"לא פשוט לעבור את החיים האלה בלי עוזי"

17 שנים עברו מאז מותו של עוזי חיטמן, ובנו עידו לא מפסיק להתגעגע אליו לרגע. "ההתמודדות והגעגועים הם יומיומיים, הם פשוט לובשים צורות חדשות כל פעם", הוא אומר. "בשנים הראשונות, כשההלם היה גדול, חשבנו שהוא יחזור. הייתי נוסע לעבודה ושומע ברדיו שירים שלו ומדמיין שעוד רגע הוא ידפוק בדלת. עם הזמן הכעס והתדהמה הפכו לגעגוע מאוד גדול. ההיעדר שלו נוכח תמיד בחיים שלנו. אנחנו מתחתנים, נולדים לו נכדים, מתקדמים בעבודה, והוא איננו כדי לבשר לו".

את המסורת המשפחתית המפוארת הנחיל עידו גם לבתו, הנכדה שעוזי לא זכה להכיר. "אבא הוא חלק מנוף חייה של דניאלה, הבת שלי בת הארבע. היא שומעת את השירים שלו בבית ובגן, אבל היא לא זוכה לחיבוק ממנו. לפעמים היא מדברת אליו, כועסת למה הוא לא בא לבקר. לא מזמן היא שאלה אותי למה אי אפשר לדבר איתו בזום. זה נראה לה הכי טבעי בעולם. בכל שיא ובכל שמחה בחיים שלנו החיסרון שלו מורגש יותר. אבל לצד כל הכאב והאובדן הגדולים, כשאני רואה ילדים שרים את השירים של אבא אני יודע שזה השכר שלו בעולם הזה. כשהילדים האלה נולדו אבא כבר לא היה כאן 15 שנה, והם מכירים אותו כאילו הוא עדיין חי".

"לא פשוט לעבור את החיים האלה בלי עוזי", אומרת אלמנתו, איה, בת ה־71, כשאנחנו נפגשים לקראת מופע המחווה המרגש לזכרו של עוזי שיועלה ביום ראשון הקרוב בתיאטרון הספריה ברמת־גן. "הייתי חייבת לקבל לבד החלטות בצמתים החשובים בחיים שלי ולסחוב הרבה על הכתפיים שלי. זה היה קשה, אבל לא הייתה לי ברירה".

עוזי חיטמן ז"ל | צילום: צביקה טישלר

"האבא הכי טוב"

עוזי ואיה הכירו ב־1976. "עבדתי בחברת החשמל, והחברה אירגנה חלוקת חבילות שי לטובת החיילים במוצבים. ציוותוּ אותי לטנדר שבו נסעו עוזי והלהקה שלו. לא ידעתי מי הוא, אבל אחרי יום שלם שנסענו בין מוצבים נוצר בינינו חיבור. אני זוכרת שאמרתי לעוזי שאני חולמת להיות אופר אצל משפחה ישראלית בחו"ל, והוא אמר לי 'את לא תסעי. את נשארת בארץ'. למחרת הוא כבר היה אצלי בדירה, ומאז לא נפרדנו. היו גיצים וניצוצות, התאהבות גדולה". חצי שנה אחר כך הם התחתנו, וכעבור שנתיים נולד בנם עידו, היום בן 42, שותף במשרד עורכי הדין יגאל ארנון, ואחריו עודד (40), מרצה לאנגלית, ויואב (36), שעובד בשירותי הביטחון.

איזה אבא הוא היה?

"הוא היה האבא הכי טוב, הכי מושלם, מעורב, מכיל וחם, שאפשר לדמיין. הוא היה גם אבא של המון ילדים שאהבו והעריצו אותו, הרבה בזכות 'הופה היי', אבל מעולם לא הרגשתי שהם לקחו לי את האבא הפרטי שלי. הרגשתי שחוויתי אבא במלוא הדרו".

"החיים שלנו כזוג היו שונים מאשר אצל זוגות אחרים", אומרת איה. "ביום אני עבדתי ובלילה הוא, אבל שנינו נורא רצינו לשמור על המסגרת המשפחתית. שנינו כיבדנו אחד את השני. הוא כתב שירים רומנטיים, אבל הוא לא היה רומנטיקן אלא איש שיחה נהדר", היא מחייכת במבוכה קלה. "את 'עכשיו התור לאהבה' הוא שר לי ביום ההולדת ה־50 שלו. אם הוא היה רואה היום את הנכדות, הוא היה מתפרק. פעם הוא אמר לי, 'אני רוצה שיהיו לי נכדים. אני אקח אותם בצהריים לגינה, ואת בינתיים תכיני קציצות ונבוא הביתה לאכול. חלום של פולני. מה שהוא התרגל בבית הפולני שלו הוא קיבל מאשתו הפולנייה".

צילום: יעקב סער, לע"מ

איך הוא תיפקד כאבא?

"עוזי תמיד ידע שיש לו ציפור שתשמור על הקן הפרטי שלו, והוא יהיה חופשי לעסוק בעבודה שלו. אני יצאתי לעבודה מוקדם בבוקר, ועוזי חזר מאוחר בלילה מהופעות. יום אחד הוא שלח ילד עם תחתונים לגן. הוא חשב שזה מכנסיים. ביום אחר הוא הכין לילדים פתיתים. הוא לא זכר איך עושים את זה, והילדים אמרו לו, 'אבא, זה יציקה. ככה אמא לא עושה'. הרבה זמן צחקנו מהבדיחה הזאת".

חיטמן כתב והלחין יותר מ־700 שירים, שחלקם הפכו לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, ביניהם "אדון עולם", "אלוהים שלי", "כאן", "אני נולדתי לשלום" ועשרות להיטי ענק לזמרים הים־תיכוניים, אבל איה משוכנעת שהוא זכה לכבוד שהיה ראוי לו רק לאחר מותו. "לצערי הרב את ההכרה הציבורית והממלכתית הוא קיבל לאחר מותו", היא אומרת. "עוזי פשוט לא היה מרפקן, ולא היו לו אנשי ציבור שידחפו אותו. הוא לא הלך לפרמיירות ולכל המקומות שכולם הולכים. כשהוא נפטר, הכל התפרץ כמו לבה. פתאום כולם אמרו, 'תראו איזה חומרים, תראו איזה שירים'. אמרתי, נפתחו שערי שמיים. חבל שהוא לא זכה לזה קודם".

דיברתם על כך?

"הוא היה מדבר על זה מדי פעם. היו המון מופעים בטלוויזיה ולא הזמינו אותו. הבנתי מאוד את הכעס שלו".

עידו: "אני לא כל כך מסכים עם זה. אבא זכה בחייו כמעט בכל פרס אפשרי. שנתיים לפני מותו הוא קיבל את פרס מפעל חיים של אקו"ם. באחת הביקורות כתבו עליו שהוא היה יוצר פורה אבל כתב בצורה פשוטה. בהתחלה חשבתי שהמשפט הזה מרדד את הזיכרון שלו, אבל לימים הבנתי שזו הייתה הגדולה של אבא. הוא ידע לכתוב על הדברים האינטימיים והמרגשים במילים פשוטות שנוגעות לכולם".

"כולם בכו לי"

המוות של עוזי חיטמן ב־17 באוקטובר 2004 הפתיע את כולם. כשאיה חוזרת לשעות האחרונות שלו, הכאב ניכר על פניה. "בשבעה הייתה אמורה להיות לו בדיקת ארגומטריה, אבל המוות תפס אותו קודם", היא אומרת. "יכול להיות שאם הוא היה מספיק לעשות את הבדיקה, הוא היה נשאר איתנו. ביום שישי בצהריים הוא עוד הלך לחדר כושר. בערב הוא העיר אותי ואמר, 'אני מרגיש לחץ בחזה, קחי אותי לבית חולים'. נסענו לתל השומר. הבאתי אותו לפתח של חדר המיון וקראתי לפרמדיקים. הם פתחו את דלת המכונית ואז הוא התמוטט. השכיבו אותו מאחורי וילון וטיפלו בו. אחר כך הוציאו אותנו לאיזה חדר. ראיתי אלונקה דוהרת, עוזי עליה מכוסה, ורק הנעליים שלו ביצבצו. ניסו לטפל בו בחדר הטראומה, אבל ללא הצלחה. אחרי זמן קצר יצא הרופא ואמר לנו שזהו, עוזי איננו. הייתי מבולבלת. לא ידעתי מה לעשות. לקחתי טלפון לצלצל לילדים ולא זכרתי את המספרים. הייתי בשוק טוטלי. בסוף זכרתי את אחד המספרים. תוך עשרים דקות שלושת הילדים הגיעו".

הוא דיבר איתך על הפחד מהמוות?

איה: "לא, אף פעם. אני תמיד אמרתי לו, 'אני אלך לפניך, אל תדאג. אני מבוגרת ממך בשנתיים ותהיה אלמן מבוקש, עם פנסיה מחברת החשמל'. זה היה ההומור השחור שלנו. מי חלם. הוא לא דיבר איתי על הזקנה. הוא מת יחסית צעיר, בגיל 52. אנשים מתחילים היום את החיים שלהם בגיל הזה. בבית הקברות לא ידעתי מה קורה איתי. כשהרמתי את הראש הייתי המומה. מאות ואולי אלפים באו להיפרד ממנו. בשבעה הייתי צריכה לנחם אנשים. כולם בכו לי, סיפרו עליו, הביאו לי פתקים שהוא כתב להם. אני הייתי החזקה".

עידו: "המוות של אבא תפס אותנו בהפתעה מוחלטת. אמא הייתה בסוג של אובדן עשתונות בימים הראשונים, ואני נכנסתי לתפקיד המבוגר האחראי. כשאתה נמצא באבל אתה מתפקד כמו רובוט. הולך לחברה קדישא, מזמין מצבה, מארגן שבעה, קונה אוכל, עושה הכל".

המאסטרפיס של חייו

עוזי חיטמן הונצח מאז מותו בעשרות אירועים, רחובות ובתי ספר שנושאים את שמו. איה התרוצצה עד פרוץ הקורונה בבתי ספר וסיפרה לילדים על עוזי. החל מיום ראשון הקרוב יועלה בתיאטרון הספרייה ברמת־גן "עוד סיפור אחד של אהבה" — ערב תיאטרוני מוזיקלי משיריו של חיטמן, שביים אבישי בן־גל, עם מיטב הלהיטים שלו. את ערב הבכורה יכבדו שר התרבות חילי טרופר וזמרים ויוצרים שעבדו לצידו של חיטמן או נמנו עם חבריו, ביניהם שימי תבורי, קובי אשרת, משה דץ ואילנית. "היו לעוזי לא מעט מחוות, אבל אני תמיד מתרגשת עד דמעות לקראת אירועים כאלה", אומרת איה.

איזה שירים שלו אתם הכי אוהבים?

איה: "אני אוהבת את כל השירים, במיוחד את 'אדון עולם', את 'טוחנים טוחנים' ואת 'נולדתי לשלום'. מבחינת עוזי כולם היו בניו. כל שיר נכתב לתקופה מסוימת, אבל 'אדון עולם' היה המאסטרפיס של חייו. 'ילד אתה שואל' נכתב אחרי שהבן שלנו יואב שאל שאלות. יום אחד הוא שאל אותי האם כשהשעון הולך אחורה העולם הולך קדימה. אמרתי לעוזי, אני לא מבינה מה הילד שואל, ואז עוזי כתב, 'ילד, אתה שואל ואבא לא תמיד יודע'".

עידו: "אני מאוד אוהב את כל שיריו. 'נולדתי לשלום' נכתב לרגל הולדתי ביולי 1978. השיר הזה נכנס לתודעה הציבורית כשלהקת 'סקסטה' ביצעה אותו כשנחתם הסכם השלום עם מצרים, אבל הוא השיר הפרטי שלי. אני גם מאוד אוהב את 'אל תגעו באהבה' שהוא שר עם יגאל בשן, שמזכיר מאוד את האופי של אבא שלי. הוא באמת היה בחור סנטימנטלי כמו שהוא כתב בשיר. 'אדון עולם' זה באמת המאסטרפיס של חייו. ככה הוא ראה אותו".

איה חיטמן אומרת שהתמזל מזלו של עוזי לא לחיות בתקופת הקורונה ובישראל 2021 המסוכסכת והמפולגת. "הפילוג והשסע וחוסר הפרגון היו משגעים אותו, הוא היה מתרסק", היא אומרת בצער. "אותנו לימדו בבית הספר שאתה קם בפני ישיש, נותן זכות קדימה. הוא היה כועס על השקרים, על הגניבות ועל השחיתות. הוא היה לוקח את זה אישית, ומשלם על זה בבריאות שלו.

"יום אחד נסעתי איתו באוטו ומישהו לפניו זרק בדל סיגריה, והוא התחמם מזה. אמרתי לו, 'תפסיק להתרגז. בסוף אתה תמות מהתקף לב'. השסע והפילוג היו מטריפים אותו כי הרי בשירים שלו הוא חיבר בין כולם — בין הדתיים והחילונים, שמאל וימין. היום לא בונים גשרים, אלא הורסים אותם. למזלו, עוזי לא רואה מה קרה לאמנים בשנה האחרונה, כשעולם התרבות מושבת ואין להם פרנסה. גם אם אתה כותב שירים, מי בא אליך היום לקנות שירים, למי יש כסף? שיר זה אולפן, שיר זה השקעה".

הזמרים הצעירים כותבים היום לעצמם.

"נכון, אבל לא ברמה של עוזי. הכל היום בר־חלוף".