"הכל אני מקבל עליי, ואני מבקש סליחה"

"בילדותי אבא שלי הכה אותי, קילל והשפיל. האלימות הייתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית". מאז שגליה עוז, בתו של הסופר עמוס עוז ז"ל, פירסמה את כתב האשמה החריף נגד אביה, והציתה סערה וחילופי האשמות בין בני המשפחה ובכירים בעולם הספרות — עלתה וחזרה השאלה: מה עם גרסת הסופר? מה הוא היה אומר להגנתו, אילו היה עדיין בחיים?

בשנים האחרונות לחייו ניהלה הסופרת וחוקרת הספרות נורית גרץ שיחות עם עמוס עוז. עוז, חתן פרס ישראל ואחד היוצרים החשובים בתולדות הספרות העברית, ידע שמותו קרב ודיבר בפתיחות על הכל. את הדברים קיבצה גרץ אחרי מותו בספר "מה שאבד בזמן" — רומן ביוגרפי מקיף הנסב על מגוון נושאים - החיים, משפחה, אהבה, נאמנות, בגידה, ועוד.

אלא שזמן קצר לפני הדפסת הספר החליטה גרץ לגנוז פרק אחד, אולי החשוב ביותר כיום — ובו שיחות ארוכות שניהלו השניים על מערכת היחסים העכורה בין הסופר הנערץ לבתו הפגועה גליה. הפרק לא נכלל בגרסתו הסופית של הספר, לבקשת בני משפחת עוז, ומעטים ידעו על קיומו.

מאז ועד היום קולו של עמוס עוז לא נשמע ונשמר במחשבה של גרץ. ביום שישי ייחשף הפרק הגנוז לראשונה במוסף "7 ימים" — שנתיים אחרי מותו של עמוס עוז. בפרק מדבר הסופר הבכיר על יחסיו עם בתו גליה, כואב את הניתוק המתמשך ממנה, מתוודה על הפעמים שבהן הרים עליה יד ומייחל שתסלח לו:

"תכתבי עם הפנים לגליה, תספרי לה עליי. הכל אני מקבל עליי. גם את הדברים שאני לא בדיוק מבין, ואני מבקש סליחה", עוז מבקש בתחינה מגרץ שתכתוב לגליה. "אם היא בפירוש אומרת לי 'אני לא רוצה שום קשר, תעזוב אותי, תניח לי', מה אני - אבוא ואשב על המדרגות של הבית? מה אני אעשה, מה אני אעשה, היא לא עוזבת אותי. היא באה אליי בלילות, גליה, היא באה בחלומות. היא לא עוזבת. אני חושב שאולי גם אני בחלומות שלה. אם אני חולם עליה כל כך הרבה, אולי גם היא חולמת עליי לפעמים, אני לא יודע בתור מה היא חולמת עליי, אולי בתור אייכמן. לא יודע. אבל זה כל הזמן. זה פצע, זה סכין שלא רק שהוא תקוע, הוא מסתובב כל הזמן הסכין הזה, כל הזמן הוא מסתובב. אני מדבר איתה בחלומות, אני מדבר איתה לא בחלומות, כשאני יושב בכורסה, אני מדבר איתה כל הזמן גליה, גליה, גליה".