריך להתבגר בשביל שזה יצא מאוזן. יש בי את המקומות האלו, הקשים, ואני שומר את זה לתפקיד הנכון".
אתה מתכוון למקומות הגבריים?
"אני לא מתעסק במושג גבריות, כי זה מרתיע אותי. זה ממש עושה לי לא נעים בגוף כי זו תכונה שהפכו אותה לשופוני, לאיך תופסים אותי. זה מוטען ביותר מדי משמעויות וזה מערבב את המוח. מה אתה מתעסק בלהיות גבר? למה זה כל כך מעסיק אנשים? אני גבר, נולדתי גבר, אני לא צריך להוכיח את זה כל היום. כל הדבר הזה של 'לחשוב כמו גבר' בעיקר דופק אותנו, הגברים".
אפשר לדבר על הפיל בחדר. הפרשה של ארז דריגס מ'חזרות', ובכלל תנועת מי־טו. איפה זה פוגש אותך?
"אני לא מכיר את ארז אישית, רק באופן שטחי. אבל אני חושב שיש לנו כחברה הזדמנות פז פה. לרוב פרשות כאלו מתפוצצות במאני טיים, ואז מי שחטא או מתגונן, או מכחיש, או מוציא צו איסור פרסום. אצל ארז זה התפוצץ כשהוא בתוך התהליך השיקומי, ונחשפנו למורכבות הזו, שמאפשרת אולי תיקון. פעם באף פעם יש לנו הזדמנות לראות את החשיפה של הפגיעה בלי התהליך של ההכחשה. מה שארז עשה זה דברים לא ראויים בשום רמה, אבל הווייב ברחוב היה שהוא אנס. זה היה לא פרופורציונלי. הרגשתי שמפספסים את הדיון החשוב סביב ההודאה שלו, סביב האופן שבו ראוי לנהל מערכות יחסים. הרי אם נגיד על כל דבר שזה אונס, אז אונס מאבד מהחומרה שלו. וגם הפרשה הזו מציפה את השאלה אם יש בחברה שלנו מקום לסליחה, לתיקון, לשינוי. והנה יש פה מישהו בתהליך, אז בואו נעודד את זה. נחזק את זה".
