אם קמתם הבוקר ועוד לא החלטתם למי אתם מצביעים — אל דאגה, אתם בחברה טובה. רבים וטובים מכל חלקי הקשת הפוליטית נמצאים הבוקר באותה תחושה. זה לגמרי לגיטימי לכל מי שמתלבט, מתחבט, מתבאס ומתייאש להיכנס היום מאחורי הפרגוד ולהחליט שם, החלטה רגשית או אסטרטגית, למי הוא מצביע.

מה שלא לגיטימי - זה לא ללכת להצביע.

וזו קריאה אחרונה בהחלט ליושבים על הסיפון הקדמי של המדינה, אחיי ואחיותיי התל־אביבים וכל יתר אלו ששוקלים להישאר היום בבית. זה לא הזמן להתפנק, להתעצל, להתבטל. להיכנס לאדישות. פרסומים שונים מראים שבבחירות האחרונות התל־אביבים, למשל, שלא הלכו להצביע, אחראים לכ־4 מנדטים שירדו לטמיון. עוד הם מצביעים על אחוזי הצבעה נמוכים ביותר במרכז ובצפון תל־אביב. אלה נתונים מבישים, שמבטלים את הלגיטימיות ואת הזכות של אותם אנשים להתלונן. כשייסגרו בשבת המרכוליות, חדרי הכושר, בתי הקפה, משחקי הכדורגל, בתי הקולנוע, ההופעות, המוזיאונים והפעילויות לילדים — תבואו בטענות רק לעצמכם. וזו רק ההתחלה. קצרה היריעה מלפרט מה יכולה ממשלת ימין־קיצוני וחרדים לעשות לחינוך הילדים שלכם. שלא לדבר על תרבות הפנאי ואיכות החיים שהורגלתם להם.

חשוב לזכור: מעולם לא היה נתניהו קרוב יותר להפסד, וזה בניגוד מוחלט לתחושת הייאוש בקרב מתנגדיו. הסיבה העיקרית היא שהפעם קמו נגדו גם כוחות חזקים בימין. אם כל אותם מתנגדי נתניהו יגיעו לקלפי — הוא יפסיד. כל מה שצריך לעשות זה שהציבור שלא רוצה את נתניהו יצביע למפלגות שבוודאות לא יישבו איתו בקואליציה. וכן, מדובר גם במפלגות ימין כמו אלה של סער וליברמן.

עד שלשום, צריך לומר, יש מי שרצו להאמין שזה כולל גם את ימינה של בנט. נראה לי שהסיפור הזה נגמר באותו אקט התאבדות של בנט בשידור חי בערוץ 20, שבו הציג בנט הסכם כניעה לנתניהו. הבעיה לא הייתה בטקסט. דברים דומים הוא כבר אמר. מה שהיה כמו פיגוע פוליטי זה עצם הכניעה לנתניהו. כל השבוע אמר בנט שהוא לא חייב כלום לנתניהו, לעג לראש הממשלה שדרש ממנו התחייבות, בטענה שנתניהו הפר כל הסכם אפשרי. ביום שישי נתניהו היה מוכן לבוא אליו הביתה כדי לחתום איתו. והנה, עברו רק יומיים, בנט נבהל וחשש שהוא מאבד קולות לליכוד, והוא רץ לערוץ הבית של נתניהו וחתם על התחייבות כשהוא מושפל פעמיים: פעם על הריצה המבוהלת, הכל כך היסטרית ולא מנהיגותית, ופעם שנייה כשנתניהו ביזה אותו, לא הגיע לאולפן וסירב לחתום על כך שלא יישב עם מנסור עבאס.

כל זה הוכיח סופית שאם בנט יסגור לנתניהו 61 מנדטים — הוא ילך איתו, ושכל קול לבנט עשוי להיות קול לנתניהו.

השאלה הכי דרמטית היום היא איך יצביעו האנטי־ביבי'ז. יש הסכמה מקיר לקיר שכדי להציל את הדמוקרטיה מוכרחים להיפטר מראש הממשלה. וכאן נחלקות הדעות בין אלו שאומרים שכל הצבעה לגיטימית כדי להיפטר מביבי, אפילו לגדעון סער ולליברמן.

רוב "השמאלנים" אולי לא ירחיק לכת עד לשם, אבל הטיעון של לפיד שרק מפלגה גדולה תוכל להביא להחלפת השלטון עשוי לדבר אל חלק מהם, והצבעה ליש עתיד היא בהחלט לגיטימית. רבים ימצאו עצמם מתלבטים בין העבודה למרצ. אידיאולוגית, השמאלן המצוי יכול לתמוך היום בכל אחת משתי האופציות, מרב ואיבתיסאם, לעומת ניצן ועיסאווי. האמת — קשה להבחין.

על פי כל הסקרים, מיכאלי עשתה את הבלתי ייאמן והוציאה את העבודה מאזור הסכנה. כך שאחרי שסיים לכעוס על מרב וניצן שלא איחדו כוחות, אומר לעצמו המצביע האסטרטגי: הקול שלי עשוי להציל למעלה מ־100 אלף קולות שירדו לטמיון, כלומר 100 אלף קולות מול הסיכון שקול אחד, הקול שלי, ילך לאיבוד. 100 אלף קולות שעשויים להיות ההבדל בין ממשלת ביבי, הרס הדמוקרטיה ופגיעה בכל מה שאנחנו מאמינים בו, לעומת הסיכון שקול אחד נוסף ילך לאיבוד. במרצ מאמינים שהטיעון הזה יכריע ויגרום לכך שמרצ תעבור.

אותו דבר נכון גם בהצבעה לגנץ. החלטתו שלא לפרוש מהמרוץ צריכה לבוא בחשבון, עם כל הקושי שבזה. זו החלטה אסטרטגית שבה אנשים יצטרכו לקחת כדור נגד בחילה ולשים שוב את הפתק למי שמעל באמונם — אבל נראה שהחלטות אסטרטגיות כאלה הן בלתי נמנעות.

כפי שנאמר הרבה, אבל לא מספיק, זה על ההכרח של כל אחד מאיתנו ללכת ולהצביע. במוצאי שבת נשב כולנו, חרדים וחילונים גמורים, לשולחן הפסח ונקרא בהגדה. "רשע מה הוא אומר? 'מה העבודה הזאת לכם'. לכם — ולא לו". ולפי שהוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר.

או במילים אחרות: ביום שבו יוכרע איזו מדינה תהיה כאן, זו תהיה רשעות להוציא את עצמך מהכלל ולומר שזו אחריותם של אחרים. הבחירה שעומדת בפנינו היום כבדה מכדי שנבחר להיעדר ממנה. היא תקבע אם תהיה כאן מדינה של שוויון וחירויות פרט, או מדינה שנשלטת בידי גזענים, משפילי נשים והומופובים.