מילים: אלון אולארצ'יק, לחן: דני סנדרסון

זה היה בחזרה של כוורת. דני הביא לחן, ויחד עם מאיר פניגשטיין המתופף הם כתבו שורת פתיחה שהלכה ככה: "פוגי מתחשמל, פוגי מקבל, כל מיני אלקטרוואטים בגופו". הייתה לנו הרגשה שזה יכול להיות שיר נחמד אבל צריך להחליף את הטקסט. שאלו מי רוצה, אמרתי שאנסה. הלכתי הביתה וכתבתי את הטקסט באותו ערב. כתיבה היא כמו מקפצה, אתה מגיע לקרש ואז אתה עף באוויר וממציא עוד דברים. המילים הן גם עליי, הזיכרון של הדיכאון של גיל ההתבגרות, אחר כך הצבא, השחרור, מתחילים החיים ואז מה, מה אתה הולך לעשות? לא היה ברור אז אם תהיה כוורת. רק התחלנו חזרות למרות שתהליך החיבור שלנו התחיל כבר בנח"ל, חמישה מאיתנו היו שם. דני היה הלידר של כל הדבר הזה בצבא ואחר כך בלהקה.

'ילד מזדקן' עבר מטאמורפוזות עם הגיל. היום זה לא ילד שהוא בן 23 ומקטר על הילדות שלו אלא ילד בן 70 שמקטר על החיים. אני חשבתי שהיה בו גם הומור: מה זה התעוררת בשתיים בצהריים? מתעוררים בשמונה בבוקר גג. "ראית מה השעה איזה חושך עיניים. מה המחיר של ילד מלומד שלא רוצה לחיות ומרגיש כמו אף אחד" - היום זה נשמע לי כמו אביב גפן כזה, סטייל "אנחנו דור מזוין". טקסט צעיר בלי השיוף שאחר כך מתקבל בשירים מאוחרים. השורה "זה עצוב הרבה שמלווים לך את הבן" לא דיברה על שכול אלא על החיים שלוקחים את הבן מהאמא, הוא עוזב, הולך לגור בתל־אביב בדירת רווקים. כשחזרתי למחרת עם הטקסט לכוורת, הייתה הרגשה שזה לא בדיוק אנחנו. אבל בסוף השיר נשאר כי החליטו שהוא שווה ושכוורת צריכה גם בלדה, כי כמעט כל השירים היו קצביים.

נתתי לה חיי (1974)

מילים: אלון אולארצ'יק ודני סנדרסון, לחן: דני סנדרסון

רשות השידור הודיעה לנו שבחרו שלהקת כוורת תיסע לאירוויזיון. לא היה לנו שיר. דני כתב את המנגינה, אני כתבתי את המילים יחד איתו. זה אמור היה להיות שיר שידבר לעשרות מיליונים באירופה, קומוניקטיבי. בתוך כל זה כתבנו שורה לא פשוטה לעיכול: "שיש מספיק אוויר למדינה או שתיים". תמיד היה את העניין של ארץ ישראל השלמה מול שתי מדינות לשני עמים. זאת בדיוק היתה הכוונה בשורה הזאת. אף אחד בארץ, אם אני זוכר נכון, לא ראה את זה כפוליטי כי בגדול 'נתתי לה חיי' לא היה כזה אלא שיר חיזור אחרי בחורה. ועם זאת, אני זוכר כתבה של הבי־בי־סי לקראת האירוויזיון והם כן הזכירו את העובדה שזו שורה פוליטית. באירווויזיון עצמו יוני רכטר לא עלה על הבמה כי היה אסור מעבר לשישה איש, אז הוא היה המנצח. את להקת אבבא, שניצחה עם 'ווטרלו', לא פגשתי אישית. ראיתי אותם איזה יום בבית קפה שם, אמרתי לעצמי שהם נראים יפים ביחד. בטוח יותר מאיתנו עם הסוודרים שלבשנו אז.

שיר הטמבל (1975)

מילים: כל חברי להקת כוורת - דני סנדרסון, גידי גוב, יצחק קלפטר, אלון אולארצ'יק, מאיר פניגשטיין, אפרים שמיר ויוני רכטר, לחן: יצחק קלפטר

זה שיר שיצחק, שלא היה לו סולו כזמר עד אז, עמד לשיר. הוא הביא את הלחן, כולנו התאספנו באיזה אחר הצהריים וזרקנו משפטים, אחד־אחד, עד שהטקסט הושלם. יצא שנון ומצחיק, למרות שהנושא מלנכולי. זה בעצם אדם שמסתכל בראי ומתמלא בעצב על עצמו. זה שיר אבסורדי כמובן, כי אין בן אדם שיגיד על עצמו: "אני סתם טמבל". כמובן שזו הייתה הגזמה תיאטרלית. אני שר אותו היום כבלדה עם פסנתרן, בעיבוד ג'אזי.

ככה היא באמצע (1975)

מילים: דני סנדרסון, מנחם זילברמן ואלון אולארצ'יק, לחן: אפרים שמיר ויצחק קלפטר

הרעיון היה שיר מהיר וכיפי. שרים את הבית והפזמון ויאללה לסולואים. הוא נכתב כדי להפגין את היכולות שלנו כנגנים. ככה היה גם 'האיש הכי מהיר', אותו רעיון: תנו סיבה לנגן. יש לי פה אפילו סולו גיטרה בס.

לו לו (1976)

מילים ולחן: אלון אולאר'ציק ודני סנדרסון

בוא, זה שיר־מערכון שחובר בשביל מאיר פניגשטיין. הוא מבצע מקסים. ואיש מאוד מצחיק ולבבי.

בא לשכונה בחור חדש (1984)

מילים ולחן: אלון אולארצ'יק

חייתי בארה"ב כשכתבתי את השיר. הטקסט נכתב על בחור שבא למקום שכונתי, כולם מסתכלים עליו, ולי היה את ראש־העין בראש. למה? אולי כי בניו־יורק עבדתי אז במועדון בשם 'הפיקוק' שהיה בבעלות תימנית, ובאו הרבה ישראלים לשעבר ממוצא תימני, אז הייתה הרבה מוזיקה באווירה הזאת. הפזמונים של השיר תימניים, והבתים בסגנון מערבי. לא חשבתי אז על הכלאה בין המזרחיות לפופ ישראלי ואני גם לא הראשון שעשה את זה. הרי את השירים של שושנה דמארי הלחין פולני בשם וילנסקי, לא? 'בא לשכונה' מביא לידי ביטוי את ההשפעה של מה שעברתי בניו־יורק כנגן. ראיתי בראש זמרת צעירה תימנייה שתשיר את זה, ולא אותי כמבצע. כשבאתי לארץ לאיחוד של כוורת ב־1984, הבאתי קסטת סקיצות עם כמה שירים, בהם 'בא לשכונה'. פגשתי את יאיר ניצני שעבד אז כמחפש כישרונות חדשים בחברת 'הד ארצי' ואמרתי לו, "תיקח את הקסטה, תראה, אולי יש זמרת או זמר בהד ארצי שיתאים להם לשיר את השירים שלי". למחרת הוא חזר ואמר, "למה שתיתן למישהו אחר? אתה נשמע בסדר, למה שלא תשיר את זה?" אמרתי, וואלה, אוקיי. ככה נהייתי זמר סולן.

מאיר ואלון (1984)

מילים ולחן: אלון אולארצ'יק

ב־1984 מאיר ואני חיינו בארה"ב. קראו לנו לדגל לאיחוד של כוורת בישראל. כשדיברנו על התוכן של המופע שיהיה היה ברור שכל אחד מהחברים הפך מאז הפירוק, ב־1976, לזמר סולן וכותב שירים ידוע בפני עצמו, והחבר'ה בעצם אמרו, "בשביל הקהל אנחנו כבר לא רק כוורת אלא גם כל מה שהיה אחרי, אז בואו נחליט שכל אחד ישיר שיר אחד של עצמו כחלק מהרפרטואר בהופעה". הרעיון היה טוב, אבל לי ולמאיר לא היו שירים. אז יום אחד, בניו־יורק, חשבתי שאולי כדאי לכתוב שיר על "זהו מאיר וזה אלון שהגיעו מארצות־הברית", כדי שיהיה לנו מה לשיר בהופעה. הגענו לארץ, הייתה ישיבה עם כוורת ואמרתי, "יש לנו את השיר". הקלטנו, שיחררנו לרדיו וזה נהיה להיט מטורף. שמחתי שהמילים היו באמת פרטים נכונים מהביוגרפיה שלנו. דני תרם כמה משפטים, למשל את "בשביל רינה, בשביל שרה", וגם "כשאתה מגיע לכיכר, אתה נוסע מלמטה" וגם השורה על לומומבה מזימבבואה. השיר יצא עם הרבה דאחקות עדינות, כמו ההומור של כוורת, שזה בעצם גם ההומור שלי.

היא הולכת בדרכים (1985)

מילים ולחן: אלון אולארצ'יק

גם שיר שכתבתי בארה"ב, לא על מישהי ספציפית, אבל הכרתי הרבה ישראלים בניו־יורק שפשוט חיים שם לבד, מחפשים את מזלם. דמיינתי מצב כזה של בחורה אחרי צבא שפשוט טסה לעולם, מחפשת את מקומה, למה מרים? שם שנשמע טוב. פעם אחרי הופעה הגיעה מאחורי הקלעים נערה בת 17 ואמרה, "תודה רבה שכתבת את השיר הזה עליי". אמרתי לה, "על מה את מדברת?" אבל הוספתי תודה. יש כזה דבר לפעמים, כשהקהל מזדהה מעל הפופיק ואומר, "זה שיר שנכתב עליי".

גלים גלים (1985)

מילים ולחן: אלון אולארצ'יק

את הלחן כתבתי ללהקה ניו־יורקית אלמונית שניגנתי בה בארצות־הברית בשם The Hooks. הזמרת כתבה את המילים ושורת הפתיחה בפזמון הייתה: I'm going out tona-a-ight. כשבאתי לארץ השארתי את הלחן וכתבתי לו מילים בעברית: "גלים גלים, עולים עולים". יש בשיר קצת אלמנט אנטי־מלחמתי בעיניי. זה בן אדם שיושב בכיף על החוף, כותב על הגלים, פתאום מגיעה לו ספינה של חיל הים מול העיניים, זה לא כיף, זה מקלקל.

או שאתה שר או שלוקחים אותך מפה(1985)

מילים: אלון אולארצ'יק ומיקי שביב. לחן: אלון אולארצ'יק, מיקי שביב ואיתן גדרון

כשחזרתי מארה"ב היו שני שירים שלי ברדיו, 'בא לשכונה בחור חדש' ו'היא הולכת בדרכים'. נהייתי מפורסם כסולן, אחרי כוורת. משרד 'בטי בם' של מירון רכטמן ואיתן גדרון חיברו ביני לבין להקת טנגו והיינו צריכים שיר ברדיו כדי לפמפם את זה. הכוונה שלנו במילים הייתה: או שאתה שמח או שאתה בצרות. היה שם צליל של איום, כן. היה בחברה הישראלית טרנד כזה שחייבים להיות שמחים, אז קיטרנו באירוניה על איך צריך לשרוד בשואו־ביזנס הישראלי: או שתשיר, ויותר טוב שזה יהיה האפי, או שתלך קיבינימט. הייתה שם אמירה על זה שאמנים צריכים כביכול להראות רק את הצד השמח, אחרת נחשוב שאתה משוגע וניקח אותך לאברבנאל.

בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי (1987)

מילים ולחן: אלון אולארצ'יק

השיר הזה התחיל בכלל במחשב הראשון שלי, שהיה טקסס אינסטרומנטס ב־1983, אבל לא ידעתי ממש איך להשתמש בו ולא כל כך עניין אותי ולא הדליק אותי. הוא נשאר בארצות־הברית. אבל אחר כך, כשחזרתי לארץ, האולפנים השווים כבר היו עם מחשבים. היה לי טייפ קסטות בחדר העבודה, וחשבתי שאני חי בשיא התחכום הטכנולוגי, ופתאום זה כבר לא היה יתרון, אפשר היה להקליט באולפן בשיטה אחרת, דיגיטלית, עם אינסוף אפשרויות של הקלטת ערוצים לאותו שיר. בכוורת היו לנו רק שמונה ערוצים בתקליט הראשון והיית חייב להחליט אם אתה רוצה להקליט גיטרה שוב כי אז תמחק את הקודמת. החרקים המוזכרים בשיר הם למעשה הג'וקים במחשבים, כמו שקראו להם פעם. היום אני אנלוגי בעיקר בתחבורה. עד היום מסתובב על אופניים, כי אין חניה בתל־אביב.

כל הליל אני בגנך (1987)

מילים ולחן: אלון אולארצ'יק

חששתי שלא ישמיעו שירים שלי בגלל עברית קלוקלת, היה דבר כזה פעם, כי חששו שהנוער לא יתחנך. אז כשהייתי כותב שיר חדש, הייתי מגיע לקול ישראל והייתה שם אישה מקסימה בשם ציפורה שפירא שהייתה אחראית לעניין העברית בשירים. הבאתי לה את הטקסט ושאלתי אם אפשר להגיד "כל הליל" ולא "כל הלילה", כי הרי "ליל" זה בסמיכות. ציפורה קבעה שמותר והסבירה שיש תקדים בשיר ישן. בשיר עצמו הבחור האוהב מדמיין את אהובתו, אבל הוא בעצם לא מכיר אותה בכלל.

נערה במשקפיים (1991)

מילים: יהונתן גפן, לחן: אלון אולארצ'יק

עד היום אני לא מבין את הקונפליקט במילים של יהונתן גפן (יהונתן סיפר בעבר ב־'7 לילות' שהשיר נכתב על ענת עצמון). אם היא עם משקפיים, היא הייתה אמורה לראות אותו טוב. וכשהיא בלי משקפיים, היא מצאה מישהו אחר שלדעתה - הבעייתית - נראה יותר טוב. יש לי הרגשה שאני לא היחיד שלא ירד לסוף דעתו של יהונתן אבל זה לא משנה, כי זה שוב מראה שאם השיר עובד, הוא עובד. לא ממש חשוב אם מבינים את ההיגיון.

תגיד לי מה אתה מרגיש (1993)

מילים ולחן: אלון אולארצ'יק

הטקסט מדבר על זה שאנשים באופן טבעי לא אוהבים להגיד מה הם מרגישים אלא רק אומרים מה הם חושבים. אני מתחפש רגע לפסיכולוג ששר את זה ומבקש, "רק תגיד לי מה אתה מרגיש/ פתח את עצמך חביבי/ דבר ישן מן הלב/ בוא ותעשה לעצמך טובה/ כי זה שווה את הכאב". זה שיר גם עליי, על זה שאני חושב יותר מדי במקום להגיד מה אני מרגיש. זה הפריע לי כל החיים. הרגשתי שאני לא פעם מפחד להגיד מה שאני מרגיש בגלל חשש מהתגובה, בכל מיני תחומים. הוצאנו אותו עכשיו בעיבוד החדש באלבום 'הלהקה ואני LIVE', וב-22.5 יש לי מופע חגיגי בבארבי בתל אביב, עם האורחים: גידי גוב, דני סנדרסון, דודו טסה, גל דה פז ו-Full Trunk.

כל דבר קט (1993)

מילים ולחן: אלון אולארצ'יק

זה שיר על בעיות בזוגיות, ברור שעל משהו שאני מכיר באופן אישי, אבל לאו דווקא הסיפור שלי. מה שאני אוהב בשיר זה שהוא למעשה אומר לה בבית השני, "את אומרת איזו שטות/ ומתחרטת תוך רגע פעוט/ אני צוחק לי - אין דבר/ אבל בתוך תוכי/ כבר מיתר אחד נשבר. הבחור רגיש, חשוף. אבל בבית השלישי הוא מודה שכשהוא זורק לה מילה אז גם לה כואב. המסר בשיר הוא שגם אם יש ויכוחים בין בני זוג, ויכוחים שאנחנו מחליקים, משהו לפעמים נשבר בפנים. ברור שאי־אפשר שלא לריב אבל צריך להיזהר עם זה, וגם לא לשכוח שיש שני צדדים ממש זהים למטבע.

בן בסט (1993, עם להקת שפתיים ומיטל טרבלסי)

מילים ולחן: אלון אולארציק

נסעתי באופניים ברחוב סלמה בתל־אביב לכיוון יפו ד'. הייתי צריך לפנות שמאלה ברחוב הפעמונים, שזה בכלל פעמונית במציאות. היה שם פסטיבל שירי ילדים שהייתי מיועד להשתתף בו. אז התחלתי לשיר לעצמי על האופניים "יפו ד' שמאלה הפעמונים 9", והקלטתי את זה בטייפ קסטות שהסתובבתי איתו כל החיים. טייפ שהיה לי צמוד כדי להקליט רעיונות לשירים. בהמשך ראיתי חנות בשם 'בן בסט' ואחר כך התברר לי שזה בכלל 'בן best', חנות לחלקי חילוף למכוניות. אז יש התחלה, אבל אחר כך צריך לכתוב עוד בית ועוד בית, ואת זה כבר עשיתי בסטודיו בהמשך. השיר נכנס לאלבום שיזהר אשדות הפיק ובאיזשהו שלב חשבנו שהשיר עדיין לא שלם מספיק. העלינו רעיון שחיים אוליאל עם להקת שפתיים יצטרפו, וגם שהשיר יהיה מעין דואט עם מיטל טרבלסי.

בואי נגיד – המונופול (1996)

מילים ולחן: אלון אולארצ'יק

זה שיר שהפך לשיר חופה ואני בכלל לא התכוונתי לכתוב שיר לחתונה. זה הרי שיר על בעיות בזוגיות, החיים הם לא הולמרק. יש משפט שם, "ימים יגידו אם זה רציני". תחשוב שזוג צעיר מתחתן ושרים לו את השורה הזה ואז "ואולי אפילו ייתכן משחק שני". אז מתברר ששורות מעוננות לא מקלקלות את החתונה אלא נותנות דווקא איזו תחושה של חופש. לדעתי, כל השבועות שעושים כשמתחתנים עם ההבטחה של זוגיות לנצח, זה משהו שמלחיץ אנשים צעירים. השיר הזה כאילו אומר: חבר'ה, בואו לא ניקח את זה יותר מדי ברצינות, יכול להיות שזה יעבוד, יכול להיות שלא. ויש גם אפשרות שאנשים לוקחים לעצמם ברצינות רק את הבית הראשון, אבל גם שם יש ספקות. "לי זה לא אכפת אם נגיד שאני שלך". איזה מן דבר זה שלא אכפת?