"כמו לחיות בסרט אימה" פאדי בלעום, בן 19 מטייבה

קשה לתאר פחד במילים. אולי אתחיל מהסוף: כששמעתי על הרצח של מוחמד עדס התחלתי לבכות. ברגע אחד דמעות שלא הפסיקו. ילד בן 15 שלא הספיק לראות כלום בחייו נרצח ככה סתם. וזה רק ממחיש את גודל האימה — אנחנו חיים בפחד, כל יום, כולנו בחברה הערבית מהלכים שקופים, כשלאף אחד במדינה זה לא מזיז.

איך מרגיש פחד מתמשך? כמו סרט אימה. אני והמשפחה שלי חיים בפחד מהבוקר שאנחנו קמים עד הרגע שאנחנו הולכים לישון. בערב, כשאנחנו יוצאים לבלות, החל מהשעה 10 בערב קולות היריות נשמעים ואנחנו פוחדים פחד מוות לקבל כדור בטעות. וזה קורה בכל מקום במגזר הערבי. אז מה נותר לנו לעשות עם קולות היריות? להמשיך בשגרה, כי כך התרגלנו. זה לא בריא ומאוד עצוב להתרגל לשגרה שכזו. זה בכלל לא נורמלי לחיות עם קולות יריות, בלי לדעת למה ואיך זה ייגמר באמצע הלילה. האירועים האלה מחייבים פתרון, תוכנית אכיפה שתפסיק את המצב הזה.

בחודשים האחרונים השכן שלי נורה בטעות. גם חבר של אבא שלי נורה, ובמשרד עורכי הדין של אבא עשו המון נזקים. הדליקו את הרכב שלו. אף פעם לא חשבנו לעזוב את העיר כי זה המקום שלנו, פה נולדנו. אבל כבר אי אפשר להמשיך לחיות ככה. הזכות הכי חשובה במדינה היא ביטחון. משפחות פשע מטילות עלינו אימה, אבל זאת גם אחריות המדינה לאכוף את הפשיעה המשתוללת בחוץ.

במגזר הערבי כולם חושבים שאם יש לך נשק אז אתה מוגן, לא יקרה לך כלום. אבל ההפך הוא הנכון — השוק הפרוע של כלי נשק רק מוסיף למעגל הדמים וגובה עוד קורבנות. אני מדבר מדם ליבי. כואב לי. כל יום אני בוכה, שוקע בדיכאון. המגזר הערבי חייב להתעורר, חייב להפגין, לצעוק, לנסות לשנות עד שנגיע לשקט ונרגיש מוגנים. כולנו אזרחים ישראלים. אנא התייחסו אלינו ככאלה.

"החברה לא מוכנה לשינוי" יאסמין שביטה, בת 17 מטירה

זה מתחיל ברחוב ונכנס אליך לבית: לפני חודש פוצצו את הרכב של דודה שלי. גם הרכב של ההורים שלי רוסס, ספג פגיעות. ירו עליו כמה פעמים ופינצ'רו בו את הגלגלים. התעוררנו בבוקר כדי ללכת לבית הספר וראינו את כל הרכבים בשכונה עם יריות וכל הגלגלים מפונצ'רים. סתם ככה, בלי סיבה. שוטרים הגיעו אחרי כמה שעות, כתבו דוח והלכו. עד עכשיו לא החזירו לנו תשובה מי עשה את זה.

זאת המציאות והחרדה היומיומית. אין לי למי לפנות. בזמן הסגר שוטרים הסתובבו, הקפידו שנהיה עם מסכות. אבל כשזה מגיע לאלימות ברחובות הם נעדרים. אני פוחדת לצאת לרחוב, מרגישה שבטעות מישהו יכול להרוג אותי, סתם ככה, למרות שלא עשיתי כלום. הפחד מלווה אותי בכל דבר שאני עושה. אני מפחדת מהאלימות, אני מפחדת מההשתוללות ברחובות. כל יום מישהו נהרג. ילד בן 15 מצא את מותו, וזה פשוט לא נתפס.

אני לא יוצאת לרחובות. אני יוצאת למקומות שיש בהם ביטחון, שיש בהם אנשים גדולים שיוכלו להגן עליי. במקום ללכת עם חברות, ללכת לחוגים ולטייל, אני נעולה בבית. אני מרשה לעצמי ללכת למקומות רק של המגזר היהודי, כי רק שם אני מרגישה ביטחון. אני רוצה לקום מחלום הבלהות הזה, שהכל ייעלם, לקום לעולם טוב יותר. אני אוהבת את העיר הזאת — כאן המשפחה שלי, כאן האחים שלי, אני אוהבת לחיות פה, אבל לא יודעת אם זה שווה את הפחדים שנלווים למצב.

התעייפנו מהפשע המשתולל. כעת אנחנו מנסים לשרוד כמה שיותר. חייבים להגן עלינו, על האחים הקטנים שלנו. לא מגיע לנו לחיות ככה, לאף אחד לא מגיע. כולנו אנשים, כולנו צריכים לחיות באווירה נוחה ונעימה ולא לפחד.

"אין למי לפנות". יאסמין שביטה | צילום: ראובן שוורץ

"מפחד על האחים שלי" איסלאם עאזם בן 19 מטייבה

מוחמד עדס היה צריך להיות עדיין בחיים. מוחמד עדס היה חף מפשע. הוא שילם בחייו כמו רבים שקיפחו את חייהם בשנים האחרונות רק בגלל שנקלעו בטעות למעגל האלימות. והמוות שלו מייצג את כל החברה. כל יום מישהו נופל קורבן לאלימות, כל יום מישהו מת. איך הגענו למצב הזה? מי שמעז להפנות נשק אל ילד קטן, נשים, או כל אחד אחר - חייב להיכנס לכלא ולרצות עונש כבד. אבל המציאות בחברה הערבית שונה — כל מי שפוגע נשאר חופשי, ממשיך להטיל אימה ופחד.

לא מדובר רק בירי. האלימות רווחת בכל פינה — אלימות כלפי נשים, כלפי ילדים, בתוך המשפחות. שם בכלל אף אחד לא עושה דבר. לפני שבועיים הפגנתי בכניסה לטייבה נגד אלימות וחטפתי קללות מטורפות מהאזרחים. אמרו לי שההפגנה רק מזיקה. רק אז הבנתי שהחברה שלנו לא מוכנה לשינוי. אנשים מרוצים מהמצב הקיים, מהפשע ומהאלימות. המצב הכלכלי פה קשה, היישובים הערביים נחשבים לפריפריות ששם יש יותר אלימות כי המצב הכלכלי יותר קשה והמשטרה לא עושה כלום. אין שום תוכנית למיגור הפשיעה.

הפחד לא ירתיע אותנו, את האנשים שרוצים שינוי. אנחנו לא נעזוב את ביתנו. נישאר פה כדי להילחם ולשנות את המצב. קל לקום וללכת מהאדמה שלך, לעזוב את המשפחה. היו מקרים שרציתי לעזוב הכל ולברוח, אבל זאת לא גבורה. הגבורה היא להישאר עם הצעירים שמרגישים כמוני, שנמאס להם ולא רוצים שקומץ של פושעים ועבריינים יהרסו וישפיעו על כל החברה. יש ילדים קטנים שמושפעים מהם, נופלים קורבן לפשע ומצטרפים אליהם כי אין להם אף אחד שיגן עליהם וישמש להם דוגמה בבית.

אני מפחד על העתיד שלי. אני מפחד לעתיד של האחים שלי. אם אח שלי הקטן נמצא בבית הספר אני לא מצליח להירגע, בודק עם איזו חבורה הוא מסתובב, כדי שלא יהיו לידו בטעות אנשים שיגררו אותו לפשע. קל ליפול לכנופיות שצצות בתוך בתי הספר. ראיתי שגם בטיקטוק מעלים דברים נוראיים — מישהו בלי רישיון נהיגה שנוהג 200 קמ"ש ברכב או יורה בנשק בגיל צעיר מאוד.

האחריות מוטלת עלינו. על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות לעצור את הפשע והאלימות ברחובות. כל אחד צריך לצאת ולעשות משהו כדי להציל את המצב.

"נלחמים על הבית". איסלאם עאזם | צילום: יריב כץ

"כל אחד חשוד פוטנציאלי" רג'ד ג'השאן, בת 16, מנצרת

בן דוד של אבא שלי, ניזאר ג'השאן, תושב נצרת, חי שנים בהולנד וחזר לארץ בתקופת החגים רק כדי להירצח לפני שלוש שנים. הוא בסך הכל התיישב לאכול כשירו על המסעדה שבה ישב. עד היום הרוצח מסתובב חופשי.

קשה לתאר את סערת הרגשות והזעם כששמעתי על מקרה הרצח של מוחמד עדס בן ה־15. פתאום חילחלה בי המחשבה שכבר אין קווים אדומים, אין איש שחסין מהנשק הלא מורשה שמשתולל ביישובים שלנו. כולנו תחת מתקפה ואיום מתמיד. חברה שלי אמרה לי שקל יותר היום לקנות נשק מלקנות לחם. אני לא יודעת - אם המדינה לא תאכוף את החוק אז מי כן אמור לאכוף את החוק והסדר?

האלימות והפשיעה משפיעים על כל היבט בחברה שלנו, והדברים רק הולכים ונעשים יותר קשים ונוראים. כל הזמן מרגישים שיש עוד עליית מדרגה ועוד קו אדום שנחצה. אנחנו שקופים לחברה הישראלית, לא רואים אותנו ולא רואים את הכאב שלנו. הסבל הוא יומיומי מארגוני הפשיעה שהשתלטו לנו על הרחובות ועל החיים. זה מערב פרוע בלי מערכת חוק ומשפט צדק לאזרחים הערבים.

לפני שבוע, בשכונה שלנו, התפוצץ מטען חבלה באוטו ליד מגרש משחקים לילדים. ראיתי את החרדה של ההורים שרצו במהירות לראות שהילדים שלהם בסדר. הפחד הקיומי הזה והיעדר הביטחון יוצרים תחושה נוראה. זה להסתובב עם חשד תמידי ביחס לכל אחד כאילו היה חשוד פוטנציאלי שיכול להוציא ברגע אקדח ולהתחיל מסע ירי.

"חיים בצל פחד". רג'ד ג'השאן

"לא מצליחה לישון" תיג'אן חג' יחיא, בת 18 מטייבה

קשה לי להירדם בלילה. אני מפחדת. מתעוררת כל לילה מהרעש בחוץ, קולות היריות והצעקות. אני מתעוררת מכל רעש קטן ולא מצליחה לחזור לישון. לפני כמה שבועות ירו לעבר הבית של השכן שלי שמפרידה בינינו גדר. מטר שמאלה או ימינה - ואנחנו היינו נפגעים. חשבנו שירו עלינו. קמנו כולנו, ההורים והאחים שלי, ולא הפסקנו לבכות. אחר כך באו לילות של פחד ובהלה. לא נרדמנו. כואב לי הלב על המצב הזה. מי שלא חי איתנו לא יודע מה אנחנו עוברים.

כמעט כל חודש מישהו נפצע קשה, מישהו נרצח. אני לא יוצאת מהבית אחרי השעה 9 בערב. הפחד לא מאפשר. במגזר אם אתה יוצא לעיר בלילה, אתה לא יודע אם תחזור בשלום. יש גם הרבה גניבות. ההורים שלי לא נותנים לי לצאת והם גם לא יוצאים. יש לי ארבעה אחים וכולנו רוב הזמן בבית. אמא שלי נועלת את הדלת. איך אפשר להמשיך לחיות ככה?

כולנו חולמים שזה כבר ייגמר. חולמים על עתיד שקט ורגוע, להגשים חלומות. אבל מחוץ לחלומות מהדהדים קולות היריות, חריקות של רכבים, צעקות. מי שנפגע מזה בסוף אלה אנשים חפים מפשע. הציבור חייב לדעת באיזה פחד אנחנו חיים. בשכונה שלי יש המון יריות כי יש מקום פתוח שלא גרים בו אנשים, אז משפחות הפשע מנצלות את זה ובאות "להתאמן" שם. לפני כמה שנים היו אלה רק משפחות פשע. לאט־לאט מתחילים כולם להחזיק נשק כדי להגן על עצמם. אני חושבת שמכל עשרה אנשים יש לפחות אחד שיש לו נשק. אנשים בגיל שלי, בבית הספר, מחזיקים כלי נשק, זה לא נורמלי.

"כל אחד פגיע". תיג'אן חג' יחיא | צילום: יריב כץ

ביום חמישי תתקיים בתל אביב הפגנה מטעם חברות פורום אמהות למען החיים ביחד עם קבוצה של 20 אמהות שכולות, למאבק באלימות ובפשיעה בחברה הערבית.