"הבגדים הפכו אגביים, מרושלים. אנשים מתלבשים גרוע"

השנה היא 1986. על שלטי חוצות ברחבי הארץ עולה הדוגמנית פזית כהן בתנוחת כריעה ובבגד ים חושפני של המעצב המוביל גדעון אוברזון. כהן בת ה־19, בבגד ים בצבעי סגול־שחור־ירוק, זוקרת ישבן אל הצמתים המרכזיים ועוצרת את התנועה ואת הנשימה. משקפי צלילה לעיניה, כובע ים לראשה, והצונאמי שמחולל הקמפיין מגיע עד בית המחוקקים בירושלים, שמתכנס בשעת לילה ומחליט פה אחד להוריד את הכרזות.

"היום הייתי עושה בדיוק אותו הדבר ואפילו יותר", מכריז אוברזון 35 שנה אחרי המהומה. "ההצלחה המסחרית שהגיעה בעקבות הקמפיין הזה הייתה אדירה, ולכן כל מה שחטפתי היה שווה. הרעש הוביל למכירות מעולות".

גם פזית כהן, אז נערה מתולתלת שזה לה הקמפיין הראשון שקטפה, לא שוכחת את מהומת האלוהים שחולל הישבן המזדקר שלה. "מי חשב שזה מה שיקרה", היא אומרת. "אני בכלל פחדתי שאף אחד לא יזהה אותי, כי נשכבתי על החוף בבגד ים ופתאום שוקי זיקרי, מעצב השיער, שם לי על העיניים משקפת ענקית, וכובע ים על הראש. אמרתי לעצמי: 'עד שיש לי פוסטר בשלטי חוצות, מי בכלל יזהה אותי'. מי חשב שזו תהיה נקודת הזינוק בקריירה שלי".

היום כהן היא אמא לילדים בגיל שבו הייתה אז. היא מתגוררת שנים רבות במיאמי, שם היא עוסקת בנדל"ן ומקימה בימים אלה עם אחותה עסק למתנות נוסטלגיות מבוססות צילומים אישיים. "הייתי תמימה ולא הבנתי שהתנוחה הזו פרובוקטיבית", היא נזכרת. "אני באה ממשפחה מסורתית, אמא שלי נכנסה ללחץ כשהקמפיין עלה, אבל בדיעבד אני לא מתחרטת. זה מה שהזניק לי את הקריירה, וזו גם ההוכחה לחוש האופנתי המטורף שיש לגדעון".

אילנה שושן | צילום: יקי הלפרין

בגלל הבלגן הרב אברהם שפירא, שהיה הבעלים של שטיחי כרמל, איים על אוברזון שאם לא יוריד את הישבן של כהן משלטי החוצות הוא יפסיק להעסיק אותו כמעצב השטיחים שלו. "אמרתי לו שאני מטפל בזה ושתוך שבוע הקמפיין יורד", מספר אוברזון. "הוא לא ידע שמראש הקמפיין היה אמור להימשך עד לאותו שבוע. העניינים הסתדרו בסוף".

האבא של הדוגמניות

ולא רק העניינים הסתדרו. לאורך הקריירה המפוארת והמסוגננת שלו דומה שכל הכוכבים הסתדרו לו, לאוברזון, היום בן 78 עם אנרגיה של בן 40. כבר שישה עשורים הוא נחשב בכיר מעצבי האופנה הישראלים. מי שבמהלך השנים הוביל את ענף האופנה באלגנטיות מחוצפת ובשיק בלתי נגמר תלה לפני שנתיים בדיוק את זוג מספרי הזהב שלו. "הפכתי את המספריים שלי לפסל", הוא צוחק.

את הפסל הזה, ביחד עם עבודות אמנות נוספות שלו, לצד הדגמים שעיצב, אותן מציגות הדוגמניות המובילות בישראל לאורך השנים, אפשר יהיה לראות החל מהשבוע הבא בתערוכת רטרוספקטיבה "הסלון של אוברזון" בגלריית המשכן - בית מאירוב בחולון. ומי שיחפש היטב על קירות הגלריה יגלה גם צילום של גולדה מאיר בבגדי המעצב.

מיכאלה ברקו | צילום: אבי גנור

האוצרים, אילנה כרמלי־לנר ורפאל וזאנה, מאירים בפרוז'קטור מנצנץ תחנות בקריירה של אוברזון, שמבחינתו לא מוכן לזרוק אפילו מבט אחד לאחור. עד כדי כך הוא לא נוסטלגי, שכאשר פנו אליו אוצרי התערוכה כדי לקבל לידיהם פריטים שעיצב גילו שהאיש אינו שומר דבר מעברו. לא קטלוגים, לא פוסטרים, לא פרסים. ואבוי, גם לא סאמפלים של בגדים. "מזלי שיש לנו רשימות מסודרות של לקוחות בארץ ובעולם", אומר אוברזון, "פנינו אליהם כדי לקבל בגדים לתערוכה".

בתערוכה יוצגו עשרות פריטי אופנה מכל העשורים בהם יצר, מערכות לבוש, שמלות ובגדי ים וכן צילומים של מיטב צלמי האופנה בישראל ובהם יקי הלפרין ז"ל, אבי גנור, מירי דוידוביץ' ורון קדמי. יוצגו גם סקיצות מקוריות, קטעי וידיאו וארכיון ופסלים אמנותיים פרי יצירתו של אוברזון.

"אני בהחלט מתרגש מהמחווה, לא כל אחד זוכה לתערוכה שמסכמת שישה עשורים של עשייה אופנתית", אוברזון אומר, "אבל אני האדם הכי פחות נוסטלגי שתפגשי, אין בי טיפת עניין בעבר. אני מתגעגע רק אל המחר".

"אוברזון הוא היחיד שהתייחס אלינו בשנות השמונים כאל בנות אנוש, בכבוד", נזכרת אילנה שושן, מלכת היופי לשעבר, בשיחה מביתה בלוס־אנג'לס. "לא היינו קולבים מהלכים עבורו. היינו נשים שהוא ראה, כיבד והעריך. הוא היה נדיב בצורה יוצאת דופן. הוא ואשתו דינה, שעובדת איתו, תמיד דאגו לנו שנשב לאכול אחרי הצילומים, שננוח בין לבין, תמיד בדקו האם יש לנו איך להגיע ולחזור. בתצוגות שלו התייחסו אלינו בכבוד עילאי. לעשות יום צילומים עם גדעון זה היה להרגיש שאני עובדת בחו"ל".

תמי בן־עמי | צילום: אבי גנור

שושן, שמצטערת שלא תהיה בארץ כדי לחזות בתערוכה, שבה יוצגו גם צילומים שלה לאורך השנים, מוסיפה ש"גדעון גם היה המעצב הראשון בארץ שהתנהג כמו בית אופנה גדול בחו"ל ועשה הכל – בגדי ים, בגדי ערב, קולקציות של משקפי שמש. הוא מעולם לא הגביל את עצמו, היה לו חזון ומעוף של אמן פורץ דרך שרואה כמה צעדים קדימה".

"אם בחו"ל יש ולנטינו ודיור, אז פה בארץ גדעון אוברזון הוא הדמות שכל מי שבתעשייה צריך לשאת אליה עיניים", אומרת הדוגמנית הבינלאומית נעם פרוסט, שכבר מגיל צעיר מאוד מפנטזת על הבגדים של המעצב. בילדותה היא גרה מרחק סרט מדידה מהסטודיו המיתולוגי שלו ושל קארן בתו ברחוב גורדון בתל־אביב. "כנערה, בכל פעם הייתי עוברת שם ורואה את הבגדים המושלמים בחלון הראווה וחולמת לדגמן אותם כשאהיה גדולה", נזכרת פרוסט, ומסבירה שאוברזון הוא לא רק מותג שמלווה את נשות ישראל עשורים רבים אלא גם מי שסלל את הדרך לכל מעצב מקומי שפורץ ועובד עכשיו בחו"ל, בזכות הסטנדרטים הבינלאומיים שהכניס לעיצוב האופנה בארץ.

הדוגמנית הבינלאומית מיכאלה ברקו עבדה עם אוברזון מתחילת הקריירה שלה, כנערה. גם היא מדברת על מקצוענות, רוחב לב ויושרה. "הסטנדרטים של גדעון זה משהו שלא פוגשים בארץ", היא נזכרת. "תמיד הייתי מתבלבלת לרעתי בחשבוניות שהייתי מגישה לגדעון ולאשתו דינה", היא מספרת, "ותמיד הייתי מקבלת את הצ'ק עם העתק מתוקן של החשבונית, ובו הסכום הנכון לטובתי".

אוברזון, שעיצב בן היתר בגדי ים לדוגמנית־העל המנוחה תמי בן־עמי, מספר ש"היחסים שלי עם הדוגמניות היו אישיים מאוד. כיבדתי אותן גם בכך ששאלתי כל אחת מה היא מעדיפה ללבוש בתצוגה. נתתי להן ללבוש את מה שהן אוהבות. איפה רואים את זה עכשיו? היום דוגמנית מגיעה לתצוגה, אומרים לה את מספרי הדגמים שהיא צריכה ללבוש, היא לובשת, ושלום על ישראל. בלי שום יחסים בינה לבין הבגד, איך רוצים שזה ייראה. לי היה חשוב שהדוגמנית תתחבר לבגד כדי שתציג אותו הכי טוב".

גולדה מאיר בחליפה של אוברזון לבית האופנה אלד | צילום: אלדן דוד, לע"מ

היום, הוא אומר, אף אחד כבר לא מתלבש כדי להתרגש. היום מתלבשים כדי לגרוף לייקים באינסטגרם. מה שצריך זה לא יחסים עם הבגד אלא יחסים עם העוקבים, והבגד הוא רק כלי שרת. לבש וזרוק לפח האשפה של הטיקטוק.

"היום יש את הריגוש של החיפוש", אוברזון אומר, "את הדרייב למצוא באונליין את הפריטים שאת חושקת בהם, להזמין אותם, והרבה פעמים בכלל לא ללבוש. גם מפני שאין דרך לדעת האם הוא מתאים לך או האם את נראית בו טוב. אני בכלל הייתי ממציא איזה סטארט־אפ שלא צריך לקנות בכל פעם בגד אחר אלא רק להחליף על המסך את הפרונט של הבגד. בשביל מה כל הטרחה אם ממילא לאף אחד היום לא אכפת מחומרים, מאיכות, מנפילה של הבד. היום מדגישים רק את הצבע, את הדינמיקה של הבגד ואת איך שהוא מצטלם בסלפי".

בגדים על משקל

אוברזון, מצידו, השיל מעליו את עולם האופנה, שנלחם על חייו, והתקדם לעבר החיים החדשים שלו. הוא לומד איטלקית, עושה יוגה, הולך לים, יושב לארוחות בוקר עם הילדים והנכדים ("ואפילו הספקנו לטוס כולנו יחד ליוון בין הסגרים, כל המשפחה ביחד. היה כיף אדיר, אני כבר מחכה שיפתחו שוב את השמיים"), ומתמסר לפיסול ולציור, אותם גילה בשנים האחרונות.

באמנות, אוברזון אומר, הוא מוצא את הפנטזיה, הדמיון והריגוש שחסרים היום בתחום האופנה. "היום כבר אי אפשר לפנטז על בגד, כי הוא לא מעביר אותנו חוויה של איכות כמו שאני צריך אותה", הוא אומר, "היום בגדים זה על המשקל, זה רק בכמות, ועבורי זה ממש לא מספיק. החוויה שלי היא האיכות, לא הכמות".

בכלל, האיכות הזו חסרה לו גם כאשר מדובר בתעשיית הטקסטיל המקומית, שהיא־היא הבסיס לכל תעשיית אופנה, ובהיעדרה אין באמת דרך לבנות את כל סיפורי הבדים הללו. "תעשיית האופנה בארץ במצוקה כיוון שאין לנו תעשיית טקסטיל", אוברזון אומר. "יש כאן מעצבים נפלאים, יש ראש נהדר, המון ידע, אבל זה לא מספיק. צריך גם חומרי גלם וייצור שאין אצלנו. חומר הגלם שלנו מיובא, הייצור נעשה מעבר לים, וזה מסרבל את התהליך ומעכב את התפתחותה של האופנה הישראלית.

"בכלל, היום לאנשים פחות חשוב ללבוש בגדים בתפירה עילית. הם יותר מתעניינים לאן ייסעו לחופשה, או איך יבנו את הגוף שלהם בספורט הכי עדכני, מאשר איך ייראה הבגד שלהם. הבגדים הפכו אגביים, מרושלים, אנשים מתלבשים היום גרוע. אנחנו בעידן האגלי־שיק, הסגנון המכוער. תסתכלי בעצמך, הסטייל של הכיעור. המכנסיים הקרועים, החולצה שנראית כאילו כולנו עברנו מתחת לבניין בשיפוץ וחטפנו שפריץ של בטון. נעלי ההתעמלות המגושמות שנשים נועלות בכל שעות היממה ונראות בהן כמו ברווז".

ניסית פעם ללכת בעקבי סטילטו?

"לא ניסיתי, אבל אני עדיין חושב שהבגד עושה את האישה ושצריך להתלבש בהתאם לנסיבות. עקב מאריך את רגל האישה ומחמיא. אני לא רוצה לראות בקונצרט אנשים שמסתובבים בנעלי התעמלות. עם זה תלכו בבוקר לים. כשהולכים לקונצרט ולתרבות הכיוון צריך להיות אחר".

איזה תרבות. העולם כבר שנה בטרנינג, על מה אתה מדבר?

"נכון, וזה נראה כאילו שהפיג'מה הולכת ברחוב. אז מי שטוב לה עם זה, שתלך עם הטרנינג ועם נעלי ההתעמלות. הרי ממילא היום מה שחשוב זה לא מה שאת לובשת אלא איך שאת מרגישה".

אנחנו מרגישות טוב בטרנינג ובנעלי התעמלות.

"זה נחמד למכון כושר, אבל אם את יושבת עם חברה בבית קפה - יש מראה שנראה יותר סקסי וחתיכי, ואני אומר את זה כגבר שמסתכל עלייך".

אבל אני לא מתלבשת בשביל גברים.

"נכון, ולכן אנחנו, הגברים, סובלים מזה", הוא צוחק. "נשים כבר לא מתלבשות בבגדים שנועדו לפתות אותנו. היום נשים מתלבשות בשביל נשים, זה עוד צעד במהפכת מי־טו".

יומן מלא בהנאות

ולמרות זאת, אומר אוברזון, את עתיד עולם האופנה הוא רואה בשיבה לחיקה של התפירה העילית. "ב־15 השנים האחרונות התפירה העילית הייתה בגסיסה, אבל היום זה שוב משתנה ופתאום יש כמיהה לתפירה טובה, לבדים טובים וטבעיים", הוא אומר. "לדעתי אנחנו הולכים לחזור אחורה למלוכה של התפירה המשובחת, של המעצבים שנותנים את הטון, כי הלכנו רחוק מדי עם הכאוס, וצריך להחזיר את הסדר".

אבל בסדר החדש הזה הוא כבר לא יהיה שותף. אוברזון מזמן במחוזות אחרים. "עבדתי מספיק שנים", הוא מסכם, "מי שמחזיק מעמד בארץ הזו במשך שישה עשורים, בכל עסק שהוא, מגיעה לו מדליה. אני רוצה לעשות עכשיו את כל מה שלא הספקתי. את כל מה שלקחתי בקמצוץ אני רוצה לקחת עכשיו בלגימות גדולות, להתעורר ביקיצה טבעית, ללכת לים כשהוא ריק באמצע השבוע, לבלות עם הילדים והנכדים. היומן שלי מלא בהנאות החיים, ואני ממליץ לכל אחד על פנסיה כמה שיותר מהר".