"חששתי להפוך למרפקנית"

כבר בילדותה, בכרמיאל, רעות אלוש ידעה שהיא תעשה הכל כדי למצוא את מקומה על הבמה או מול מצלמה, חוץ מדבר אחד - עִברות שם משפחתה. "זה הדבר היחיד שמעולם לא עבר לי בראש", היא מודה. "אלוש זה אני. אז מה אם הנשמות הטובות טוענות שאחי, אביב, מסדר לי תפקידים? שיגידו. זה שלהם - לא שלי".

זה מעצבן? מרגיז?

"כבר לא. הלוואי שמתישהו אביב ואני נשחק יחד או שהוא יביים אותי, אבל עד שזה יקרה אני נותנת לרכילויות לעבור לידי. הרי אביב הוא לא מפיק שיכול לשבץ אותי בהפקה שלו וברור שהוא לא יכול לעשות אודישן במקומי. תמיד יהיו כאלה שידברו, ורק מעטים יודעים שסללתי את הדרך שלי בכוחות עצמי. ככה זה היה תמיד. בגיל 11 וחצי כתבתי המון טיוטות עד שניסחתי מכתב מרשים לערוץ הילדים. הצגתי את עצמי כזמרת ושחקנית, כתבתי ששני אחיי הגדולים, אביב ואלעד, כבר בעניינים וביקשתי, ממש התחננתי, שייתנו לי יד להגשים את חלומי".

מים רבים זרמו מאז. אלעד (35) פרש ממשחק, הוא נשוי פלוס שלושה בנים ("ועוד בן בדרך") שעובד בנמל חיפה וגם כקואוצ'ר. אביב (38, "הוא יהרוג אותי אם אעגל את הגיל שלו ל־39") נשוי פלוס ארבעה, הפך לשחקן הישראלי הכי־הכי. ואילו היא, אחותם הקטנה, חגגה 30 בימי הסגר. "ברור שביום הראשון המספר הזה נראה מפחיד", היא מחייכת, "זה להחליף קידומת, אבל למדתי לקבל את עצמי ועכשיו אני שלמה ומאושרת. אני מתפרנסת אך ורק מהמקצוע שלי, יש לי אהבה וזוגיות והחיים יפים. ידעתי שבגיל 30 אגיע לשיא. במחברת שלי כתבתי שבגיל 30 אופיע בתפקיד נשי ראשי בסדרה בפריים־טיים והנה, חלומות מתגשמים".

החלום שהוגשם הוא דמותה של מורג, חוקרת נוער בסדרת הדרמה "בלקספייס" שכבר הוכרז שתהיה לה עונה שנייה, אבל אצל אלוש, שום דבר לא הולך חלק. כדוגמה היא מביאה את התפקיד הראשון שלה במסך, בעונה הראשונה של "תאג"ד", בתפקיד שירלי, משקית ת"ש.

"עד לתחילת הצילומים אף אחד לא ידע שאני אחותו של אביב", היא משחזרת. "נבחנתי והתקבלתי. באחת ההפסקות מישהו שאל אם יש בינינו איזה קשר, הזדהיתי כאחותו הקטנה, וכששאלו אותי 'למה לא סיפרת?' עניתי 'לא ידעתי שאני אמורה להיכנס עם שלט'. הדמות שלי בסדרה הייתה משמעותית, היא עברה אונס אלים, היה ברור ששירלי תמשיך לעונה השנייה, אבל באחד הערבים, עשר דקות לפני שעליתי לבמה בתיאטרון באר־שבע, תפקיד נשי ראשי במחזמר 'סוליקא', הבמאי ציון רובין צלצל אליי ואמר 'אלוש, אני מצטער נורא, לא הצלחתי לפתח את הדמות שלך. דווקא בגלל שהיית כל כך טובה לא בא לי להוציא אותך פרווה'. חטפתי הלם. זו הייתה מכה. מה? למה? ואיך אני אוספת את עצמי ועולה לבמה?"

מה עשית?

"החזקתי חזק־חזק עד סוף ההצגה ורק אז התפרקתי. לא סתם, לגמרי. אביב לקח אותי לשיחה והסביר לי שהדמות של שירלי כנראה סיימה את תפקידה. הוא סיפר לי שככה זה במקצוע, דברים קמים ונופלים תוך דקה, והוסיף 'זה סימן שמחכה לך משהו אחר, הרבה יותר גדול'. בעקבות השיחה ישבתי עם המחברת שתמיד צמודה אליי וכתבתי לעצמי אלף מנטרות של עידוד ואמונה. אחרי שנתיים, כשקיבלתי את התסריט של 'בלקספייס', התיישבתי במרפסת והתחלתי לקרוא ולרשום הערות בצד. תוך כדי קריאה באה רוח, הפכה את הדפים במחברת וכשהרמתי את הראש גיליתי שהיא פתוחה בדיוק בעמוד שבו תיעדתי את ההבטחה של אביב".

הכישרון מהבית

הכישרון, לדבריה, התגלגל אליהם מהסבתות והסבים. "סבא מצד אבא, שלא זכיתי להכיר אותו, שיחק בתיאטרון בתוניס. סבתא מצד אמא, שתהיה בריאה, היא כוכבת אמיתית. בגיל 80 פלוס היא מכורה לטיקטוק וכשאני שמה לה פילטרים היא נבהלת וקורעת אותי מצחוק. מהם, לדעתי, הכישרון התגלגל להוריי, שנפגשו במהלך שירותם הצבאי בגולני. אבא הגיע עם הטרנזיסטור והשמיע לאמא שירים עד שהיא נפלה בקסמיו. גדלנו בבית מעורב מבחינה מוזיקלית. אמא הביאה את שירי ארץ ישראל, אריק סיני ועוזי חיטמן, ואבא שם לנו את הביטלס ולד זפלין. שני העולמות זרמו לנו בוורידים. ואני, הבת האחרונה, הייתי ילדה חולמנית. בתמונות מגיל ארבע אני עומדת עם מזלג, כתחליף למיקרופון, וסנדוויץ'. אלה היו שתי האהבות שלי - לאכול ולשיר".

כשהייתה בת 15 הוריה - גננת ובעל חנות בגדים - התגרשו. "הם לא הסתדרו ביניהם ואמרתי לכל אחד מהם, 'אם לא טוב לכם - תיפרדו, הכל בסדר'. אלה הגירושים הכי יפים שראיתי. נשארנו משפחה מלוכדת. בארוחות חג אבא יושב עם בת הזוג שלו ואמא יושבת עם בן הזוג שלה. שניהם לא סובלים את השורש ג־ר־ש ולכן אבא קורא לה 'אם ילדיי' ואמא קוראת לו 'אבי ילדיי'. אנחנו, הילדים והנכדים, מחברים ביניהם. אלוש זה כוח".

בפרק הזמן שעמד לרשותה מסיום התיכון ועד גיוסה לצבא היא עברה לדודה שלה, בפתח־תקווה, כדי לנסות את מזלה במשחק. "אני אוהבת את כרמיאל, אבל קינאתי בילדים שגדלו במרכז והפכו לילדי פלא. אביב, שלמד במגמת תקשורת וקולנוע, לקח אותי לסרטים שלו ואפילו התקבלתי למופע חנוכה 'שיר נולד'. כמה התרגשתי. שרתי עם טל מוסרי, הקליטו אותנו, אבל כל ילד הופיע רק פעם אחת. הרגשתי שהלב שלי ממש נקרע. למה ילדים ממרכז הארץ נוגעים בדבר הקסום הזה ואני לא? את האודישן ל'היי סקול מיוזיקל' לא עברתי. אמיר פיי גוטמן העביר אותי, אבל קלוד דדיה פסל אותי בסדנת הריקוד והתמוטטתי. כתבתי מכתב ארוך ומפורט לשי יוכלמן, אחד ממפיקי המחזמר, בכיתי את הנשמה שלי מעל הדף. לא חשבתי שהוא יטרח לענות והופתעתי לקבל ממנו תשובה. שי כתב לי שאם זה חלום חיי אני חייבת לעבוד על מנת להגשים אותו, כמו שהוא התחיל את הקריירה שלו כפועל במה. גם הוריי הושיבו אותי לשיחה רצינית ואמרו, 'אם זה המקצוע שבחרת את חייבת לגדל עור של פיל'. אביב, שכבר שיחק ב'פיק אפ', אמר לי 'אחותי, את יודע כמה פעמים קיבלתי לא? יש לי חדשות בשבילך, ככה זה הולך להיות, את תקבלי המון־המון לא'. בארבע השנים האחרונות, כשאני מלמדת משחק לנוער, אני מספרת להם על החוויה האישית שעברתי. כשאני מטיפה להם לא לוותר ולא לפחד מביקורת בונה אני רואה בהם את עצמי".

משנה מקום משנה מזל?

"חודשיים אחרי שעברתי לדודה שלי היא שיכנעה את אמא שלי לעבור אליה, הן פתחו יחד צהרון ואני נרשמתי לסדנת משחק אצל יורם לוינשטיין. פעם בשבוע נסעתי לתל־אביב והרגשתי שאני על גג העולם. התגייסתי לחיל האוויר, הייתי רל"שית בקריה, ואחרי שנה במדים נכנסתי לחדר של המפקד ואמרתי 'תקשיב, אני חייבת עזרה'. כבר הייתי עמוק בתוך הפרעות האכילה. בסך הכל רק רציתי לרזות ובגיל 14, הגיל שבו מותר להירשם לחדר כושר, התחלתי להתאמן ונסחפתי. האימון הראשון שלי היה בבוקר, לפני תחילת הלימודים. אחר כך חתכתי את הפחמימות מהתפריט שלי, הסתרתי מההורים את העובדה שאני זורקת את האוכל לפח, בתקופה הכי גרועה הגעתי ל־44 ק"ג, המחזור החודשי שלי נפסק והעור שלי היה כתום בגלל שאכלתי המון גזר. קראתי באינטרנט שגזר בריא לעיניים, שהוא מכיל סוכר ושהוא 12 קלוריות בלבד. התפריט היומי שלי היה שישה גזרים, עגבנייה חתוכה דק־דק וקוטג' אחד אחוז. התרגלתי לתחושת הרעב, אבל בצבא, כשהופיע אצלי הצורך לירוק את מה שאכלתי זה היה נורה אדומה. היריקות קשורות לבולימיה, הן התקף בולמוס, ואני שונאת להקיא. מרוב שפחדתי להקיא אזרתי אומץ לפנות למפקד, והוא הפנה אותי למרכז להפרעות אכילה בתל השומר. ניצלתי".

בעקבות הטיפול היא למדה הדרכת כושר, "כדי להעביר הלאה את המסר של אימון מבוקר וגם כמקצוע חלופי, למקרה שלא אצליח להשתלב במשחק", ועבדה בהולמס פלייס עד שנרשמה ללימודים בסטודיו של יורם לוינשטיין. "המלהקת אסתר קלינג אמרה לי באיזה אודישן 'לכי ללמוד', וכשטענתי שאביב לא למד משחק היא הטיחה בי, 'אז מה? לכל אחד מכם יש דרך משלו'. באתי לבחינות הכניסה ולא התקבלתי. נתתי ליורם מכתב ערעור ביד. כתבתי שזה בית הספר היחיד שאליו אני מתה להתקבל, התחננתי 'אתם לא תצטערו' ואחרי חצי שעה קיבלתי טלפון לאודישן חוזר. התקבלתי, אבל לא ליקקתי שם דבש. המורים קראו לי 'אנמית' ולא קלטתי איך הם לא רואים עד כמה אני צבעונית. זהר שטראוס אמר לי 'את מכפתרת את עצמך, תיפתחי'. בתהליך הניפוי של סוף השנה הראשונה אמרו לי, 'יש לך פוטנציאל, אבל את לא נותנת לעצמך לפרוח'. זו הייתה סטירת התעוררות. כבחורה פשוטה ממשפחה פשוטה נתתי לפחדים שלי לנהל אותי. לדוגמה, חששתי להפוך למרפקנית. עברתי הרבה שיחות עד שהבנתי שהעובדה שאני דואגת לדרך שלי לא אומרת שאני מורידה אחרים. בזכות הסטירה נפתחתי והתחלתי להתפגז".

אביב תמך בלימודי המשחק?

"מאוד. הוא הסביר לי שאנחנו אנשים שונים. הוא מסוגל לשבת ולקרוא ואילו אני זקוקה למסגרת. עכשיו עשיתי אצלו שבת, בביתו שבדרום תל־אביב. החזרה בתשובה עשתה טוב לו ולמשפחתו, אז מי אני שלא אקבל אותה באהבה? הוא מצא את האיזון שלו בדת ואני מוצאת אותו בקריאת ספרי מודעות וחוכמת המזרח לצד ספר המשפטים של רבי נחמן מברסלב. שמירה על איזון היא המוטו שלי בחיים. הרגליים שלי על הקרקע כשהראש שלי עף לעננים. ביומיום אני מטרופה, שטותניקית לאללה שחולמת לעשות דמות מופרעת בטלוויזיה, אין לי בעיה להתכער ברמות הכי קיצוניות שיש".

מאז סיום הלימודים היא מתפגזת, כהגדרתה, ואפילו שנת הקורונה לא עצרה אותה. היא חברה ברביעיית "דור הוואי" שהופיעה בגינות ועל הגגות ("אני פיני עמר, פיני זה שם יוניסקס, אמא ואמא החליטו עליו"), עושה חזרות בהבימה למחזה "מוטל סוף העולם" שכתבה רובי פורת־שובל שגם תשחק בתפקיד הראשי ("אני בת 17 מדימונה שנכנסת להיריון, מנודה מהעיר ומתגלגלת למוטל שלה בנהריה. היא הוט קוטור ואני פרובוקטיבית ואגרסיבית"), ועל הפרק עומדת עונה רביעית של סדרת הנוער "נעלמים".

בבית מחכה לה יניב בוחבוט (30) מנהל פרויקטים בתחום אנרגיה סולרית. "הכרנו לפני שלוש שנים, כששכרתי דירה בתל־אביב עם שני שותפים והפכנו למשפחה. יניב הוא חבר של אחד מהם, אבל עברו שנתיים עד שהתחלתי לזרוק לו חכות, בקטנה. 'אולי תבוא לראות אותי בהצגה?' אחרי שהוא בא, וראה, והזמין אותי לבירה, הרעתי לו 'תודה שסוף־סוף הבנת'. הוא לא קשור למשחק, אבל הוא מטרוף כמוני. בסגר הראשון החום שלו עלה ל־42 מעלות, עם שיניים נוקשות ורעידות, ויצאנו לרחובות השוממים של תל־אביב בניסיון למצוא בדיקת מטוש. יניב בקושי הלך ואני, עם המצלמה ביד, לא הפסקתי לצחוק. אחרי שבועיים של חום עולה ויורד גילו שהוא חטף מלריה והתפוצצתי עליו, 'למה לא יכולת להידבק בקורונה כמו כולם?' כאלה אנחנו. קצת מופרעים". *

smadarshirs@gmail.com

הפקה: מיטל ברונר; סגנון והלבשה: אביב כפיר; איפור: רותי עדי במוצרי "סוטיס"; שיער: רועי הוביט אפרת

מעיל קומופלאז': אלה לוי/ELLALEVY; תכשיטים, Born from Rock; בשער: חולצה, אריאל טולדנו/Maison Ariel Toledano; צולם בהוטל בובו מקולקציית מלונות בראון, יבנה 42, תל־אביב *9646