אפילו הקורונה לא הצליחה לעצור את רותם אבוהב, שלעולם לא תשכח את 11 במארס 2020. שנה אחרי, בחדר האמנים של זאפה הרצליה, כשהלב שלה עושה סלטה הפוכה מרוב התרגשות ושמחה על החזרה לשגרה, היא מתאפרת בזריזות ("אפילו למכולת אני לא יוצאת בלי ראמל") ומשחזרת בקצב אש את ניצחונה הפרטי.

"מארס הוא החודש הכי עסוק שלי בשנה, גם חודש האישה וגם פורים, נקבעו לי 30 הופעות, הספקתי לעשות שש־שבע, ובתאריך ההוא, כשהייתי בדרך לשלומי, הודיעו ברדיו על הגבלה של מאה איש באולם. באותו הרגע הבנתי שהלך עליי. ההופעה הייתה מדהימה למרות שהאולם היה ריק למחצה, אנשים כבר פחדו לצאת מהבית, ולפני שירדתי מהבמה אמרתי לקהל 'נראה לי שיעבור הרבה זמן עד ששוב ניפגש' ובזוויות העיניים הופיעו דמעות. בבת אחת ירדתי ממאה קמ"ש לאפס, הכל התבטל, היומן התרוקן, ונכנסתי לסגר עם בעל אחד ושלושה בנים. שי, בעלי, ניער אותי באחד הימים ואמר לי 'רותם, את חייבת להבין שזה לא ייגמר כל כך מהר', וסירבתי להאמין. הרגשתי שאני חייבת לשרוד, למצוא את הדרך לעקוף את המכה הלא־הגיונית הזאת".

מפני שההופעות הן החמצן שבלעדיו אין לך חיים?

"לא מדויק. עובדה שגם אחרי שנה ללא הופעות אני נושמת, אבל מגיל אפס רציתי להיות על הבמה ולהצחיק. אני בת 44 והקריירה שלי בת 36 שנה. כשהייתי בת שמונה באו לבית הספר אנשים שחיפשו ילדים שירקדו עם קיפי ב'רחוב סומסום', ישר הצבעתי ואמרתי 'אני רוצה', אז לקחו אותי לעשר תוכניות, והיה אז רק ערוץ 1 שבו צפתה כל המדינה, ומשם לקחו אותי לפרסומת של 'טלטקסט' ומאז אני בעניינים".

אז למה היית חייבת לשרוד, במובן של לעבוד?

"הרגשתי שמישהו דחף אותי לפינה ואמר, 'בוא נראה איך תגיבי למצב קיצון'. צילצלתי לראש עיריית פתח־תקווה, שבה יש מתחם של חמישה בניינים מטורפים, הצעתי לו 'בוא נעשה הופעה במרפסות' והוא זרם. שלחנו הודעה לקבוצת הווטסאפ של כל הדיירים, רבע שעה לפני תחילת ההופעה שלחתי וידיאו 'אני למטה, צאו למרפסות' והם חשבו שאני מסתלבטת עליהם עד שפתחו רמקול ואורות. אושר אמיתי, אז למה לא לקחת את זה לטלוויזיה? בשיא הסגר ישבתי עם האנשים שלי בקשת ואמרתי שאני רוצה לצלם מופע שייקרא 'רותם מחפשת קהל'. הם שאלו איפה בדיוק אמצא קהל ועניתי, 'בדן פנורמה, המלון של החולים, אני אכנס בתוך קופסה שקופה, כמו אקווריום, ולא אדבק'. הם שאלו, 'תצליחי לעשות את זה?' ולא הייתי זקוקה ליותר מזה".

לא פחדת?

"אני בן אדם מאוד חרדתי, אבל נכנסתי למוד משימתי. הייתי חייבת לפצח את התעלומה הנוראית הזאת שהרסה לנו את החיים. כשסגרו את המסעדות והתירו רק משלוחים ראיתי איך זה עובד. משלוח זה תעמדי על המדרכה, צלצלי אליי ואני אוציא לך את המנה. העבודה שלי היא להופיע מול קהל ורציתי שהיא תתנהל באופן חוקי".

איך הגיבו לכך ארבעת הגברים שלך?

"הם נלחצו ובצדק. המגפה הייתה בעיצומה וכל חולה קורונה נחשב כמצורע. חודשיים אחרי ההופעה במלון הקורונה אנשים עוד צעקו לי ברחוב 'אל תתקרבי!' ונופפו באצבעות כדי שאתרחק. שי, בעלי, שאל אלף פעם 'מה יקרה אם תיפול לך המסכה?' והסברתי לו אלף פעם שנסתובב רק בחלק הירוק, של הבריאים, ושלאזור הכתום, של החולים, לא תהיה לי שום סיבה להיכנס מפני שיצלמו את המופע עם מצלמות רובוטיות מחדר הבקרה שבמטבח של המלון. וזה מה שהיה. הופעתי מאחורי הזכוכית, בלי מסכה, בין פחי הזבל של המטבח!"

היה משהו מיוחד במופע הקורונה?

"מה זאת אומרת? סיפרתי לחולי הקורונה מה קורה בבית שלי בקורונה. שניים משלושת בניי – עומר, מיכאל ודויד – בגיל התבגרות. עבור עומר בן ה־17 וחצי, אמא'לה תכף צבא, הקורונה הייתה התגשמות החלומות מפני שאין דבר שהוא אוהב יותר מלהסתגר לבד בחדר. כשצילצלו אליו מהשב"כ ובישרו לו שעליו להיכנס לבידוד זה היה בשבילו כמו לקבל שיחה מאראלה ממפעל הפיס. בידוד זה 'אל תוציא את הכלב, אל תעזור עם האחים שלך ותקבל שלוש ארוחות לחדר'. אחרי שבועיים פתחתי את הדלת וצעקתי עליו 'צא!' אז הוא אמר, 'אמא, אני מרגיש שעוד יש לי כמה ורייאנטים' ונשאר בחדר. סיפרתי להם על חברה שלי, שאיבדה את פרנסתה ובמסגרת 'את חייבת להמציא את עצמך מחדש' התחילה לעצב שרשראות עם מילים שחשוב לזכור. 'רוגע, סבלנות, אהבה, שלווה, קבלה עצמית, שקט'. ביקשתי ממנה שתעשה לי שרשרת של 'חמש לחמניות וקוטג' לארוחת עשר".

אבל שלושת בנייך היו בזום, בבית.

"אז מה? למידה מרחוק לא מונעת אכילה. יום אחד הם שאלו 'מה אוכלים היום?' עניתי 'בשר' והם מחו 'בשר אכלנו אתמול'. אמרתי 'עוף' והם עיקמו את האף, 'עוף אכלנו שלשום'. אמרתי 'דגים' והם התלוננו 'דגים אכלנו לפני שלשום'. אז צעקתי 'מה אני אשמה שאין בטבע עוד סוגים של חיות?' ודיברתי, כמובן, על המטוש שדוחפים לאף. לי הוא הגיע עד למוח. יצאתי שלילית לקורונה ואיי־קיו 120. וגם על משה בר סימן טוב שלא ירד מהמסך. אתם בבידוד? פרופ' ברבש נתקע באולפן. ככה זה אצלי. כשההלם הראשוני עובר אני מתחילה לראות מה מצחיק באירוע הזה וזו הדרך שלי להתמודד. הרייטינג היה היסטרי, אבל לא בגללי, בגלל שכולם היו בבית, בסגר. אחרי השידור קיבלתי מיליון הודעות. אבא של חבר טוב שלי, רופא במקצועו, כתב לי 'הקורונה תעבור, אבל את מה שעשית למען חולי קורונה לא ישכחו לך בחיים'. אח שלי, אריאל, הוא במאי תיאטרון שחי בברלין. שאלו אותו, 'שמעת שיש סטנדאפיסטית ישראלית שהופיעה לחולי קורונה מאחורי זכוכית?' והוא התגאה 'בטח ששמעתי, זאת אחותי' ושמח".

תרשי לעצמך להודות שגם את שמחת?

"ברור ששמחתי. הרגשתי שלקחתי את הדבר המוטרף הזה ותיעלתי אותו למקום טוב. בזמן אמת המצאתי פורמט. את הספיישל השני צילמתי בתל השומר, באוויר הפתוח, דרייב־אין של מד"א. הופעתי מול אמבולנסים שבתוכם המשיכו לבצע בדיקות דם. הרבה שנים חלמתי על תוכנית משלי ועכשיו אני חתומה על שבעה ספיישלים. את השלישי צילמתי בראש השנה, ברודוס, במלון שכל הישראלים ברחו אליו. סיפרתי להם שיש כל מיני דרכים להתנתק מחבר, אתה יכול לא לפגוש אותו, לא לענות לו לטלפון, אבל הדרך הכי בטוחה לסיום היחסים היא לטוס איתו לחו"ל. ברגע שתגיע איתו לדלפק הצ'ק־אין תתחילו לריב. את הספיישל הרביעי צילמתי לאחרונה, באולפן של 'סברי מרנן', הקהל שלי היה שתי המשפחות ודיברתי על קבוצות הווטסאפ המשפחתית. כולאים אותך ואתה לא יכול לצאת. דודה אחת אפתה חלה, וכל יום היא מעלה את התמונה של אותה החלה. אחרת העלתה צילום של 'יריני אוכל קוסקוס'. כתבתי 'מה אכפת לי מהקוסקוס של יריני?' היא ענתה 'יריני חיים שלי' ועניתי 'זאת הבעיה, הוא החיים שלך, לא שלי'. בשבוע הבא אצלם בשבטה את 'רותם באה לצה"ל'. כל ספיישל הוא 45 דקות של מופע סטנד־אפ חדש".

איך את עומדת בקצב הזה?

"בעזרת חמישה כותבים מוכשרים אחד־אחד. לייצר ספיישל אחת לחודשיים זה מאתגר מאוד, על גבול הקורע, אבל זה מה שאני אוהבת. עכשיו, כשחזרתי להופיע כמעט מדי ערב, העזתי לומר למנהל ההצגה שלי שיש המון הופעות בחודש, והוא ענה 'שנה שלמה לא הופעת, שבי בשקט'. זה לא שהקורונה לימדה אותי להעריך את הצורך שלי בהופעות, אבל עד לקורונה היו לי גבולות. כשהציעו לי הופעה מכורה מול מאה איש אמרתי 'לא, תודה' מפני שמופע סטנד־אפ, בניגוד לזמר שבא עם גיטרה, צריך צחוק מידבק של 500 איש. אבל הקורונה הכניסה לי פרופורציות. שמחתי להופיע מול 50 אנשים ואפילו מול 20".

הקהל לא רוצה פוליטיקה

הקורונה השפיעה לטובה גם על הזוגיות שלה עם שי אבוהב (48) שרק לפני ארבע שנים פשט את המדים ופתח עם אריק בנאדו את "אפקס", מרכז מצוינות לכדורגלנים. "שמעתי על לא מעט זוגות שהפרידו כוחות בקורונה, שהקצינה את מה שהיה או לא היה ביניהם. אין שגרה, אתה נחלש מדאגה, גם אנחנו נלחצנו. איבדתי את הפרנסה, האקדמיה של שי נסגרה ויש לנו משכנתה על הראש. אבל שי ואני חוגגים עכשיו 20 שנות נישואים, ואני מאוהבת בו ברמות־על. באמצע היום אני מסמסת לו לעבודה 'אני אוהבת אותך' והוא גונב אותי לארוחת בוקר. רק על הגזרה שלי הקורונה השפיעה לרעה".

כמה עלית?

"אני לא נשקלת, אבל בסגר הראשון צמחה לי בטנונת. בין הסגרים חזרתי לעצמי, אני עושה המון כושר, שמתי אוזניות ויצאתי לריצות, אבל בשנת הקורונה אכלנו הרבה יותר מהרגיל. כשהודיעו שברחוב מותר להוריד את המסכה כדי לאכול קניתי שני קילו בורקס ואכלתי אותם עד שהגעתי ליעד. בתקופות של הופעות הכל הרבה יותר מסודר. ארבע שעות לפני ההופעה אני לא יכולה להכניס כלום לפה. זה כבד לי בגרון. וכשההופעה מסתיימת בסביבות חצות אני מזכירה לעצמי שלא אצליח להירדם על בטן מלאה וככה יוצא שאני לא אוכלת משש בערב עד הבוקר. כבר הבנתי שזה סיפור חיי – לעלות ולרדת".

זה עדיין מפריע לך?

"הייתי ממש שמחה להגיד לך, 'לא, אני מבסוטית מאיך שאני נראית, אני בשלה, אני מרגישה נוח בתוך הגוף שלי', ואני בדרך לשם, אבל עוד לא הגעתי למקום הזה. אני עוד לא מרשה לעצמי ללכת עם בגד ים בלי פריאו. זה לא נעים כשכולם מסתכלים עליי ומתחילים לצלם".

בשנת הקורונה היא הצטלמה לסדרה "אזהרת מסע" (שתעלה ב־11.4 בשיתוף HOT ונטפליקס) בתפקיד רעייתו של שר חובש כיפה (עמוס תמם) המסייע לאהובתו לשעבר, נורווגית שבתה נחטפה בסיני. לפני חודש הצטלמה ל"זרים מושלמים", סרט הבכורה של ליאור אשכנזי כבמאי, ובשבוע שעבר היא סיימה לצלם את העונה השמינית של "סברי מרנן" (קשת), למרות שהשביעית עדיין לא עלתה. לדבריה, "זו תופעה שאפילו אנחנו לא מבינים את הצלחתה. זו הסדרה ששברה את השיא של הסיטקום העולמי במספר הפרקים שלה, 40 פרקים לעונה כפול שמונה, ויצרנו בינינו חממה משפחתית. כשיהורם גאון הדליק משואה בהר הרצל אמרו לי ברחוב 'מזל טוב לאבא שלך' ועניתי 'תודה'. לפני שיונה אליאן עקרה מהשכונה שלי הירקן מסר לי דרישת שלום מאמא שקנתה עגבניות. אנחנו כבר לא מצפים לביקורות טובות. שהמבקרים ימשיכו לקטול ואנחנו נצלם עוד עשר עונות".

יש לך קווים אדומים?

"המון. אצלי אין ניבולי פה וגסויות, גם לא הומור שחור, גם לא בדיחות עדתיות ואני אף פעם לא יורדת על הקהל. אנשים התלבשו, יצאו, שמו עליי כסף וחשוב לי שהם יהיו רגועים. אצלי גם לא קיים המשפט 'מכירים את זה ש...' שמייצג את המכניקה של הסטנד־אפ – לקחת נושא שכולם מכירים ולשים עליו זרקור קומי. אני מדברת על החיים שלי, על הלמידה מרחוק, על המורה שציפתה ממני להכניס את הילד לזום, ואני בכלל פוחדת ממחשבים, על זה שאני גרועה באנגלית. בבתים אחרים, כשהורים רוצים שהילדים לא יבינו, הם מדברים באנגלית. בבית שלנו אני שואלת 'מיכאל, כפרה, מה אבא אמר? זה משהו עליי?' ואני גם מספרת על ההתחלה שלי בסטנד־אפ, שהוא עולם גברי. לפני שש שנים נכנס בי הדיבוק של מופע יחיד. כתבתי עם מני אסייג, פינצ'צ'תי, עם בטן של חודש שמיני נסעתי לכל הביבים כדי לבדוק את החומרים והמחמאה הכי גדולה שקיבלתי הייתה 'איזה ביצים יש לה' למרות שהבאתי נקודת מבט נשית. עכשיו יש לי קטע חדש. הסתרת קניות. אין אישה שקונה ז'קט בזארה ודקה לפני כניסתה הביתה לא מחביאה אותו בשקית של רמי לוי עם קוטג' וטונה. זה קטע שמעורר הזדהות בקרב שני המינים".

על מצבנו הפוליטי תצחקי?

"לא. הוא מעציב אותי מאוד ואני מתבאסת מהמחשבה על בחירות חמישיות. גם הקהל לא רוצה פוליטיקה. הוא בא לסטנד־אפ כדי לצחוק, ליהנות ולשכוח מהחדשות".