ביום שלישי בעוד שבוע יצאו אזרחי מדינת ישראל לקלפיות בפעם הרביעית בשנתיים האחרונות. זו לא הייתה גזירת גורל או כוח עליון שאילצו אותנו ללכת ולהצביע פעם אחרי פעם, אלא מעשה ידי אדם. מי שגררו אותנו לשם הם אותם אנשים שהיו אמורים לעשות הכל כדי למנוע מאיתנו בחירות מיותרות ויקרות בתקופה של מגפה עולמית, שהותירה אחריה יותר מ־6,000 מתים ומאות אלפי מחוסרי עבודה, עסקים קורסים ומשבר כלכלי ובריאותי שכמותו לא ידעה המדינה.
הבחירות האלה שונות לחלוטין מהקודמות להן. עדיין לא ברור איך הקורונה תשפיע על אחוזי ההצבעה. האם בעקבות החזרה לשגרה בעיתוי מושלם (עוד עדות למזל שמלווה את נתניהו) הציבור ייצא בהמוניו לקלפיות, או שרבים יישארו בבית. איך העובדה שלא התקיימו כמעט כנסים גדולים של המפלגות אלא נעשו בעיקר דרך הזום תשנה את המוטיבציה להצביע, ובעיקר - מה המשמעות שבפעם הראשונה נתניהו מאותגר מימין, ושיש למצביעי ימין אופציה ממשית לממשלת ימין מבלי שנתניהו יעמוד בראשה.
שבעה ימים זה הרבה זמן. מספיק זמן כדי לשנות מגמות. תשאלו את לפיד, שבבחירות 2013 עלה תוך פחות משבוע מ־11 מנדטים בסקרים ל־19 בבחירות. שבעה ימים זה הרבה זמן, בפרט כשיש ציבור גדול של מתלבטים, שעדיין לא ברור אם יגיעו לקלפיות ולמי ישימו את הפתק.
השבוע שינה לפיד אסטרטגיה, וממועמד שהקפיד להימנע מראיונות ומתקשורת ודאג לייצר מצג כאילו אינו מתמודד על ראשות הממשלה – התחיל לתקוף את מפלגות המחנה שלו, כשהכיוון הוא הגדלת מפלגת יש עתיד על חשבונן.
המהלך הזה של לפיד עורר לא מעט תהיות. כל מפלגה שלפיד יוריד אל מתחת לאחוז החסימה תעביר כשני מנדטים לגוש של נתניהו, והעובדה שלפיד יהיה יותר גדול עדיין לא מקדמת אותו להקמת ממשלה. כפי שכבר נוכחנו לא פעם, הגודל, במקרה
של הקמת ממשלה, לא קובע. השאלה היא לא גודל המפלגה, אלא רק אם יש לך קואליציה של 61.
יכול להיות שמה שגרם ללפיד לשנות את המדיניות שמונה ימים לפני הבחירות זה משום שהנכונות שלו לוותר על ראשות הממשלה מגיעה לרגע המבחן, והוא בעצם חותר לייצר תנאים יותר טובים למשא ומתן על הקואליציה הבאה.
גורמים בסביבת לפיד טוענים ששום דבר לא השתנה, ושהקמפיין הזה תוכנן מראש לשבוע האחרון. ובעניין בליעת המנדטים של השותפות הקטנות – ביש עתיד מבטיחים שהם שומרים על מרצ מכל משמר, והטלפנים שלהם קיבלו הנחיה להגיד לכל מי שמצהיר בפניהם שהוא מצביע מרצ: טוב אתה עושה, זו מפלגה חשובה.
אנחנו גם עוזרים להם בכל מיני מקומות, כמו בתי אבות ובמרחב הכפרי, אומרים ביש עתיד. ובכלל, הם טוענים, הם אומרים רק את האמת הפשוטה: עם 6 מנדטים לא מחליפים שלטון ועם 7 מנדטים לא עוצרים את הסחטנות. חייבים מפלגה גדולה כדי להקים ממשלה.
אבל כשמגיעים לכחול לבן הטון משתנה. הבעיה עם מפלגתו של גנץ, שבסביבתו של לפיד לא מאמינים להם. צחי הנגבי רק חיזק את החשדנות, כשדיבר שלשום על כך שהליכוד יביא עריקים מכחול לבן. פנינה תמנו־שטה ומיכאל ביטון יעברו בדקה בשביל תפקידי שרים, טוענים גורמים ביש עתיד, ובסוף הליכוד יצליח לגרום גם לגנץ להיכנס לקואליציית נתניהו בטענה: מה אתם רוצים, זה או אנחנו או בן־גביר. אנחנו שוב מצילים את המדינה.
אבל הסיפור הגדול של השבוע הוא הקרב בין נתניהו לבנט, שהשיא שלו היה אתמול, כשנתניהו דרש מבנט התחייבות שהוא לא יישב בממשלה אחת עם לפיד, לא מתחתיו ולא מעליו. בנט של פעם היה בטח רץ להודיע שלא יישב עם לפיד בשום מקרה. אבל אתמול הוא עלה לבמה של "בשבע" וגיחך את הדרישה של נתניהו. התחייבות? הוא אמר בלעג, לשמוע את המילה התחייבות מנתניהו זה כמו לקבל את פרופ' לס כפרזנטור של הקורונה, או כמו ללחוץ בווייז “אני לא הנהג”.
בניגוד לבחירות קודמות, בנט לא צועק געוואלד אלא יוצא למתקפה נגדית, של מה שהוא מכנה שתיית מנדטים מנתניהו. השאיפה שלו היא להגיע ל־18 מנדטים, כך שימינה תוכל להקים ממשלה עם רוב ימין מוצק שיחליף את נתניהו. ב"תקווה חדשה" וביש עתיד מביעים ספק אם זה אכן מה שיקרה. ההבנה שם היא שנתניהו רוצה להוריד את בנט למספר חד־ספרתי של מנדטים, כך שהוא יצטרף לליכוד כנוע, מבלי שיוכל לדרוש רוטציה – וגם האיום שלו לעמוד בראש ממשלת סער־לפיד יהיה לא מעשי.
מדובר כאן במשחק שדורש מיומנות רבה: איך לדאוג שבנט יהיה מספיק קטן כדי לא לבוא בדרישות, ומספיק גדול כדי לתת לנתניהו את המנדט ה־61. אבל מיומנות זה שמו השני של נתניהו, וזה מה שהוא עושה: בצד הגלוי של הקמפיין הוא מנסה לקחת קולות מבנט. בצד הסמוי - כשהוא רב עם בנט הוא מחזק תודעה שבנט הוא יריב שלו. בכך הוא מעודד קולות של מתנגדי נתניהו שנמצאים אצל סער (המועמד הלא רלוונטי כפי שכינה אותו בלעג) – לעבור לבנט.
ואת המנדטים האלה של סער הוא מקווה לקבל דרך בנט.
