הסרט, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם תרצו לבלות בסוף השבוע

ב"גרזן קטן: אדום, לבן וכחול" ממשיך הבמאי השחור סטיב מקווין לבחון את הגזענות בבריטניה. זהו סרט פשוט אך חזק ושווה צפייה. גם אם ספייק לי עושה זאת טוב יותר | בנימין טוביאס | 3.5 כוכבים

"יש לי רק שתי בקשות בני", אומר אב שחור לבנו בן ה-10 בסצינה הראשונה ב"אדום, לבן וכחול", אחרי שאסף אותו מבית הספר למוזיקה וראה איך שני שוטרים לבנים ביצעו עליו חיפוש לא מוצדק. "אל תיעצר אף פעם, ולעולם אל תביא שוטרים לסף ביתי". אפשר להרגיש את הצריבה והעלבון של האב בסצינה מאוחרת יותר - שמתרחשת 20 שנה אחרי - כשאדם במדי שוטר  מגיע לביתו. האיש הזה הוא כמובן בנו, שהחליט להתגייס למשטרה.

"אדום, לבן וכחול" הוא החלק השלישי ואחד הבולטים במקבץ חמשת הסרטים שביים השנה לבי-בי-סי הבמאי הבריטי השחור סטיב מקווין ("12 שנים של עבדות") במסגרת הפרויקט הלא קטן בכלל "גרזן קטן". הסרטים עוסקים בתלאות הקהילה השחורה-קאריבית בלונדון בין שנות השישים והשמונים, וכמו החלק הראשון והמדובר קצת יותר "מנגרוב" - "אדום, לבן וכחול" מתרכז בקשיי הקהילה מול הגזענות הממוסדת של הבריטים, בעיקר במשטרה. "מנגרוב" עסק במקרה מפורסם שבו קבוצת שחורים הובאה למשפט ראווה בעקבות הפגנה נגד אלימות משטרתית, "אדום, לבן וכחול" בוחר במקרה עדין יותר ודמות שחיה על הקווים - בן למשפחה שחורה שמתגייס למשטרה כדי "לשנות אותה מבפנים". או כפי שהסרט מבהיר בהמשך, זה לפחות מה שהוא אומר לעצמו. התסריט מתייחס בעורמה וחוכמה לצורך שלו להיות "פרפורמר", מודל לחיקוי, והעובדה שבעצם מאחורי החזות האחראית הוא כנראה חלם פעם להיות בכלל מוזיקאי, אך נכנע למיינסטרים.

את הגיבור מגלם ג'ון בויגה, המוכר בעיקר כפין מסרטי "מלחמת הכוכבים" החדשים והמפוספסים (יש פה בדיחה אדירה על תפקידו בטרילוגיה שאפשר להחמיץ בשנייה של חוסר תשומת לב). בויגה זכה לפני שבועיים בגלובוס הזהב על תפקידו, וזה נראה לי בעיקר פרגון על בחירתו לצאת ממלתעות דיסני - שלא ידעו לנצל את כישוריו בטרילוגיה - ולחזור לשחק ב"קולנוע קטן". שלא יובן לא נכון: בויגה טוב, וגם הסרט טוב, אך במידה רבה כוחו היא בפשטותו.

בניגוד ל"מנגרוב", ולחלק הטוב והמומלץ באנתולוגיה - "רוק אוהבים" שמלא במוזיקה מעולה וממריא לכיוון אחר לגמרי, כמעט אקספרימנטלי (זמין בערוצי יס), "אדום, לבן וכחול" הוא פשוט סרט טוב עם סיפור חזק. במשך 80 דקות הוא מעביר יפה את שלל הקונפליקטים של הגיבור הצעיר - תחילה מול משפחתו ובעיקר מול אביו שחשדן ממנו כלפי המערכת, אחר כך מול סביבתו השחורה שמכנה אותו "קוקוס" ושאר כינויי גנאי השמורים לאדם שחור ש'הפך ללבן מבפנים', ולבסוף: מול הגזענות הנוראית שעדיין קיימת בחלקים נרחבים של המשטרה והממסד הבריטי, שפשוט מתעללים בו.

בדומה ל"מנגרוב", ובאופן מיומן ממנו, מקווין מצליח להעביר יפה איך הגזענות הבריטית לרוב "מנומסת" וחבויה יותר מזו שאנו מכירים מסרטים אמריקאים, ואיך הממסד המשטרתי שמח להשתמש בגיבור שלנו כפוסטר, כשחלק מהשוטרים גם מנסים להפגין אליו יחס שוויוני ואדיב. אך הכל מתגמד ברגע שהגיבור נשלח לרחובות ולתחנת משטרה אמיתית שם הגזענות הלא-מתנצלת חוגגת.

צריך לומר ביושר: החלק הראשון של "אדום, לבן וכחול" - שמתמקד ביחסי הצעיר עם אביו המובס - טוב בהרבה מחלקו השני, שבו אנו בעיקר נחשפים לגילויי גזענות שהם קשים, אך צפויים "במסגרת הז'אנר". קשה גם לומר שמקווין מתעלה לעוצמות הזעם והתסכול שיש בטובים שבסרטיו של ספייק לי (בעיקר ב"עשה את הדבר הנכון" ו"קדחת הג'ונגל"). אצל לי, כשרואים איך האידיליה הבין-גזעית מתמוטטת, יש תחושת עצב וכעס עצומים. בנוכחי של מקווין - מקסימום אגרוף קטן בבטן.

זו כמובן עדות להבדל בין הטמפרמנט האמריקאי לבריטי, כשהאחרונים תמיד יצמדו לאנדרסטיימנט ולרוגע גם כשהאדמה בוערת. וכנראה גם עדות לכך שכותב שורות אלה מעדיף כמעט תמיד את הקולנוע הססגוני והכועס יותר של אחיהם האמריקאים.

כך או כך, "אדום, לבן וכחול" הוא בהחלט סרט ראוי לצפייה, והוכחה לכוחו של מקווין כבמאי גם כשהוא לא עושה "קולנוע גדול".

ב"קנאת סופרות" מציגה מאיה ערד כיצד נראים חייה של סופרת מצליחה בישראל, ומשתעשעת ברשעות חיננית על חשבון ביצת הספרות המקומית | רן בן-נון | 4 כוכבים

הסופרת מאיה ערד החליטה להפוך לגיבורה של עצמה – במרכז ספרה החדש, "קנאת סופרות" (בהוצאת חרגול), ניצבת אביגיל שלו, סופרת בת 42 שמגיעה לשיא תהילתה, כשלאחר שנים של עבודה קשה ספרה האחרון נכנס לרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר. האם אביגיל תנוח כעת על זרי הדפנה ותתענג על ציון הדרך האישי? לא ולא, גיבורתנו שקועה עמוק באפור היומיומי של הקיום עם בעל פרופסור ושני ילדים, גוררת את עצמה לעוד ערב משמים מול קהל של דודות מפוהקות בנס ציונה.

אלה הם חייה של סופרת מצליחה בישראל, וערד נהנית להשתעשע ברשעות על חשבון ביצת הספרות המקומית ומה שנחשב בעיני קומיסרי התרבות לקנוני וראוי. הספר המועמד לפרס של אביגיל, למשל, הוא סיפור מתיש על קרב ירושה עכור בין ישראליות ותיקות לעולה חדש מפוקפק, עם מוסר השכל דידקטי. במילים אחרות – טיל שיוט פסבדו אינטלקטואלי שמכוון בדיוק ללב המיינסטרים הישראלי.

לרכישת הספר באתר עברית

הקנאה של אביגיל היא מעין מרירות כללית שהיא מפיצה על סביבתה, כמו ניחוח בושם עבש שלא ניתן להיפטר ממנו. והסביבה הזאת היא האטמוספירה שבה מתקיים כל סופר ישראלי מצליח פחות או יותר מהשורה, עם סדנאות הכתיבה המתישות שמהן צריך להתפרנס איכשהו ומכילות את הקהל הקבוע של צעירות אכזריות שרוצות להראות לך שהן כבר סופרות טובות יותר ממך, לצד סבתות טרחניות שכבר לא יהיו סופרות באמת, מקסימום יכתבו איזה ספר ילדים גרוע לנכדים.

ערד, שנוכחותה צצה פה ושם לאורך הספר בהערות ועקיצות נקודתיות, לא חוסכת את שבטה מהגיבורה המסכנה שלה. אביגיל היא אדם קטן וקטנוני שעסוק מבוקר עד ערב בשלל התחשבנויות מביכות ופנקסנות אינסופית, עבד נרצע למפלצת ירוקת העין. הצורך הבלתי נגמר בכיבודים מביא אותה לעוד ועוד מקומות מבישים, כשערד מלהטטת בווירטואוזיות בין סגנונות כתיבה ודיבור של אינסוף דמויות מקסימות עד מגוחכות (כולל הגירל-קראש המתוק והחמוד בהיסטוריה).

"קנאת סופרות" חי עמוק בתוך הפופיק של עצמו, ברנז'אי להחריד וארוך מדי, אבל הוא מצויד באביזר החובה, שלאביגיל אין אותו, אך למאיה ערד יש ממנו בלי סוף – הומור עצמי בריא.

מה יותר טוב מלחבוש אוזניות ולצאת למסע בשנות השישים בחברת ארבעה מוזיקאים שקראו לעצמם הביטלס. אצל "ביטלמניקס" גם לומדים משהו על הדרך | אסף יערי | 4 כוכבים

אורי קואז וגיא ברמן מכליס אומרים על עצמם ש"התואר 'מעריצי ביטלס' לא יתאר מספיק את אהבתנו ללהקה שזורמת לנו בעורקים, בוורידים ובנימים", אז הם פתחו עמוד פייסבוק שמוקדש לארבעת האלילים מליברפול, ולפני שנתיים גם פודקאסט: "ביטלמניקס מדברים ביטלס".

עד כה פורסמו 34 פרקים מעמיקים שמתעדים את קורות הלהקה בתקופות שונות, ויש בקנה עוד רבים.

את אחד הפרקים האחרונים הקדישו ל"שיר זנוח של הביטלס". האם יש שיר של הלהקה שעונה לתואר הזה? כנראה שכן. When I get home שנכלל באלבום השלישי שלהם שיצא בשנת 1964, לצד להיטים הרבה יותר גדולים. כבר מסקרן.

קואז שולף את הסיפור שהתחיל במהלך מסע הופעות יוקרתי בפריז, כשבמקביל להופעות, הרביעייה מקליטה גרסאות בגרמנית ללהיטים (רק כדי לשמוע אותן שווה להאזין לפרק). התוכנית שזורה במוזיקה – וזה כל כך מרענן לעומת השיחות הארכניות שמציעים פודקאסטים אחרים.

אבל לא רק הכרוניקה של כתיבת השיר על ידי לנון נכנסת כאן, אלא גם ניסיון לנתח פסיכולוגית את השיר והמניעים לכתיבתו.

התאוריה של המגיש היא שללנון היה תסביך בית, שתחילתו כילד שגדל בלי הוריו הביולוגיים, והמשכו ביחסי ריחוק וקירבה עם אמו ג'וליה, שנגמרו באופן פתאומי כשנהרגה בתאונת דרכים.

קואז שוטח את ההיסטוריה הקטנה של חיי הביטלס באותה שנה, כולל החופשה בטהיטי שבה נכתב השיר.

חלק מהניתוח המוזיקלי מקצועי מדי לקהל הרחב, אבל לא חייבים להיות מעריצי ביטלס כדי להנות מהצלילים והסיפורים שלוקחים אותנו הרחק מהמציאות הדוחקת והלחוצה. הפרק הקצר יחסית הוא רק קטע ממסע ארוך, שפעם, בפורמט אחר, קרא לו יואב קוטנר "מסע הקסם המסתורי".

אפשר להאזין לפרקים ברצף שאינו תלוי בקצב הפרסום שלהם, ולהשלים שנתיים של פרקים שיהפכו אתכם למומחי ביטלס. איך אומרת הפרסומת, בערך: פודקאסטים עושים באהבה, או שלא עושים בכלל.

לפרקים של "ביטלמניקס" אפשר להאזין גם באתר

https://beatlemanix.co.il/podcast/

והפרק על השיר "הנשכח" של ג'ון לנון

https://beatlemanix.co.il/podcast-33/

נעם רותם, מהבודדים שעדיין עונים להגדרה "רוק ישראלי", חוזר אחרי הפסקה ארוכה מדי עם אלבום חדש ויפה. היה שווה לחכות לו | אמיר שוורץ | 4.5 כוכבים

אבל לפעמים מגיע אלבום – ממש כמו פעם, עם 13 שירים, ולא רק כמה סינגלים שקורצים לפלייליסט - כמו "מעגל האור" של נעם רותם שמוכיח שמה שהיה הוא שיהיה. לפחות בינתיים. זה לא רק אלבום מהודק ומשכנע, אלא גם אחד שמנוגן נהדר – בעיקר הודות לגבע אלון בגיטרות, עמיר (ג'נגו) רוסיאנו בבס, עודד פרח בתופים וטל הפטר בפסנתר וקלידים. הוא גם מופק כמו פעם, על ידי מוזיקאי ולא רק כמוצר מדף של אשף גימיקים. כאן זהו עובד אפרת, אקס הקליק ומי שחתום בין היתר על "קרוב" של אהוד בנאי ו"ציירי לך שפם" של נוער שוליים. חוץ מלכוון את חטיבת הקצב (ואת כלי הקשת בחלק מהשירים), הוא גם מנגן בגיטרות, וזה נפלא.

רותם הוא חלק חשוב במה שנותר מהרוק הישראלי, אך הוא עשה דרך ארוכה עד שהגיע למעמד הזה, שאין עליו הרבה קופצים היום. קרח תשע, הלהקה שהוביל בשלהי הניינטיז, לא האריכה ימים (כאן יש מפגש מחודש עם שותפו מאז, אוהד קוסקי, שתרם לחנים לשירים "לא מחלימים מהפצע" ו"רחוב דנמרק"). אלבום הסולו הראשון של רותם לא הותיר רושם רב. ואז הגיע "עזרה בדרך", עדיין אחד האלבומים הישראלים הטובים והמטלטלים במילניום השלישי. בהמשך הוא הוציא אחד יפה נוסף, ולקח הפסקה ארוכה. ארוכה מדי.

בשש השנים האחרונות לא מעט אנשים התגעגעו לרותם, ו"מעגל האור" הוא בדיוק התרופה למחסור הזה (וכמה יפה שהוא יודפס גם על גבי תקליט ויניל). גם בלי עוד קאבר ללו ריד ("חרב דמוקלס" היה מהשיאים ב"עזרה בדרך"), רוחו של משורר הרוק הניו-יורקי הקודר מרחפת בלא מעט רגעים פה. כשרותם שר אפשר להאמין לו, למשל ב"לא מחלימים מהפצע" - "האהבה שלנו מתפרקת/ כל דבר בסוף מת/ גם אם היה בזה יופי והייתה בזה אמת". הכי רחוק מ"איתו לנצח" האופטימי של הניינטיז.

וכך גם בשיר הנושא היפה, המוגש עם מכפיל כוח דרמטי מתזמורת כלי הקשת הקטנה בראשות קרני פוסטל וגליה חי ("יוצא ממעגל האור בעיניים עצומות/ אני הולך אל המקום שלא חלמתי לחזור/ הפנים המכוסות, השנים שנמסות/ מה יכולתי כבר לומר, מה נשאר לי לעשות?").

בגיל 47, רותם הוא מהבודדים פה שעוד שואל משהו בשירים שלו. לא בטוח שהתשובה שהוא יקבל – או שהמאזין יענה לעצמו – מעודדת, אך טוב לדעת שהוא חזר. ואגב חזרה – למוזיקה ולחיים - רותם יופיע במרכב עינב בתל-אביב ב-17 באפריל, כדאי.